דעה: לא נפספס הזדמנות לפחד טוב כשהוא נופל לפתחנו

בין חוכמת הפטריות למגפת הקורונה ושיחה מעודדת עם כהן דת מצרי בן 3,000 שנה

צילום: יונתן בלום
צילום: יונתן בלום

א.

בסוף השבוע יצאנו, המשפחה שלי ושאר הישראלים החמודים, לקטוף פטריות בפארק קנדה. האמת שהפטריות לא היו בתכנון, באנו בשביל שעה קלה באוויר הצח של היער המצוחצח, אבל נגררנו אחרי הלקטים הרבים שהתרוצצו חדורי שליחות ומלאי חדווה בין האורנים, חיטטו בידיים מלוכלכות באדמה הלחה ומילאו שקיות באורניות, מלמדים אותנו להבחין בין פטרייה טובה לרעילה ואיך לקטוף בלי לגרום נזק לתפטיר - זה נראה כל-כך כיף, איך אפשר היה לא להצטרף?

בימים אלה אנו מציינים שלושים שנים לעלייה הגדולה מברית המועצות, ואפשר לקרוא לא מעט ניתוחים על השפעתם הניכרת והברוכה בדרך כלל של הבאים על ההייטק, האקדמיה, התעסוקה, הכלכלה, התרבות והפוליטיקה שלנו, אבל אף לא התייחסות אחת להשפעתם על אוכלוסיית הפטריות בארץ. כי רוסים - זה לא בגדר סטריאוטיפ והוא בטח לא פוגעני, רק אבחנה מבוססת - אוהבים פטריות. לקטוף ולאכול. לא שקיימת לפטרייה איזושהי סכנה, הלוואי שמישהו היה קוטף אותי בכזו עדינות, ובכל זאת, עד העליות מרוסיה חיו הפטריות של ישראל בשלווה יחסית. הערבים שחיו וליקטו כאן אף פעם לא הביעו בהן עניין מיוחד כמדומני. וטוב שכך, מבחינת העולים; אם ערבים היו אוהבים פטריות, המדינה הייתה מוציאה את הליקוט שלהן מחוץ לחוק.

הצטרפתי לליקוט, אבל רק בכאילו. אומנם תחבתי ידיים בין מחטי האורן, אבל מכל בחינה אחרת מלבד בוץ, ידיי נקיות - לא קטפתי ולו פטרייה אחת. יש לי יותר מדי כבוד לדבר הזה; רבות נכתב על מורכבותה, עוצמתה, עמידותה, מהירותה, עתיקותה, ואפילו על חוכמתה של הפטרייה - ממלכת טבע פלאית ומגוונת שקרובה יותר לבן האדם מאשר לצמחים.

האורנייה שאנחנו קוטפים היא רק קצה הפרח הנגלה לעין של הפטרייה עצמה, אורגניזם חש ומתפתח שחי מתחת לאדמה, ויכול להגיע לגודל עצום, כולו עשוי קורים דקיקים וארוכים המקושרים ביניהם ויכולים להעביר חומר ומידע. כשקוטפים את הפרח, אפשר לראות את הקוּר נחשף. לא אהבתי את זה.

איור: תמיר שפר
 איור: תמיר שפר

קראתי שפטרייה יכולה להרגיש אותנו דורכים על האדמה שמעליה, את משפחתי ואותי ואת כל שאר הישראלים, והיה מוזר להרגיש את עצמי דורך על משהו שמרגיש אותי דורך עליו - ולא רק דורך, גם חותך. תהיתי אם כל אלה שדורכים עלינו, מטאפורית, מרגישים מוזר כשהם יודעים שאנחנו מרגישים שהם דורכים עלינו.

ב.

הלכתי לאחת מרשתות הפארם השבוע, והאדון שעמד לפניי בתור כעס מאוד על המחסור הפתאומי במסכות מגן נשימתיות. הן צריכות להגיע עוד כמה ימים, ניסה הרוקח לפייס, אבל האדון כבר פצח בנאום לא בלתי מבדר ולא לחלוטין בלתי מדויק, על מצב המדינה ואיך שאנחנו לא מוכנים לשום אסון, מכל סוג - כולל מגפת הקורונה המתרגשת עלינו. למה מחכים, זעק האדון, שמיליונים ימותו פה?! הוא נטש בזעם את הסניף, רק כדי להידרס מתישהו על ידי קורקינט חשמלי.

בלי לזלזל באף נגיף, אני שם 15 שקל שננצח את מגפת הקורונה, כמו שניצחנו את הסארס, הזיקה, האבולה, ואת שפעות החזירים והעופות שלפניה. ממגפה למגפה עולה מהירות התגובה ויורדת כמות המתים. הדבר הכי מעניין בקורונה זה שהיא ככל הנראה עברה לבני אדם מנחשי קוברה.

הדברים המעניינים באמת קרו מחוץ למגפה. ירידות חדות בבורסות, כשאת הירידה החדה ביותר סופג תחום הפינוקים. חברות למוצרי יוקרה כמו גוצ'י, קרטייה וכדומה, פארקי שעשועים, בתי מלון ודומיהם. גורם לך לחשוב, לא? כמה שברירית היא היוקרה. מעטה דקיק של מראית עין. מאה אנשים מתים בעיר של 11 מיליון, והופ! היא נסדקת. הוכחה נוספת לכך היא הזינוק החד ב"מדד הפחד" (מדד VIX, המבטא את חששות המשקיעים מפני תנודתיות חדה) - יותר מ-18%. גורם לך לחשוב, לא?

כמה קרוב הוא הפחד. תהום רבה מסתתרת מאחורי מעטה דקיק שמאחוריו אנחנו מתעקשים להציץ. יותר אנשים מתו מאז שהתחלתם לקרוא את העמוד הזה ועד עכשיו ממה שמתו ממגפת הקורונה, אבל אנחנו לא נפספס הזדמנות לפחד טוב כשהוא נופל לפתחנו. ומגפה זה בהחלט מהפחדים הטובים. כי מגפה היא הרי לא נגדי כדרור, היא גם לא נגדי כגבר, כיהודי, כישראלי, כסטרייט, כאשכנזי - או נגדי לפי כל חלוקה שאתם מעדיפים. אין לה עניין בגבולות, גזעים, צבעים, מינים, שייכות חברתית או אחרת: היא נגדי כבן אדם. ולכן, אותם מאה קורבנות הקורונה (נכון להיום) הם כל אחד מאיתנו.

אנחנו מרגישים את האובדן שלהם ברמת התפטיר שלנו, ברמת הרשת התת-הכרתית שמחברת אותנו כישות אחת אנושית כוללת-כל, המותקפת על-ידי נגיף בפינה אחת של העולם, כמו שכשאני דופק את האצבע הקטנה של הרגל במשקוף כואבת לי כל הישות וכל היקום פועם בקצב האאוץ'.

ג.

הבן שלי הלל הראה לי השבוע סרטון, עיבוד אנימציה לסיפור קצר וידוע מאוד בשם "הביצה" מאת אנדי וויר. גיבור הסיפור הוא אדם בן 48, שמת בתאונה, עולה לשמיים ופוגש משהו שמזכיר את אלוהים, שמסביר לו שהעולם כולו נברא רק עבורו וכל האנשים הם הוא. אני ממליץ.

היה שם משפט אחד שפשוט לא יוצא לי מהראש. אלוהים או מה שזה לא יהיה אומר לבנאדם: כשאתה נוגע בקצה האצבע בכוס מים כדי לבדוק אם הם חמים או קרים, אתה בעצם שולח חתיכה קטנה מעצמך, כמו מרגל קטן, וכשהחתיכה הקטנה הזו שלך יוצאת מהמים - הניסיון והחוויה שלה כבר מוטמעות בך באופן מיידי ואתה יודע את טמפרטורת המים.

המשל ברור: אותם מאה קורבנות הקורונה (נכון להיום) הם כל אחד מאיתנו. ככה, אומר הסיפור, כולנו קצה האצבע של כולנו. אני לא יודע אם זה נכון, אבל זה יפה. לפעמים, לא תמיד, אבל גם לא לעיתים נדירות כל-כך, היפה עדיף על הנכון. זה הזכיר לי דיאלוג באחת מהסדרות שגלית רואה תוך כדי שאני נרדם ובו בחורה אתאיסטית וכומר מדברים על אמונה ועל החיים שלאחר המוות. הכומר לא שכנע אותי, אבל הייתה לו שאלה אחת די פשוטה: למה בעצם לא להאמין במשהו יפה?

למה, בעצם, לא להאמין שכולנו קשורים ברגישות אינסופית, כזו שמוות של מאה איש שאנחנו לא מכירים בעיר שעליה לא שמענו קודם, מסעירים את העולם ומפילים את הבורסות? מצד שני, אפשר גם להאמין שכל הקורונה זו קונספירציה של מעבדות המייצרות נשק ביולוגי וחברות התרופות. גם מעניין. ובכל זאת, אני אשאר עם אפשרות אל"ף.

ד. את אותה רגישות אינסופית הרגשתי השבוע, כששמעתי במו אוזניי את קולו של נסיימון (Nesyamun), כוהן דת מצרי שחי לפני כ-3,000 שנה - שלושת אלפים שנה! - בתקופת שלטונו של המלך רעמסס ה-11 ונחנט כמומיה. בעזרת שלל טכנולוגיות דימות, סריקה, הדמיה והדפסת תלת-ממד, הצליחו החוקרים ליצור מחדש חלק גדול ממיתרי הקול שלו ושחזרו לעולם את צליל קולו המשוער. לא יאמן.

נסיימון אומנם אומר רק משהו שנשמע כמו בֶּההה, אבל בקולו המשוחזר יכולתי לשמוע חיים שלמים בהברה אחת. אנחנו מדברים דרך התפטיר. הכול בסדר? שואל אותי נסיימון ממרחק של 3,000 שנה. הכול בסדר, אחי, אני עונה לו. השתנה משהו? שואל נסיימון. דברים בהחלט השתנו, אני אומר לו, אבל נשארו אותו דבר. אנשים עוד פוחדים? שואל נסיימון. בזה אתה יכול להיות בטוח, אני עונה לו. טוב, גבר, עונה כוהן הדת המצרי, אני חייב לחזור אל הכלום, עוד משהו? כן, אני אומר, איך עושה כבשה? קל, עונה נסיימון: בֶּההה.