הארנב ששאג: "ג'וג'ו ראביט" הוא סרט מקורי, יוצא דופן ומלא רבדים

"ג'וג'ו ראביט" הוא סרט מקורי ורגיש, שזורק את הצופה מרגעי הומור מטורף לטרגדיות קשות ומעמת אותנו עם שורשי השנאה

ג'ג'ו ראביט / צילום: א.ד. מטלון פורום פילם
ג'ג'ו ראביט / צילום: א.ד. מטלון פורום פילם

הבמאי של "ג'וקר", טוד פיליפס, אמר לאחרונה בראיון לווריאטי שכיום כבר אי אפשר לעשות קומדיות מכיוון שתרבות ה-woke השתלטה על כל חלקה טובה וכולם הפכו להיות נורא רגישים כל הזמן. המשפט הזה עורר תגובות חלוקות. היו כאלה שצידדו בעמדתו של פיליפס, מתרעמים על "משבר הפוליטיקלי קורקט" הנוכחי, ואחרים טענו שפיליפס סתם בכיין שגילה שהפריבילגיות שלו נשללו ממנו, ולהצחיק בהחלט אפשר לעשות בלי להיות פוגעניים.

הקומדיה החדשה "ג'וג'ו ראביט", שכבר תפסה מומנטום מצוין לקראת טקס האוסקר הקרוב, היא נדבך נוסף בדיון הזה. הסרט שביים טאייקה וואייטיטי ("ת'ור: רגנארוק") מתרחש בגרמניה של שלהי מלחמת העולם השנייה ובמרכזו יוהנס (רומן גריפין דייויס, בהופעה יוצאת מן הכלל), ילד גרמני וחמוד להפליא, שלא כל-כך מצליח להשתלב בחברה, וכל שאיפתו היא להצטרף לשורות המשטר הנאצי. הוא אפילו ברא לעצמו חבר דמיוני בדמות אדולף היטלר בכבודו ובעצמו (שאותו מגלם באופן קריקטוריסטי וואייטיטי הבמאי, יוצר ניו זילנדי ממוצא יהודי, אגב). עולמו של יוהנס מתערער כאשר הוא מגלה שאימו (סקרלט ג'והנסון, נפלאה כהרגלה) מסתירה בביתם נערה יהודייה, ואם יתגלה הדבר הוא ואימו יעמדו בפני סכנה איומה.

אומנם מיותר לציין כי כל חיצי הלעג בסרט מכוונים אך ורק לנאצים ולתומכיהם, אך עדיין נשאלת השאלה האם התקופה האפלה הזו של ההיסטוריה, שהמיטה אסונות בלתי נתפסים על מיליוני בני אדם, יכולה לשמש כמסגרת של קומדיית התבגרות משונה. אומנם ימי היטלר כבר הופיעו בקומדיות בעבר, כמו "רכבת החיים", "להיות או לא להיות" או "החיים יפים", אבל הפעם הגיבור הוא לא יהודי או חייל אמיץ, אלא ילדון גרמני שחושב שלהרוג יהודים זה ערך עליון. לפחות בהתחלה.

לא נוכל כעת להכריע בשאלת המוסריות של "ג'וג'ו ראביט", ומי שההומור הזה איננו בשבילו, טוב יעשה אם יתרחק, אבל האמת היא שוואיטיטי הצליח ליצור סרט שכנגד רוב הסיכויים איננו רק מצחיק ומרגש מאוד, אלא גם הומני ועדין, כזה שלבו לגמרי במקום הנכון. את זאת מצליח וואיטיטי להשיג קודם כול בעזרת כישרון גדול בבימוי מצלמה ושחקנים, אבל בעיקר בזכות רגישות גדולה שיוצרת תמהיל משונה של כאב והומור.

מכיוון שנקודת המבט של הסרט היא של ילד קטן, המציאות צבועה בצבעים נאיביים מאוד, אבל הסרט לא מפחד לזרוק אותנו מרגעי הומור מטורף לטרגדיות קשות מנשוא מבלי לתת לנו הרבה זמן לעבד את המתרחש. אלו הופכים את הסרט לא רק למקורי ויוצא דופן, אלא גם לעמוק ומלא רבדים, כזה שמנסה לעמת אותנו עם שורשי השנאה וכיצד אפשר לנטרל אותה. וגם אם אפשר להתווכח על הדרך שבה הוא מתייחס לטראומת השואה, או על טיבן של חלק מהבדיחות, עדיין קשה מאוד שלא לצחוק בקול רם וגם לדמוע במהלכו, לפעמים ממש בו זמנית. 

ציון: 4