פרשנות: כוח כחולשה, התאפקות ככוח: מה יעשה טראמפ?

הרבה יותר מדי מוקדם להעריך את התוצאות המלאות של ההתנקשות בגנרל קאסם סולימאני. אבל כנראה אין זה מוקדם מדי לטעון שבמותו, סולימאני הועיל לעניין שלשמו לחם יותר ממה שהיה מסוגל להוסיף ולהועיל לו בחייו.

חיסולו היה, כשלעצמו, אקט מזהיר של ביון ושל ביצוע. אבל הוצאה להורג של אנשים רעים אינה רק עניין טכני. ישראל הוציאה להורג מספר ניכר של אנשים רעים במהלך מאבקה נגד הטרור. אף על פי כן, היא נמנעה בהקפדה מלדון טרוריסטים למוות. היה נהיר לה ההפסד שיצמח מענישה אולטימטיבית: היא תספק קדושים מעונים לטרור.

חיסול סולימאני הפיח רוח חיים במגמה שהתחילה להתיישן: אנטי-אמריקאיות. הסיסמאות הישנות והטפלות נגד "השטן הגדול" נמאסו על המוני המפגינים לטובת רפורמות באיראן, בעיראק ובלבנון. השתרר הרושם ששנאת אמריקה, או שנאת המערב, אינן מספיקות עוד לחפות על פשעיהם של משטרי דיכוי.

בן-לילה, תנועות הרפורמה הספונטניות האלה חזרו ונדחקו אל הקיר. חיסול סולימאני, וההצדקות שהנשיא טראמפ העניק לו לאחר מעשה, אישרו לכאורה שמגמת פניה של ארה"ב היא לחזור ולכונן סדר אימפריאלי במזרח התיכון.

"דגל שחור"

איומי טראמפ להפציץ "52 אתרים" באיראן, כולל "אתרי תרבות", אילצו את שר ההגנה שלו להתנער בפומבי מן המפקד העליון. הסיבה הפרוזאית היא שפגיעה באתרי תרבות מנוגדת לחוק הבינלאומי, ו"דגל שחור" מתנוסס מעל הפקודה לתקוף אותם. הסירוב לציית לפקודה לא חוקית אינו רק עניין של עקימת-חוטם מתאנפפת. גנרלים עלולים לעמוד לדין על ציות כזה.

אחר כך בא איומו של הנשיא להטיל סנקציות על עיראק, "שלעומתן יחווירו אפילו הסנקציות על איראן", אם בגדד תעמוד על דרישתה לפינוי הצבא האמריקאי. זו עיראק שארה"ב הקריבה כמעט 5,000 מחייליה לטובת שחרורה (לצד 200 אלף אזרחים עיראקים); עיראק, שבה ארה"ב הוציאה 800 מיליארד דולר ויותר בין 2003 ל-2018 (על-פי דוח מקיף של אוניברסיטת בראון בצפון-מזרח ארה"ב).

הנשיא לא הסתיר מעולם את דעתו שהמלחמה בעיראק הייתה "ההחלטה הגרועה ביותר בתולדות מדיניות החוץ האמריקאית". הרבה אמריקאים נוטים להסכים איתו. אבל מוטב לזכור מה קרה כאשר ברק אובמה ניסה להינתק מעיראק ב-2010. הוא הוציא את כל חיל המצב של ארה"ב, ושנתיים אחר כך באה אל העולם הח'ליפות של דאעש.

תהיה הפלישה ההיא איומה כאשר תהיה, אי אפשר להתנער מתוצאותיה. היא הפכה את ארה"ב למעצמה מסופוטמית, עם אינטרסים ישירים וחיוניים בשלומה של עיראק, באחדותה ובריבונותה. מניעת נפילתה בידי איראן סמוכה מאוד לראש רשימת הצרכים של מדיניות החוץ והביטחון האמריקאית.

הייתכן שחיסול סולימאני לא נבחן קודם כול דרך העדשות האלה? הייתכן שהתהליך היה מעוקר ממחשבה אסטרטגית, ונטבע בחותם הבלבדי של צרכים מיידיים, או הרושם של צרכים מיידיים? קשה להאמין בזה, אבל בימים האחרונים זה אומנם היה הרושם.

"כמעט חטפתי שבץ"

התאפקות בשימוש בכוח היא חלק חיוני של הבעלות על כוח. גנרל קולין פאוול, לשעבר הרמטכ"ל של ארה"ב ומזכיר המדינה שלה, סיפר על התייעצות בבית הלבן של ביל קלינטון ב-1993 בשאלת ההתערבות במלחמת בוסניה, שהצילומים של ייסורי תושביה הרעידו את הנימים. פאוול התנגד. מדלן אולברייט, אז השגרירה באו"ם, תמכה. "סוף סוף, בשביל מה יש לנו צבא?", היא הקשתה. "כמעט חטפתי שבץ", כתב פאוול.

מעצמות גדולות מחויבות בהתאפקות. בהיעדרה, הן עלולות לרדת מנכסיהן הפוליטיים והצבאיים. הפגנת הפוטנציאל של השימוש בכוח חשובה לעיתים קרובות יותר מעצם השימוש בו.

כשהן משתמשות בו, בייחוד בלוחמה א-סימטרית (צבא סדיר נגד גרילה, למשל) הן נוטות למעוד, ולאבד מכוח הרתעתן. זה היה מצב העניינים עוד מן הזמן שבו הקיסר אוגוסטוס איבד שניים מן המצוינים בלגיונותיו ללוחמי שבטים בגרמניה, לפני 2010 שנה.

הסדקים הראשונים בסדר האימפריאלי הבריטי הופיעו במלחמות א-סימטריות באפגניסטן (אלא מה) ובדרום אפריקה, במאה ה-19. השאלה הרטורית "בשביל מה יש לנו צבא" אינה מעניקה סיבה מספקת להשתמש בו. ברירת המחדל של נשיא אמריקאי צריכה להיות לא-תודה, כל אימת שגנרלים או רבי-מרגלים דוחקים בו לפעול.

בין נשיאי ארה"ב מאז מלחמת העולם השנייה היו כמה מתאפקים מדופלמים, כולל הגנרל היחיד שנבחר לנשיא ב-140 השנה האחרונות, דווייט אייזנהאור. ימי ההתאפקות היחסית היו ימי הזוהר של ארה"ב, כאשר מנהיגותה הגלובלית הגיעה אל שיא האפקטיביות שלה.

תהלוכות האבל השבוע באיראן היו בוודאי מבוימות במידה לא מעטה, אבל מתנגד של המשטר הודה שהמונים כה גדולים לא נראו ברחובות טהראן מאז מסע ההלוויה של האייתוללה חומייני, ב-1989. משטר, שמספר גדל של איראנים היו מוכנים לסכן את חייהם בניסיון להפילו, קיבל השבוע זריקת אדרנלין מסיבית.

הרשימה הזו נכתבה ביום ג' בבוקר. אפשר שפעולת הגמול האיראנית תצא אל הפועל עוד לפני פרסומה. יועץ צבאי בכיר של האייתוללה חמינאי יעץ השבוע לארה"ב להתאפק, ולא להגיב על פעולת גמול איראנית. ההיגיון מובן: תנו לאיראנים להוציא קיטור, כדי למנוע מלחמה. הייתכן שתימצא בדונלד טראמפ היכולת להתאפק לאחר מעשה במקום לפניו? בהחלט. האם יתאפק? מוטב שלא להמר על האפשרות הזו.

תיקון: ברשימתי "טריקת הדלת של ולדימיר פוטין", בשבוע שעבר, כתבתי כי הצאר איוואן האיום חיסל את הרפובליקה הצפון רוסית הליברלית של נובגורוד במאה ה-15. מיכאל שטיין מואיל לתקן אותי. המחסל היה איוואן הגדול, סבו של איוואן האיום. טל"ח.