ברשימת ההישגים הקולנועיים של השנה, "1917", שהשבוע חטף 10 מועמדויות לאוסקר, יקבל מקום של כבוד. זה מה שקורה כשכמה מטובי המוחות בתעשיית הקולנוע מתקבצים לתצוגת יכולת מרהיבה, מהצלם רוג'ר דיקינס (שמאחוריו 13 מועמדויות לאוסקר וזכייה על "בלייד ראנר 2049"), המלחין תומס ניומן, המעצב האמנותי הוותיק דניס גאסנר ואשפי סאונד, כולם תחת הנהגתו של הבמאי זוכה האוסקר והטוני סם מנדס.
את סרט מלחמת העולם הראשונה שלהם בחרה החבורה ליצור באשליה של שוט אחד רציף (כלומר, כמה שוטים ארוכים שמחוברים בקאטים בלתי נראים), ובכך לנסות ולהעביר את אימת המלחמה תוך כדי שהם שומטים את לסתותינו בעזרת אימג'ים מרהיבים והרפתקאות מסמרות שיער. אך יותר מהכול, הבחירה האמנותית-טכנית הזאת מרשימה במיוחד כשהיא למעשה מטשטשת את זה שחוץ מהיכולות הטכניות, שבהן אין לזלזל, ל"1917" אין שום דבר אחר להציע.
נדמה שמהותו של "1917" נשענת כולה על אשליית השוט הרציף. בלעדיה, מדובר באחד מסרטי המלחמה הגנריים ביותר שראינו לאחרונה, כזה ההולך בכל הקלישאות המוכרות של הז'אנר, מהחייל שימות לאחר שהזכיר לנו את אהוביו המחכים לנו בבית, סצנת הצלף הבודד, הקטלני וחסר הפנים, רגע החמלה לאויב שמביא לתוצאות הרות אסון ועוד.
אל אלה מצטרפת החולשה בדמות הגיבור, שאומנם מגולם באופן נהדר על-ידי ג’ורג’ מקיי הצעיר, אבל לדמותו אין מטען מסקרן מספיק, והמסע הרגשי שלו מסומן כמו הערה תסריטאית שהתווספה בחטף. אומנם לא כל גיבור של מסע חייב לעבור תהליך נפשי, כמובן, אבל סקופילד של "1917" גם לא עובד כדימוי או ככלי קולנועי שיעביר גם אותנו חוויה ויגרום לנו להיות אנשים אחרים מאלו שהחלו את המסע יחד איתו.
גם ההישענות על קאטים מוחבאים לא לגמרי מובנת כקונספט דוגמטי, במיוחד כשנזכרים בסרטי מלחמה כמו "פלאטון", "אפוקליפסה עכשיו", "הסרבן" ו"מטען הכאב", שיכולים לגרום לקוצר נשימה אפילו בצפייה טלוויזיונית, ושם החיתוכים חוגגים כמו רחובות פריז עם דבר ניצחונן של בעלות הברית.
"1917" הוא סרט מהנה, לרוב סוחף, ובעיקר מרשים. על זאת אין ויכוח. אבל אם לתסריט היה איזשהו רובד של עומק והוא לא היה מסתמך על כל מה שעבד בסרטי מלחמה אחרים, אז אולי אשליית השוט הרציף הייתה נתפסת כשדרוג לסרט טוב גם ככה, ולא כגימיק ניסיוני שמשמש כקליפה. מספיק להיזכר בניסיונות קולנועיים זהים לזה מהעת האחרונה כמו "בירדמן", "Enter the Void" הבלתי נתפס של גאספר נואה, "הבן של שאול" או סרטי בלה טאר ההונגרי בשביל לדעת ששוט רציף צריך להיות תמיכה בסיפור ולא מהותו. ואם כבר לפזול לצדדים, חפשו את "ויקטוריה" הגרמני מ-2015, סרט שודים סוחף שמצולם כולו בוואן-שוט אמיתי ללא קאטים מוסתרים, או את "בליינד ספוט" הנורבגי שצץ בסינמטקים. אלו אינם סרטים מושלמים, אבל הם היו שם לפני "1917", ובדרכם עשו זאת לא פחות טוב.
דירוג: 3.5
אור סיגולי
אפתח בשלושה הימורים, ברשותכם: 1. סם מנדס יזכה בטקס האוסקר הקרוב בפרס על בימוי. אם אתם מהמהמרים - שימו על זה כסף. 2. רוג'ר דיקינס יזכה בטקס האוסקר הקרוב בפרס על צילום. היחס על זה גבוה אפילו יותר מהליין על מנדס כבמאי. למעשה, אם היו מעניקים אוסקר על עבודת צילום מראשית המילניום הנוכחי, גם בו היה זוכה דיקינס. 3. "1917" יהווה רפרנס לכל במאי קולנוע, מבקר קולנוע וחובב קולנוע שיתפתה לעסוק בסרט מלחמה. בדיוק כפי שאי אפשר לעסוק בדיון על סרטי מלחמה מבלי להתייחס ל"במערב אין כל חדש", "להציל את טוראי ראיין", "אפוקליפסה עכשיו" ו"פלאטון" - לא יהיה אפשרי לעסוק בדיון או ביצירה של סרט מלחמה החל מעכשיו מבלי להתייחס ל"1917". בהיבט זה, "1917" קנה את מקומו בהיסטוריה, והוא מובטח לו. ובצדק רב.
קראתי בהנאה ובעניין רב את הביקורת של מבקר הקולנוע של G, אור סיגולי, על הסרט. ואני סבור שהוא החמיץ. ובגדול. כן, "1917" אינו סרט חף מבעיות. ציר הזמן שעליו הוא נע לא אחיד, ולעיתים פוגע באמינות הריאליסטית של האירועים. גם התסריט עצמו נגוע בכשלים - חלקם כמעט צורמים - ועדיין, וזה הדבר היחיד החשוב: "1917" הוא הישג של ממש. הוא חובת צפייה לכל מי שקולנוע מעניין אותו ואהוב עליו. והוא סרט שאין אדם אחד שיצפה בו ולא יפלוט מפיו לפחות פעם אחת את המילה "וואו!". נסו ותיהנו.
טכניקת הצילום בשוט אחד ששכללו דיקינס ומנדס ביחד - הופכת את הצפייה בסרט למסע מתמשך, שעוצמתו הוויזואלית חסרת תקדים בקולנוע של ימינו. הטכניקה הזאת אינה ראשונית או ייחודית - "בירדמן", למשל, היה משופע בסצנות שוט אחד ארוכות מאוד - אבל מעולם לא נעשה ניסיון (מוצלח מאוד) לצלם סרט שלם בטכניקת שוט אחד. קשה לתאר את חוויית הצפייה ואת האפקט המצטבר שלה על הצופה, בעוברו ביחד עם שני גיבורי הסרט את המסע לאורכה ולרוחבה של אירופה הבוערת, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, כאשר המצלמה מלווה אותם ואת הסובב אותם כאילו היא זוג עיניו של הצופה עצמו, המצוי כזבוב על כתפיהם, או כמלאך מלווה.
העוצמה הרגשית שנטענת בה כל סצנה לצד הקצב המואץ של הדופק ושל ההתפעמות מבטלים כמעט כל שיקול אחר וכל חולשה אחרת של הסרט. ההישג הזה, האפקט הזה, הביצוע הזה, כה וירטואוזיים, כה פוקחי עיניים ומשני תודעה, עד כי בשלב מסוים ניכר על כל הצופים באולם הקולנוע שבו ישבתי כי הם מצויים בסוג של הלם תרבות.
מבחינה זו, בדומה ל"זמר הג'אז", ל"צעצוע של סיפור", ל"התפוז המכני", ול"בלייד ראנר" - "1917" הוא סרט שהשפעתו על יוצרי קולנוע ועל הקהל קשה לאומדן ולהערכה, אבל ברור שהיא תהיה. והיא תהיה דרמטית. אומר זאת בלשון חדה וברורה: אם תלכו לראות סרט קולנוע אחד השנה - מוטב שזה יהיה "1917". במידה רבה, הוא החוויה העזה ביותר שהציע הקולנוע לצופיו מזה הרבה מאוד זמן.
דירוג: 5
שי גולדן
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
