נמאס לכם מחדשות רעות? הצצה לפקולטה למדעי השיפור. ובלי אף בדיחה על קורונה

מרוב מחלות, איומים אקולוגיים וחדשות רעות שוכחים את אלה הטובות: החוקרים שעמלים על פתרונות למידבור, לזיהום, לרעב • דרור פויר נסע לקמפוס המכונים לחקר המדבר בשדה בוקר וחזר אופטימי • רק אל תנסו לספר להם בדיחות קורונה

 הפרופסורים יהונתן אפרת  ונפתלי לזרוביץ' והדוקטורנטית הסינית קיינינג עם מכשיר המיני־ריזוטרון / צילום: איל יצהר
הפרופסורים יהונתן אפרת ונפתלי לזרוביץ' והדוקטורנטית הסינית קיינינג עם מכשיר המיני־ריזוטרון / צילום: איל יצהר

נסענו למדרשת בן גוריון בשדה בוקר באחד מהימים הקרים של השנה, כדי לבדוק מה חדש במחקרי האקלים והקיימות. כל סיבה לנסוע קצת למדבר היא סיבה טובה, ועכשיו במיוחד. בחורף אני תמיד מרגיש כאילו תפסתי את המדבר לא מוכן, כאילו הצצתי בו בלי ידיעתו כשהוא מתענג בפרטיות על מעט המים היורדים מהשמיים ומתכסה במרבדים ירקרקים. זה כמעט יותר מדי אינטימי.

בסוף היישוב הקהילתי מדרשת בן גוריון, הנקרא על שם התאגיד המנהל אותו, הכול מעוגן ב"חוק דוד בן גוריון (1976)", אנחנו פונים שמאלה ונכנסים דרך השער אל קמפוס המכונים לחקר המדבר ע"ש יעקב בלאושטיין ופוגשים את פרופסור נעם ויסברוד, דיקן המכונים. "רק נעם", אומר ויסברוד, בחולצת משבצות, כשאני קורא לו פרופסור. שלושה מכוני מחקר נמצאים פה: אחד עוסק במים, בעיקר התפלה, אחד בחקלאות, כלומר מזון, והשלישי באנרגיה, בעיקר סולארית - כל מה שהגוף צריך.

פרופסור נעם ויסברוד/ צילום: איל יצהר
 פרופסור נעם ויסברוד/ צילום: איל יצהר

כמו הרבה אנשים מסוגו, ויסברוד נוהג לפתוח ב"אני לא אוהב להשתמש במילים כמו ציונות", לפני שהוא מתחיל לדבר על, ובכן, ציונות, הפרחת השממה, כיבוש המדבר וכיוצא באלה. "אני איש של מים", מכריז ויסברוד, הידרולוג בהכשרתו ובמקצועו, שניהל בעבר את מכון המים. אני חושב שזה קצת מוזר שאיש מים בא למדבר. "היו לי הרבה אופציות", מסכים ויסברוד, "כשבאתי לכאן, לפני 17 שנים, אנשים חשבו שאני על פטריות.

"מטרת-העל שלנו היא להילחם במידבור", אומר ויסברוד. ולפחות בזה, הצלחנו. בעוד העולם נאבק בהתפשטות המדבר, כש-40% מתושבי העולם גרים באזורים הצחיחים, ישראל הצליחה לעצור את המידבור בגבולה. "המדבר בישראל הולך וקטן", אומר ויסברוד. "גם על זה היו טענות, אמרו שהרסנו את המדבר, אבל אנשים יצטרכו לבוא ולגור בנגב, לא תהיה להם ברירה. אנחנו פועלים להגדלת הערך של האזורים הצחיחים".

המפתח הוא כמובן מים. הצורך לייצר יותר מזון משפיע על צריכת המים, שרובה (כ-75%) הולכת לחקלאות, כלומר לאוכל. אדם ממוצע צורך כ-3,000 ליטר מים ביום - רק בשביל האוכל שהוא אוכל. "45% מהעולם יהיו במצוקת מים תוך שלושים שנה. ועדיין, הכספים שמשקיעים בזה הם גם לא אחוז ממה שמשקיעים בלשפר את מהירות הגלישה באינטרנט", אומר ויסברוד, שחוקר בין השאר את השפעת מתקני ההתפלה על מליחות הים התיכון - הרי אנחנו שואבים מים ומחזירים מלח - ומרגיע שההשפעות אמנם עלולות להיות מורגשות בסביבה המיידית של מתקן ההתפלה, אולם הן זניחות. נמדדה עלייה של 10% במליחות מול ההתפלה באשקלון, וזהו, פחות או יותר. הוא מראה לי מחקר נוסף שלו, "האם הארץ נושמת?". התשובה: כן. לא רק המים והאוויר נושמים את הרעלים שאנחנו מייצרים, גם האדמה - וממנה הם מתנדפים הרבה יותר לאט. אני נסחף אל תוך הסבר ארוך על איך נספגים רעלים בקרקעית, בדיפוזיה (חלחול) או בקונבקציה (הסעה) וחושב על כל מה שהוטמן בנגב.

אנחנו הולכים בקמפוס. כולם מאשימים אותנו במזג האוויר, "בחרתם לכם יום לבוא!". כאילו הבאנו את הקור מהמרכז. אני פוגש בפרופסור אמריטוס יורם אורן. במפתיע, אורן בכלל לא רוצה לדבר על העבודה שלו בתחום ההתפלה, כולל התפלת שפכים תעשייתיים. כל מה שחשוב לו זה זכרו של סידני לוב - אבי ההתפלה. מודה שלא שמעתי על שמו עד היום. פרופסור סידני לוב (Loeb) היה מחלוצי התפלה והפקת אנרגיה באמצעות אוסמוזה הפוכה. בפשטנות: אוסמוזה רגילה היא ההתנהגות המוכרת לנו, שבה המלח מתפשט במים. באוסמוזה ההפוכה מעבירים מים מלוחים בלחץ גבוה דרך ממברנה ש"מסננת" החוצה את המלח.

ובחזרה לסידני לוב: הוא בנה את מתקן ההתפלה הראשון בעולם, וקצת אחר כך, בשנת 1967, הגיע לישראל בשליחות אונסק"ו כדי להקים מפעל התפלה בקיבוץ יטבתה - שם אכן קם ב-1968 מתקן ההתפלה השני בעולם, שפעל בין השנים 1968 ל-1971 - שנים נהדרות לרוקנרול ולהתפלת המים בישראל. כמו אחרים לפניו, התאהב לוב במדבר ונשאר באוניברסיטת בן גוריון. שלט נחושת מפואר בכניסה לקמפוס מנציח את שמו. "זה האיש שלזכותו אפשר לזקוף את העובדה שיש לנו מתקני התפלה", אומר אורן ברגש, "ולא מכירים אותו. על וינגייט אתה יודע, על רידינג שמעת, גם על רוטנברג. על לוב כלום - והוא שינה את העולם", מתרגש אורן. "לא אגזים אם אומר ש-70% מהפקת המים בעולם הם בשיטת האוסמוזה ההפוכה. הוא עשה את הפריצה האמיתית בתחום ההתפלה, מאז יש רק התקדמויות קטנות. קבועות, אבל קטנות". אורן רץ החוצה ואני אחריו, אל מגדל עץ קטן וישן שעומד בחצר. במגדל הזה ממש, מספר פרופ' אורן בגאווה, יצקו את הממברנות ששימשו להפרדת המים מהמלח. הוא הועתק הנה לפני כמה שנים.

גם סלעים נשברים

חוקרים ומדענים אף פעם לא היו חזקים במיוחד בתחום האופנה, גם לא אנשי המדבר, בטח בחורף - אז רק תארו לכם את חוש האופנה של חוקר במדבר בשיא החורף. מי היה מאמין שסוודרים באים בכאלה צבעים. אני חש מוקפד והדור יתר על המידה, כמו כלה במוסך טרקטורים. ד"ר עידו בר-זאב, גם הוא הידרולוג, לוקח אותנו מפה לשם. הוא חולק על דברי ויסברוד בנחרצות וטוען שעוד מוקדם לצאת בהכרזות, ובכל מקרה לטענתו חשוב יותר יהיה לחקור לעומק את השפעות מתקן ההתפלה שעומד לקום במפרץ אילת, אגן מים קטן וסגור למחצה. "אסור להתעלם מההשפעות הסביבתיות של המתקנים", הוא אומר.

דוקטור עידו בר זאב/ צילום: איל יצהר
 דוקטור עידו בר זאב/ צילום: איל יצהר

אנחנו פוגשים את ד"ר עופר דהן שעוסק בשיקום של קרקעות מזוהמות. "מי התהום הולכים ומזדהמים", אומר דהן, "והם מקור המים העיקרי שלנו". עד דהן, היו קודחים עד מי התהום ומחפשים את הזיהום, "וזה כבר מאוחר". אי אפשר לטהר את התהום, אני שואל. דהן מסתכל עלי כאילו שאלתי אם יש איש קטן בתוך הטלוויזיה. השיטה שפיתחו דהן וחבריו, שהתפתחה לכדי חברת סטארט-אפ, היא גילוי מוקדם על-ידי הטמנת חיישנים ב"תווך הלא רווי", שכבת האדמה שבין פני הקרקע למי התהום. היא מותקנת ליד תחנות דלק ובעיקר בשדות; "המזהם מספר אחת של מי התהום אלה הדשנים בחקלאות. מדשנים יותר מדי והכל מחלחל ומזהם את התהומות". בחממה-מעבדה שלו הוא מראה ארגז גדול המדמה שדה חיטה, ובו מותקנים החיישנים. "אנחנו מחפשים משקיע", רומז דהן.

אמילי טראן, במעבדה ממול, היא דוקטורנטית שחוקרת את התנועה של פסולת גרעינית בתוך סוגים שונים של סלעים, במקרה של דליפה. הרי גם סלעים נשברים, כמו שכתבה דליה רביקוביץ’, וזה בסדר גמור, אבל אם מעליהם יש מטמנה של פסולת גרעינית, פחות בסדר. במעבדה שלה מזריקה טראן חומרים דמויי פסולת גרעינית לתוך סלעים קרבונטים (סלעים המכילים מינרלים פחמניים), מהסוג המקומי, כשהם סגורים בקופסאות מתכת. אם היו אומרים לי שיש בנאדם בעולם שעושה את זה, לא הייתי מאמין. "זו בעיה עולמית", מספרת טראן. אז מה עם סלעי הנגב, אני שואל. "עושה רושם שקרבונטים הם מקום סבבה להטמנת פסולת גרעינית".

גם טראן הגיעה הנה מבוסטון לתקופה קצרה, התאהבה במקום ובנו, ועשתה עלייה.

דוקטורנטית אמילי טראן / צילום: איל יצהר
 דוקטורנטית אמילי טראן / צילום: איל יצהר

ד"ר דינה זילבר עובדת במתקן הדגים, בריכת דגים סגורה שמריחה כמו לול תרנגולות. המטרה שלה היא לגדל דגים בצורה הכי מקיימת וחסכונית מבחינת מים, אנרגיה, זיהום וכיו"ב. בבריכות הקטנות שוחים דגי ברמונדי. את הבוצה הופכים לאנרגיה ואת הפרשות הדגים, למזון. עם זילבר עובד קיי, סטודנט סיני ביישן. מסכנים הסינים שבישראל, כמה בדיחות קורונה הם נאלצים לשמוע. בכלל לא הבנתי את זה עד שפגשתי את הדוקטורנט זו זה (Zhu Ze) מסין ואחרי שביררתי שהמשפחה שלו בסדר, סיפרתי לו בטיפשותי כי רבה את מה שחשבתי שתהיה בדיחת הקורונה הראשונה בחייו, כשראיתי את פרצופו הבנתי בדיוק. כבר שלוש שנים הוא בישראל ועכשיו אפילו בסופר חושדים בו, הוא מספר. "המטרה שלנו היא לגדל יותר דגים בפחות מים", חותכת זילבר את המבוכה ומספרת על בדיקות לגדל דגים במי קולחין. "בדגים", אומרת זילבר, "נספגים עוד פחות רעלנים מאשר בירקות".

דוקטור דינה זילבר/ צילום: איל יצהר
 דוקטור דינה זילבר/ צילום: איל יצהר

אן בוסלר מגרמניה עובדת על מתקני טיפול שפכים קטנים וחסכוניים יותר שיתאימו לקהילות קטנות, כמו למשל הבדואים בנגב. יש גם פיילוט באפריקה. אני נרגש מהבשורה, אבל בוסלר היא לא אדם של מילים גדולות. "המטרה שלי", היא אומרת, "זה לבדוק מה קורה כשבקטריות מתחילות לגדול בתוך הממברנה".

אני חובר שוב לבר-זאב ואנחנו הולכים למעבדה שלו. לפני כמה שנים, בעקבות כתבה בחדשות, נדלק בר-זאב על תחום לא מדברי במיוחד: טיפול בפאג’ים - וירוסים התוקפים בדיוק וביעילות את חיידקי המטרה שלהם בלבד, מבלי לפגוע באף אחד מהחיידקים "הטובים" בגוף. בפאג’ משתמשים בעיקר במקרים שבהם האנטיביוטיקה כושלת. "זה אמנם קיים כבר הרבה שנים, אבל תמיד היה קצת וודו", אומר בר-זאב. בעזרת טלסקופ אטומי הוא סורק וירוסים וחיידקים ברזולוציה של 3 ננו מטר במטרה לייעל את התהליך. מה זה הדבר הכתום והיפה הזה על המסך, אני שואל את בר-זאב, זה נראה כמו במבה. זה חיידק אי-קולי, אומר בר-זאב.

אין הרבה מה לעשות פה, במדבר, אומר בר-זאב, מצד שני אפשר לבלות עם המשפחה.

חוזרים לשורשים

בבניין החקלאות וביו-טכנולוגיה לאזורים צחיחים אני חוזר לשורשים, ופוגש שני חוקרי שורשים מדופלמים. "אנחנו מרכז עולמי לחקר השורשים", מתגאים הפרופסורים יהונתן אפרת, מנהל המכון לחקלאות, ונפתלי לזרוביץ’ - עמיתים למחקר שמרוב שהם יחד מתחת לאדמה, כבר מתחילים להיראות ולדבר אותו דבר, למרות שהם טוענים ש"כל השורשים שונים זה מזה". כאנשי שורשים גאים הם ממהרים לבחון ולחשוף את בורותי בתחום. לזרוביץ’ מחזיק בידו משהו שנראה לקוח מסרט מדע בדיוני. "זה המיני-ריזוטרון", הוא מתגאה. המיני-ריזוטרון (ריזו: אדמה, טרון: לראות) מורכב מצינור שקוף שנכנס לאדמה במקביל לשורש שאותו רוצים לחקור, בעומקים שיכולים להגיע גם לעשרות מטרים, ובתוכו עולה ויורדת מצלמה קטנה שמפיקה תמונות חלליות ומרגשות לעילא של שורשי שעועית ועגבנייה מתחת לאדמה. "העניין עם שורש", אומר לזרוביץ’, "מלבד זה שקשה להסתכל עליו, זה שאי אפשר לעקור אותו בשביל המחקר - הוא ימות".

אחרי חמש דקות עם אפרת ולזרוביץ’ אני נוטה להשתכנע שהדבר היחיד שחשוב, יפה ומעניין בצמח אלו השורשים ושכל הפרחים והעלים והגזעים והענפים זה לחלשים. "חקר השורשים נהיה תחום מוביל בחקר הפיזיולוגיה של הצמח", הם אומרים ומפנים אותי לפרויקט שלהם "שורש דבר" (חפשו ברשת), שם הם עושים ניסויים ותצפיות על שורשים שונים. ביני לבין עצמי אני קורא להם האחים שורש. אני שואל מה הדבר הכי חשוב שקרה בעולם השורשים בעשור האחרון. לצערי אין לשאלה הזו תשובה מפוצצת. הם מספרים על התקדמות בשיטות הצילום וההדמיה, על עציצים שהוכנסו למכונות MRI וכיוצא באלה. יש שורשים שאוהבים מים מליחים ונמשכים אליהם גם לעומק של עשרות מטרים, והדרך לעקוב אחריהם.

עוד תחביב שלהם הוא הרכבת פירות וירקות, כמו תפוח אדמה ועגבנייה שגדלים על אותו הצמח, אך את עיקר מרצם מקדישים השניים למלחמה בעַלֶּקֶת, צמח טפיל שנראה די תמים, אפילו יפה, אבל עושה שמות בגידולי הגזר והעגבנייה בישראל. העלקת פורחת בגלל האיסור על חומרי הדברה מסוימים. משחק עדין, בין נזק ותועלת. יחד איתם עובדת קיינינג זו (Kaining Zhou), סינית תמירה שגרה בנגב ארבע שנים עוד מעט, חקרה פה תפוזים במאסטר ונשארה לדוקטורט. עכשיו היא חוקרת את השפעת המים המליחים על שורשי העגבנייה. "אני אוהבת את החצי החבוי של הצמח", היא אומרת, "אם נצליח להיטיב עם השורשים, הצמח רק ירוויח". לזרוביץ’ עושה עם קיינינג את אותה הטעות שאני עשיתי עם זו זה, ומספר בדיחת קורונה מגושמת משל עצמו. "לא מצחיק", לוחשת קיינינג זו. זה באמת לא מצחיק, אני נוזף בלזרוביץ’.

מעל פני האדמה הצמחים משוויצים ביופיים, בריחם וכך הלאה. למי השורש הכי יפה?

שאלות משונות יש לך, אומרים החוקרים. "צמחים לא אוהבים לבזבז אנרגיה על כלום, הכול לפי הצרכים", אומר אפרת. "יש שורשים, כמו של עגבניות", אומר לזרוביץ’, "שמוציאים שערות". הוא שולף את הטלפון ומראה לי סרטונים פשוט מדהימים שצילם המיני-ריזוטרון מתחת לאדמה בטיים-לאפס, ובהם נראה השורש נמתח לתוך האדמה, פורח כלפי מטה ומוציא את אותן שערות, כמו ענפים של עץ זעיר. הוא מראה לי יצור פלאי שגדל ומתפתח. מה זה? זה שורש של שעועית. שעועית! הם מספרים לי על השורשים שמתקשרים ביניהם כשהם במצוקה, זועקים זה לזה בדממה מתחת לאדמה. זה מעציב אותי. הם מראים לי איך השתילו גן פלורסנטי בשורש של תירס אחד וכך יכלו לראות אותו מגשש את דרכו בעיוורון בין אחיו התירסים בסבך הנסתר מן העין.

דוקטור עופר דהן/ צילום: איל יצהר
 דוקטור עופר דהן/ צילום: איל יצהר

אוספים אור שמש

קומה מעל חוקרי השורשים אני פוגש את ד"ר סטפן לו (Leu), שמתעסק באצות. המדרשה היא שם דבר בעולם האצות. לא רחוק מכאן שוכן מפעל האצות אלגטק, ננו-אצות למעשה, שנמכר לפני כחצי שנה בכ-100 מיליון דולר. לו היה בצוות ששינה את הגנטיקה של האצה ועכשיו, בגדול, הוא מנסה ללמד אצות לאהוב את כל מה שאנחנו רוצים להיפטר ממנו. אנחנו עושים סיבוב במעבדה שלו ובה הוא מלחיץ את האצה במגוון טכניקות מרהיב; מרעיב אותה, מציף אותה, מנענע אותה, הופך, מחמם, מקרר, חושף אותה לחומרים שונים. כבר 41 שנה שאני חוקר אצות, אומר לו בחיוך.

דוקטור סטפן לו/ צילום: איל יצהר
 דוקטור סטפן לו/ צילום: איל יצהר

למה?

"אני אוהב לקחת משהו בלי ערך ולתת לו ערך. לייצר ביו-מסה למזון וצרכים אחרים. אצה, אתה מגדל אותה בלי זיהום ובלי שום בזבוז - תחשוב כמה בזבוז זה עץ או פרה, מבחינת החלקים שאנחנו לא אוכלים. הבעיה שהיום זה עדיין יקר מדי לייצר, אבל אנחנו מתקדמים מאוד בתחומי ההנדסה הגנטית של האצה".

במחלקה לאקולוגיה מדברית אני פוגש את ד"ר אורי רול. להבדיל מהחברים שפגשתי עד היום, שחוקרים ועוסקים בדברים שקיימים ממש בעולם, רול - שמכל סוגי המנעלים שיש בעולם בחר היום דווקא בכפכפי אצבע - חוקר את הסביבה ואת השינויים ביחס של האדם לסביבה כפי שאלה באים לידי ביטוי ברשת. לתחום המחקר החדש הזה קוראים "Culturomics", והוא בודק התנהגויות אנושיות ומגמות תרבותיות בעזרת ניתוח כמותי של טקסטים ותכנים ברשת, מה שנקרא דאטה מיינינג או ביג דאטה. "אני אוהב לקרוא לזה: מחקר על הקשר בין האדם לסביבה כפי שהוא בא לידי ביטוי במאגרי מידע גדולים.

כלומר, רול וחבריו חוקרים את הטבע ואת הקשר שלנו לטבע - בלי לצאת לטבע. בעזרת מדע הקולטורומיקס אפשר לעקוב אחרי ציד לא חוקי, להבין דפוסים חוזרים של תיירות. כך, לדוגמה, הם בודקים את "האהבה לפריחה בישראל", מנתחים תמונות ופוסטים של ישראלים שיצאו לטייל בשדות או מחפשים באינטרנט מהם הפרחים והזוחלים החביבים עלינו. בחיפה (או באינטרנט של החיפאים) הם בודקים את היחס לחזיר הבר.

מה למדת, אני שואל. "יש קשר עמוק בין האדם לטבע, קשר שאנחנו לא תמיד מבינים", משיב רול. אבל זה כל ילד יודע, אני אומר לו, תן תובנות. "התחום חדש", מודה רול, "אנחנו עדיין באפילה. ככה זה כשמסתכלים על סקאלות רחבות בזמן ובמרחב". אהבתי.

מה אנחנו למדים מהמידע ברשת על תופעות כמו דיכאון או חרדה בגלל שינויי האקלים?

"אנחנו קוראים לזה ‘סנטימנט אנליסיס’. אפשר בהחלט לדבר על דיכאון, ואפשר לראות את הנרטיב הזה ממש נודד בעולם, יחד עם השריפות, הסערות או הבצורות. אנחנו עוקבים אחרי התפשטות השריפה במרחב הדיגיטלי".

מי לקחו יותר קשה את השריפות בארצם, הקליפורנים, האוסטרלים או הברזילאים?

"אפשר להגיד שהסנטימנט השלילי בנוגע לשריפות נשאר יותר זמן במקומות שיש בהם יערות גשם. אבל גם בברזיל, שבוע אחרי השריפות שכחו מזה בכלל. בקליפורניה, אחרי יום איש לא דיבר על זה. אנחנו גם בודקים את ההבדל בין היחס לשריפות והוריקנים בארה"ב בין רפובליקנים ודמוקרטים".

בחדר מולו, ב"מעבדה להתנהגות ושמירת הטבע", יושבים רעות ורדי ורון אפרת, סטודנטים לתואר שלישי, וחוקרים מדדים התנהגותיים של בעלי חיים כדי לעזור לשמור עליהם. אפרת חוקר בעיקר נשרים ורחמים, במטרה להיטיב עם אלה המושבים לטבע אחרי חיים בשבי. ורדי חוקרת את השפעת הפיתוח העירוני על התנהגות אוכלוסיות הדרורים. מסתבר שבשכונות החדשות הנבנות בישראל גדל דור חדש של דרורים עם יכולות למידה משופרות. אנחנו יורדים לכלובים הגדולים של הדרורים. מעצבן אותי שחוקרים כמו ורדי ואפרת - שכל מטרת המחקר שלהם הוא להועיל לציפורים - מסרבים בהתחלה להצטלם בכלובים מפחד פלגים ירוקים קיצוניים. הם משתכנעים. בכל כלוב שוהים דרורים משכונה אחרת בישראל, פותרים חידות וצולחים משימות שונות בטרם ישובו הביתה מלאי חוויות.

לסיום אנחנו פוגשים את פרופסור איריס ויסולי-פישר, ראש המחלקה לפיזיקה סביבתית ולאנרגיה סולארית. "פיזיקה סביבתית", אומרת ויסולי פישר, "היא שימוש בכלים פיזיקליים להבנת תהליכים בסביבה, כמו המסת קרחונים או תצורות של צמחייה. בעזרת הפיזיקה אפשר לספק מודלים שינבאו את העתיד". אבל ויסולי-פישר יותר בעניין הסולארי. "מה שאנחנו רוצים", היא אומרת, "זה לשלוט באור. לנצל את קרני השמש בצורות הרבה יותר יעילות. להפיק יותר מהתאים הפוטו-וולטאים, להפוך את אור השמש לאור אחר, לחום, לריאקציה כימית. היא מספרת על המעבדה המיוחדת שלהם שאוספת את אור השמש ועושה בו שימושים שונים, כמו לרכז אותו עד לרמת הלייזר כמעט.

אני דורש לראות ואנחנו מטפסים למעבדה, אלא שהיא נעולה, המפתח לא במקום הקבוע ואת האיש עם המפתח אין למצוא. אנחנו מסתפקים בגג בו מוצבים קולטני השמש האלה. זה מעביר אור בסיב אופטי, מספרת הפרופסור, וזה מעביר חום. הניצולת שלנו את כוח השמש, מסכמת ויסולי פישר, רק עולה ועולה. חבל רק שהשמיים אפורים יותר מאפור ואי אפשר לראות את השמש. מצד שני, היא פה ברוב שאר 364 הימים האחרים בשנה - אלה שבהם אני לא פה.