בין המושבניקים בערבה לעובדים הזרים שהם מעסיקים התפתחה מערכת יחסים מורכבת. ד"ר מתן קמינר חקר את התופעה

עד שנות ה־80 ראו המושבניקים בערבה את עצמם כהתגלמות הציונות והחקלאות העברית • מאז שאוכלוסיית העובדים התאילנדים בערבה השתוותה במספרה לזו הישראלית, היחסים נעשו מורכבים בהרבה • האנתרופולוג ד"ר מתן קמינר קטף הרבה פלפלים במסגרת מחקרו על התופעה

מתן קמינר / צילום: איל יצהר
מתן קמינר / צילום: איל יצהר

כשד"ר מתן קמינר סיים את לימודי התואר השני שלו בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, הוא ידע שהוא רוצה לנסוע רחוק. ב-2012 הוא התקבל ללימודי דוקטורט באוניברסיטת מישיגן שבאן ארבור וחשב להמשיך את ההתמקדות שלו ביחסי עבודה במקום אחר. "בתזה שלי חקרתי עובדי שכר מינימום במחסן באשדוד, וחשבתי לעסוק בתחום העבודה בדרום אמריקה", הוא מתאר את תחילת הדרך שהביאה אותו להתעורר לפנות בוקר במשך שמונה חודשים ולצאת לקטיף פלפלים, ללמוד תאילנדית ולנסות לפצח מבפנים את אופי יחסיהם של הפועלים שעליהם מסתמכת החקלאות הישראלית עם מעסיקיהם.

במקביל, הוא גם נתן פרשנות מרתקת למנגנון שמאפשר לבני ההתיישבות העובדת, שגדלו על אידיאל העבודה העצמית, להתמודד עם הדיסוננס העמוק שנותר בהם בעקבות השימוש בכוח אדם זר להגשמת החזון הציוני. במילים אחרות: כיצד בעצם מרגישים מי שסברו מאז ומתמיד שהם נערי הפוסטר של תנועת ההתיישבות היהודית בארץ ישראל - חסונים, נועזים, מפריחים במו ידיהם את השממה - כשהם הופכים להיות בעלי אדמות שאנשים מיובאים מעבדים את חלקותיהם?

"תוך כדי הלימודים בארה"ב, נתקפתי בגעגועים למשפחה ולבת זוג ולארץ. ואז שאלתי את עצמי באיזה תחום של שוק העבודה יהיה מעניין לעסוק אם אני אחזור לארץ, ומהר מאוד הגעתי לנושא החקלאות. נמשכתי אליו בגלל התפקיד ההיסטורי המיוחד שהחקלאות מילאה בהיסטוריה של התנועה הציונית. ידעתי כבר שמי שעושה את העבודה החקלאית בישראל כיום הם תאילנדים, אבל רק לאחר מכן התחלתי להתעניין בתרבות התאילנדית וללמוד את השפה ולנסוע לשם".

"העבודה באה להם בטבעיות"

יצירת שיתוף פעולה ויחסי אמון הן עם המעסיקים הישראלים והן עם העובדים התאילנדים לא היו דבר של מה בכך. קמינר, 37, ביקש להתקבל לעבודה כפועל פשוט וכמובן יידע את מעסיקיו לגבי מטרתו הסופית. ימי העבודה של קמינר, כעת פוסט-דוקטורנט בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה, החלו בחמש וחצי-שש בבוקר ונמשכו עד שתיים בצהריים ("התאילנדים המשיכו עד הערב"). במהלכם הוא והפועלים שתלו, ריססו, הידלו, קטפו וארזו פלפלים וירקות אחרים, במה שנקרא בעגה המקצועית "תצפית משתתפת".

"זו עבודה קשה ודי משעממת רוב הזמן, ואם אתה עובד קרוב לקרקע זה גם די שובר את הגב", אומר קמינר מבלי להתבכיין על החום המטמטם של הערבה, "אבל לפעמים יש רגעים שזו עבודה ממש נעימה, כמו למשל במקרה של קטיף עגבניות שמודלות על קווים ארוכים ויפים". בעוד ש-17 הפועלים התאילנדים שהועסקו במשק שבו הוא עבד התגוררו יחדיו, קמינר שכר דירה במושב. "בכל זאת היה לי צורך בקצת פרטיות, והמגורים של התאילנדים היו מאוד צפופים", הוא אומר בחיוך.

קמינר תיקשר עם הפועלים בשפה התאית שלמד לפני שהחל את המחקר, אולם אומר שלדעתו הצליח להסביר להם בצורה מעמיקה מה הוא בעצם עושה איתם רק כשהתלווה אליו מתורגמן. "אני חושב שהתצפית המשתתפת הזאת גרמה לי לשים לב לכל מיני דברים שהעסיקו אותי, כמו למשל הקשר בין סגרגציה (הפרדה), של שוק העבודה ליצירת דימויים גזעיים של אנשים. עניין אותי למשל איזה תוכן תרבותי מדביקים לדימוי הגזעי של התאילנדי.

כך למשל, המתיישבים אומרים על התאילנדים 'העבודה הזאת באה להם בטבעיות', ש'זה כמו מדיטציה בשבילם'. כל מיני סיפורים שברור שיש בהם אינטרס של הצדקה עצמית, אבל הם גם נשענים על איזו אבחנה של איך שהאנשים האלה מתנועעים אחרת ומתנהגים אחרת בתוך תהליך העבודה. במובן הזה, אולי דווקא זה שלא תמיד הבנתי טוב את השפה עזר לי לשים לב לעניינים כמו תנועות גוף. נראה לי שגם הכיסוי של הפנים וגם הכיסוי של הגוף עוזרים לישראלים להרגיש שהתאילנדים הם אנשים מסוג אחר, אולי לא לגמרי אנשים עד הסוף, אלא מעין צלליות.

"או לדוגמה עניין הבריכה, שהיא המרכז החברתי של המושב ואנשים מסתובבים שם כמעט עירומים, אבל התאילנדים לא מגיעים לבריכה. רשמית אין איסור על כך, אבל אני לא חושב שמישהו מהישראלים מצטער על זה. הפועלים עצמם מבינים שהם לא רצויים שם. הם לא אמרו לי ישירות 'אני יודע שאני לא רצוי' אלא 'אני לא רוצה', וזה קשור לתרבות התאילנדית שיש בה אלמנט מובהק של ׳שמירת פנים׳, ניסיון שלא להביך את מי שנמצא מולך, במיוחד אם הוא במעמד חברתי גבוה משלך. מבחינת האנשים שעבדתי איתם, קודם כל הייתי ישראלי. הם לא אמרו דברים שעשויים להיתפס כפגיעה בתרבות שהם נמצאים בתוכה, וזה מסביר הרבה מההתנהגות שלהם. הם מבינים שאף אחד לא רוצה לומר להם בצורה רשמית שלא לבוא לבריכה, וזה שדברים לא נאמרים מפורשות זה חלק מהסיפור".

ממתנדבים לתאילנדים

לא תמיד זה היה המצב. קמינר אומר שבארכיונים של המושבים בערבה הוא גילה עדויות בדמות פרסום בעלונים המקומיים לכך שבשנות ה-90 התקיימו יחסים שונים למדי בין החקלאים הישראלים לפועלים התאילנדים גם במרחב הציבורי של המושבים. אף שההבדלים בין התאילנדים ובין הצעירים ממדינות המערב שהגיעו לעבוד במשקים במשך תקופות קצרות בתמורה לדמי כיס היו בולטים, התאילנדים הראשונים בערבה תויגו כ"מתנדבים".

באדיבות "אחראיות המתנדבים" של המושבים, חגים כמו ראש השנה התאילנדי, סוֹנְגְקְרָאן, הפכו לחגיגות כלל-קהילתיות שבהן מושבניקים בלסו אטריות פאד-תאי, רקדו למוזיקת מו-לאם והשתתפו בתחרויות "הבוס הטוב ביותר". חגיגות אלו, ויוזמות כמו טיולים משותפים לחרמון ולאילת, היו מאמץ ראשוני וגולמי למדי לגשר על הפער בין האידאולוגיה ובין המנהגים שהביאו הפועלים החדשים. כיום, החקלאים מדברים על "התאילנדים של פעם" בנוסטלגיה, ומשבחים את תמימותם הפרימיטיבית כביכול, את חריצותם ואת יחסם המכבד.

"התרבות הזו התקיימה במשך משהו כמו עשור, אבל עם הזמן היא הפסיקה להתקיים מכמה סיבות. גם בגלל הגידול במספר התאילנדים שממש יצרו לעצמם קהילות, אבל ברמה הבסיסית אני חושב שהתרבות של ההתיישבות בנויה על רעיון העבודה העברית, ואם לא על זה אז לפחות על זה שהקהילה היא קהילה ישראלית יהודית טהורה. להתחיל לחגוג שם כל מיני חגים פאגניים מייצר סתירה".

קמינר מזכיר כי גם להסכם הבילטראלי בין ישראל לתאילנד ב-2012 הייתה השפעה על השינוי התרבותי בערבה. לאחר חתימתו אומנם נפגעה המרכזיות המשחיתה של קבלני כוח האדם בתהליך גיוס העובדים, אבל התוצאה היתה גם הפיכתו לרנדומלי מבחינת המעסיקים. חוסר היכולת לעבוד בשיטת "פועל מביא חבר" שהביאה להתפתחות יחסים עמוקים יותר בין פועלים רבים למעסיקיהם, גרמה בסופו של דבר לניכור בין הקהילות ולהתפוררות היחסים המיוחדים עם המושבניקים. מעבר לזה, הוא אומר, פחות תאילנדים מגיעים לפה עם השנים. הגלובליזציה מזמנת להם שווקים יותר קרובים ואטרקטיביים מישראל. אמנם המספר נשאר יציב, אבל יחסית ליעדים אחרים התנועה לישראל הצטמצמה. 

קמינר מסביר שהאתוס של ההתיישבות העובדת תמיד היה מיתוס, אבל מכיוון שהמתיישבים נולדו לתוכו וגדלו עליו, הוא עדיין נוכח מאוד בחייהם ומכווין את התנהגותם. אחת האבחנות המרתקות של עבודת המחקר שלו היא תיאור הסטת המבט של המעסיקים הישראלים במושב שבו הוא עבד בערבה כשהם נתקלו בתאילנדים במרחב הציבורי.

חקלאות בנגב 1980, קטיף מלונים בשדות מושב עין ורד בערבה  / צילום: לע"מ - סער יעקב
 חקלאות בנגב 1980, קטיף מלונים בשדות מושב עין ורד בערבה / צילום: לע"מ - סער יעקב

"לתפיסה שגורמת את זה אני קורא 'חרדת ניצול'', אומר קמינר. לדבריו, לאחר הניצחון היהודי המוחץ ב-1948 הורעף על החקלאים היהודים הקיימים שפע פתאומי של קרקעות רבות שנדרשו להזנת היישוב הצומח בעקבות בריחתם או גירושם של פלסטינים רבים. בהדרגה החלו בני ההתיישבות העובדת הספרטנית להסתמך יותר ויותר על שתי אוכלוסיות אחרות: הפלסטינים שנותרו מאחור כאזרחי ישראל, והיהודים יוצאי עדות המזרח שהחלו להגיע לארץ בהמוניהם. במהלך העשור הראשון למדינה, אומר קמינר, הפער בין העקרונות שהצדיקו את הפריבילגיות של ההתיישבות ובין התנהלותה בפועל החל להטריד אחדים מצעירי התנועה, שזה עתה יצאו מהמסגרות רוויות האידאולוגיה של תנועת הנוער והצבא.

"חרדת הניצול קיננה בליבם בדמותה של דאגה לעתיד התנועה, משולבת בדאגה לשלמותו של העצמי: מה יקרה לדמותם המוסרית אם ייכנעו בפני הפיתוי ליהנות מפירות עבודתם של יהודים אחרים, או גרוע מכך - מפירות עבודתם של ערבים? נוצרה תפיסה של ניצול העבודה של הערבי כמשהו לא מוסרי, לא בגלל מה שהוא עושה למנוצל אלא בגלל מה שהוא עושה לקהילה המנצלת. הוא מחליש אותה ומשחית אותה מוסרית וכך מפחית את הטענה שלה על הקרקע. בדורות הראשונים יחסי עבודה לא היו משהו שנמצא מחוץ לחיים הרוחניים של הקהילה בהתיישבות העובדת, אלא ליבם של החיים ממש. היום צריך להתכחש אליהם כל יום".

עובדי חקלאות מתיאלנד  / צילום: רפי קוץ
 עובדי חקלאות מתיאלנד / צילום: רפי קוץ

המדינה מגינה על חשבון החלשים

גורם נוסף שהשפעתו הרחיקה את ההתיישבות העובדת מאידיאל העבודה העצמית המוצהר שלה, בא לידי ביטוי בתוכנית החירום לייצוב המשק שיצאה לדרך ב-1985. קמינר מסביר כי ההשקעה הנדיבה של המדינה והמוסדות הציוניים בתשתיות השקיה, תעבורה וייצור, והתמיכה העקיפה שסיפקו הסבסוד ומדיניות הסחר הפרוטקציוניסטית, צומצמו דרסטית ובמהירות.

בתוך שנים ספורות נקלע המגזר ההתיישבותי כולו למשבר פיננסי קשה, והוא הורגש היטב גם בערבה. תחת הלחץ הכלכלי החלו להתפורר הסדרי השיווק המשותף של החקלאים המקומיים, ומתחים קשים התגלעו בין אלו שביקשו לשמור על מסגרות העזרה ההדדית ובין אלו שביקשו לצאת לדרך עצמאית. עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה בסוף 1987 והירידה הדרסטית במספרם של הפועלים הפלסטינים מהשטחים, קיבלה מגמת ההסתמכות על כוח אדם זול רוח גבית משמעותית.

על-פי בדיקתו של קמינר, האילוץ להגדיל את הייצור כדי להתקיים הצריך תוספת גדולה של ידיים עובדות, וצורך זה הוא שגזר כיליון על דבקותם של מתיישבי הערבה בעבודה העצמית. מספר מהגרי העבודה בערבה התיכונה טיפס מאפס באמצע שנות ה-80, למאות בודדות בתחילת שנות ה-90, ומשם ל-3,200 ב-2016. קמינר מעריך שבמידה שמגמת הגידול באזור דמתה לזו שבשאר הארץ, השתווה גודל האוכלוסייה התאילנדית בערבה התיכונה לזה של האוכלוסייה הישראלית המקומית בסביבות 1999. ומה עושים כשהמציאות הזו מעמתת אותך יום יום בשבילי המושב ובחממות עם כך שאתה יותר בוס מאשר חלוץ? ובכן, משפילים מבט.

"בדורות הראשונים, יחסי עבודה לא היו משהו שנמצא מחוץ לחיים הרוחניים של הקהילה בהתיישבות העובדת. היום צריך להתכחש אליהם כל יום", הוא אומר. קמינר מספר שלצד תגובות של מושבניקים שאמרו לו שהוא הבין היטב את מורכבות היחסים בין הקהילות, הוא נתקל גם בכמה תגובות בסגנון "לא קראתי, אבל הכול שקרים". "יש חקלאים שלא מעניין אותם מה אדם כמוני כותב. אבל יש כאלו שמה שאני כותב מייצר אצלם התנגדות, כי זה פוגש איזה עצב חשוף, בגלל האידאולוגיה שהם גדלו עליה. וזה דבר בריא. זה אולי הפתח לשינוי.

"אני מבין שיש במחקר מסקנות מערערות מבחינתם, אבל אני לא שם לי למטרה לגנות אותם מוסרית. אני חושב שכשהחקלאים הישראלים אומרים שהם מספקים מזון לציבור הישראלי, הם צודקים. וכשהם אומרים שחקלאות היא שירות אקולוגי, הם גם צודקים. כשהם אומרים שהמדינה מייצרת מדיניות שבה או שאתה מנצל או שאתה פושט רגל, אז יכול מאוד להיות שהם צודקים. אוף דה רקורד רבים אומרים שאם היו עושים הכול על פי החוק, הם היו פושטים את הרגל.

"נראה שמדינת ישראל החליטה שהחקלאות מבחינתה היא כבר לא מגזר מוגן ומסובסד, והיא זורקת אותו לתוך המים הקרים של השוק הגלובלי, שבו הכלל הוא עבודה זולה. החקלאים בערבה מתחרים במגדלים ספרדים שמביאים כוח עבודה ממרוקו, שמשלמים לו הרבה פחות ממה שהם משלמים לתאילנדים. אלו התנאים שמדינת ישראל והשוק הקפיטליסטי כופים עליהם, והצורה שבה המדינה מסבסדת את החקלאות בימינו זה שהיא עוצמת עין מול הפרות של זכויות העובדים. זה בעיניי מה שלא מקובל מוסרית, פוליטית או חוקית. תראה, אני 100% עם הטענות של החקלאים מול רשתות השיווק, ואני חושב שצריך לעזור ולסבסד את החקלאות כמו שעושים גם במדינות אחרות. החקלאות זה מגזר שמספק לחברה שירותים שלא נמדדים רק בכסף, ונכון שהמדינה תגן עליהם, אבל לא ככה. לא על חשבון האנשים הכי חלשים בסיפור".

במשך השנים פורסמו לא מעט עדויות של פועלים תאילנדים שהראו כי השכר המשולם להם נמוך בהרבה מהקבוע בחוק, כי מעסיקים רבים אינם מספקים להם אמצעי אמצעי בטיחות כמו מסיכות להגנה מפני חומרים רעילים, וכי חדרי המגורים שלהם צפופים ומוזנחים. ב-2018 התפרסם תחקיר מביך של ה-BBC שעסק בנושאים אלו והצליח לעורר עניין ציבורי רגעי. בתחילת פברואר התפרסם סקר שערך ארגון "קו לעובד", שגם ממנו עלו ממצאים המעידים על ניצול מתמשך ורחב היקף. כך למשל, התברר כי 73% מבין 392 עובדי החקלאות התאילנדים שפנו לארגון ב-2019, דיווחו כי לא קיבלו שכר מינימום כחוק. 72% מהם דיווחו כי לא קיבלו שכר בגין עבודה בשעות נוספות. 

"הבנתי תוך כדי עבודה שההפרדה בין לחצים כלכליים שבאים לכאורה מבחוץ, לבין אילוצים פוליטיים ואידיאולוגיים פנימיים, היא בעצמה דבר שצמח בהתיישבות עם הזמן", אומר קמינר. "זה מכלול שהוא גם כלכלי וגם פוליטי. גם בתקופת העבודה העצמית היתה סביב זה המון תמיכה של המדינה. "נהוג לקרוא לזה סוציאליזם בהקשר הישראלי, אבל אני לא בטוח שזו המילה הנכונה, כי בעצם מה שהתנועה הציונית עשתה עוד בשנות ה-30 זה ליצור את התשתית הכלכלית-חברתית שאיפשרה ליישובים הללו להתקיים בשוק קפיטליסטי. גם כשהם לא ניצלו כוח עבודה חיצוני הם לא היו אוטרקיים. המטרה תמיד הייתה לייצר סחורות שיהיו רווחיות בשוק, גם כשהיו סובסידיות מאוד-מאוד נרחבות. הגזבר היה האדם הכי חשוב במשק ושורת הרווח הייתה הכי חשובה".

רק הקורונה הייתה חסרה

קשה להתווכח על כך שפועלי החקלאות מתאילנד שעובדים בישראל ומהווים את הרוב המכריע מכלל 24 אלף הפועלים הזרים המועסקים בענף, הם מהשקופים האולטימטיביים של הכלכלה המקומית. אבל צירוף נסיבות משונה העלה אותם לכותרות פעמיים בשבועות האחרונים.

אי הוודאות שזורעת מגפת הקורונה לא פסחה גם על תחום החקלאות בישראל. קצב ההתרחשויות המהיר לא מאפשר לחזות את ההתפתחויות אפילו בטווח זמן של ימים, אולם נכון לעכשיו חל איסור מוחלט על הגעתם לישראל של פועלי חקלאות מתאילנד, וכך נמנעת חזרתם לישראל של 365 עובדים שנסעו לחופשה בארצם. שר החקלאות צחי הנגבי מנסה להאריך את אשרות השהייה של הפועלים התאילנדים שבישראל - אלו שצפויים היו לשוב לארצם במקום אלו שאמורים היו להחליפם.

בעוד שאין מכשול חוקי שמונע מפועלים שסיימו את חמש שנות התעסוקה המותרות להם פה על פי חוק לחזור לתאילנד, רכזת חקלאות ב"קו לעובד", מרים ענתי, אומרת כי מניעת כניסתם של פועלים חדשים יוצרת מצב ייחודי. "החקלאים צריכים עובדים, ומכיוון שהעובדים החדשים לא מגיעים, החקלאים מציעים לעובדים הקיימים להישאר. בשבועות האחרונים קיבלנו שיחות מהרבה פועלים ששואלים אותנו אם הם יוכלו להישאר ולעבוד פה אחרי פקיעת תוקף הוויזה שלהם. נכון לעכשיו אין תשובה לשאלה הזאת".

בהמשך הגיע סוג של תשובה: שר הפנים אריה דרעי חתם על הארכת ויזות של 600 עובדים תאילנדים כדי למנוע מחסור בעובדים.

הפעם השנייה שבה הגיעו פועלי החקלאות מתאילנד לכותרות לאחרונה היתה הבטחת הבחירות של איילת שקד לפעול לבטל את הפרשות הפנסיה שלהם כדי להקל על מעסיקיהם הישראלים. בעוד שכולם מבינים שכשם שלא צריך לשפוט אדם בשעת כעסו גם אין סיבה לקחת ברצינות הבטחות של פוליטיקאים בתקופת בחירות, ענתי אומרת שהיא לא רגועה. "זו אמירה מאוד מדאיגה, כי היא לא מגיעה רק משקד אלא מכל מיני מקומות. רק בדצמבר הציע פרופ' אבי שמחון, שמייעץ לראש הממשלה בעניינים כלכלייים, להחריג עובדים זרים משכר המינימום.

"עובדות הסיעוד הזרות כבר מזמן מוחרגות משכר המינימום. בסך הכול החוק הישראלי הוא בסדר, והוא אומר שהחוק חל על כל אדם שעובד בישראל - בין אם הוא ישראלי או זר - באותה צורה. אם יתחילו עכשיו עם ההחרגות הללו, לא רק מהות החוק בישראל תשתנה, אלא שבעיני מהלך כזה מעיד על ראייה מאוד קצרת טווח, משום שברגע שזה יהיה המצב לא יהיה כדאי להעסיק ישראלים. הם יהיו יקרים בהרבה להעסקה מעובדים חוקיים שניתן יהיה להביא הנה מבלי לתת להם חצי מהזכויות. זה לא רק יהפוך אותנו למדינה שבה יש אנשים שווים יותר ואנשים שווים פחות, אלא גם למקום שיש בו ביקוש לזרים ומחסור באפשרויות עבודה לישראלים".

ומה חושבים התאילנדים?

מה חושבים התאילנדים על ישראל ועל התנאים שבהם הם מועסקים? "זו שאלה שלא קל לענות עליה", אומר קמינר. "לדעת את צפונות ליבו של אדם זה אף פעם לא פשוט, אבל זה קשה במיוחד אצל תאילנדים, בגלל העניין זה של 'שמירת הפנים'. כשדיברתי עם אנשים בארץ תוך כדי עבודה או בראיונות לא שמעתי תלונות מובהקות אבל כשנסעתי לתאילנד מאוחר יותר ופגשתי אנשים שעבדתי איתם ואת בני המשפחות שלהם, או כשעשיתי עם קו לעובד סרטונים אינפורמטיביים וביקשנו מהעובדים שאלות, אנשים דיברו יותר בחופשיות ובביקורתיות".

קמינר אומר שהתאילנדים בהחלט מודעים לזכויותיהם החוקיות, ובעיקר לאופנים השונים שבהם הזכויות האלה מופרות, אבל שלא הרבה מכין אותם לקראת החיים שהם יחיו במשך חמש השנים שבהן יעבדו בישראל. "הם חיים בסופו של דבר בקהילה מאוד קלאוסטרופובית ומצומצמת", אומר קמינר. "לפני שהם מגיעים הם לא יודעים כלום על הגיאוגרפיה של ישראל. הייתי עם פועלים בשיחת הכנה שעשו להם בתאילנד לפני שהם נוסעים לישראל וגילו להם שם לאן הם נשלחים. באו אליי אנשים ורצו שאספר להם למשל על מושב נעמה או על תלמי אליהו, שאני לא יודע עליהם כמעט שום דבר. אז אני יכול להגיד להם מה העיר הכי קרובה, אבל זה גם לא יגיד להם כלום.

"הישראלים אוהבים להגיד לך שהתאילנדים לא באו הנה בשביל לחיות אלא בשביל לעבוד. זה אמירה שמשרתת אותם, אבל זה גם משהו שהמציאות מבנה, כי לתאילנדים אין הרבה ברירה. אין להם כסף או זמן לבילויים בארץ. רובם שולחים 80% מהשכר שלהם חזרה לתאילנד, מה שמשאיר אותם עם משהו כמו אלף שקל בחודש לבזבוזים, כולל אוכל. אין להם אפשרות להסתובב, כי היום החופשי שלהם זה שבת ואין הרי תחבורה ציבורית ואין להם אוטו. בניגוד לקהילות זרות אחרות בארץ, כמו נניח הפיליפיניות או הסודנים והאריתראים, שבאים עם אנגלית או לומדים עברית כאן, לתאילנדים אין כמעט אפשרות לתקשר עם ישראלים".

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988