אֵבֶל אבלים: ההצגה של חנוך לוין בקאמרי היא אגרוף חינני בבטן

מחזותיו של חנוך לוין נעים בין שני קצוות: כאב קיומי חשוף וקתרזיס; חיטוט בפצע וניקוז המוגלה. החיטוט הוא ההכרה בשבריריות הקיום האנושי, והניקוז הוא השירים והריקודים הלויניים, אגרופים לבטן מלאים בחינניות ובהומור.

ההצגה "מתאבל ללא קץ" בתיאטרון הקאמרי לא סוטה מהנורמה הזו. עם פתיחתה אנחנו נזרקים לסצנה קורעת לב: בנו של המלך גוסס במיטתו. הרופאים מיואשים ומייאשים. המלך בורח מהמציאות שמכה בו ומתרכז בבוהן רגלו. כשהילד מת, רופא הנפש צועק עליו. יצורי הארמון מבדרים אותו. מחוללי ניסים מחוללים נס קטן, שגם לפי הרופאים היה מוצלח כי "האמונה בנס יצאה בלי סטירת לחי וגם המדע יצא די טוב". כאבו של המלך הוא כאבם של אבות רבים, לטוב ולרע. לטוב, כי אבות אוהבים את בניהם. לרע, כי זו הוכחה לכך שכולם מתרגלים לחיות באבל מתמיד. האבל אינו רק על מות ילדים. הוא גם על הדהירה למוות וריקנות הקיום.

בכורת הבימוי התיאטרונית של ארי פולמן מרשימה מאוד. היצירתיות ששפעה בסרטים "ואלס עם באשיר" ו"כנס העתידנים" ממלאת את הבמה גם כאן. התפאורה של דוד פולונסקי, בתוספת וידיאו ארט של יואב כהן, נהדרת ואפלה. התאורה של נדב ברנע מכשפת. התלבושות שעיצבה אורנה סמורגונסקי מגדירות כל דמות ומבהירות מי במרכז ומי ברקע. כל פרט על הבמה לוקח חלק בדינמיקה הלוינית של חיטוט וניקוז, ייאוש ותקווה.

מוריס כהן בתפקיד המלך מרעיד את האולם. הוא גדול ומרשים, מלכותי ואכזר, חזק ורועם. יחד עם זה, המלך גם אבוד. הוא מרכז את הווייתו בבוהן שלו ומסביר לנו בבהירות שהוא בורח מהמציאות. הוא כואב את מות ילדו של גבר אחר, אך ממשיך להתאכזר אליו. הקיום שלו נמשך רק כל זמן שהוא מתאבל. מרגע שאינו יכול להתאבל הוא קומל, וההמולה סביבו, שהייתה סימן לחיים, משתתקת. הוא יחיד על הבמה - כל השאר אפורים. זו לא הערה על איכות משחקם, אלא תיאור תפקידם. הקאסט עושה עבודה נהדרת, מבדר את המלך ולועג לו חליפות. מקהלת היבבות (לוין קרא למחזה "קומדיה בכיינית") הופכת לצחוק צבועים ותאווה לנקניקיות.

הלהקה בהובלתה של אפרת בן צור אחראית על הקתרזיס. השירה המלאכית משתלבת בהתרחשות על הבמה והנגינה הפשוטה מרקידה את השחקנים סביב המלך. אחרי הכרה באובדן הקיומי בא שיר; אחרי גל כאב על ילד שמת בא זיכרון מוזיקלי שמח.

בכורה עולמית למחזה של אדם שמת לפני יותר מעשרים שנה זה לא עניין נפוץ, על אחת כמה וכמה כשמדובר באחד מגדולי מחזאי ישראל. לכן לא מפתיע שהקאמרי, הבית של לוין, לא חסך בדבר כדי ליצור הפקה מרהיבה. זו לא הצגה פורצת דרך שתרעיד את יסודות התיאטרון הישראלי, אבל היא מצוינת, מבדרת ולוינית מאוד.

דירוג: 4