דעה : מדיניות הממשלה בעת המשבר - הפוך, שאול, הפוך

צריך לומר זאת בבירור: הדוגמתיות האולטרה-אורתודוקסית של מרידור וחבריו באוצר, הממשיכים לדגול במדיניות הצנע, היא מסוכנת לכלכלה ולאזרחיה

שאול מרידור, הממונה על אגף התקציבים באוצר / צילום: יוסי זמיר, גלובס
שאול מרידור, הממונה על אגף התקציבים באוצר / צילום: יוסי זמיר, גלובס

הנורה האדומה הראשונה נדלקה לי כשהאוצר קיצץ את תקציבי האוניברסיטאות והמכללות וכפה עליהן להוציא לחל"ת 70% מהסגל המנהלי והטכני. לא היה לזה שום הצדקה, כי ההשכלה הגבוהה התארגנה במהירות להמשיך לפעול מהבית, והסגל המנהלי והטכני הוא חיוני לא פחות מהמרצים לקיום הפעילות האקדמית. משרד האוצר עשה הפרד ומשול קלאסי: חתמו על הסכם עם ארגוני הסגל הבכיר והזוטר, המרצים המשיכו לעבוד מהבית, ואת שאר העובדים הוציאו ל"חופשה" כפויה.

האגודה הסוציולוגית שאני עומד בראשה הוציאה הודעה ובה גינוי למדיניות האוצר שפגעה ביכולת תפקוד האוניברסיטאות והמכללות, פגעה באווירת ההתגייסות והסולידריות של הקהילה האקדמית, ובמורל עובדיה.

הוצאת סגל המנהלה והטכני ל"חופשה" כפויה הייתה חלק מהסכם בין האוצר עם ההסתדרות לכלל הסקטור הציבורי ולפיו 70% מהעובדים יוצאו לחל"ת, ללא קשר ליכולת שלהם לעבוד מהבית, או לחיוניות עבודתם, דוגמת עובדי הרווחה. בעוד רוב מדינות העולם משתדלות למנוע פיטורים ומנסות לממן את שכר העובדים שנאלצים להישאר בבית בגלל הסגר, מדינת ישראל יזמה בעצמה לפני הסגר הוצאת 70% מעובדיה ל"חופשה" ועודדה את הסקטור הפרטי ללכת בעקבותיה. היא הפכה אנשים יצרנים ומועילים למשק למבקשי דמי אבטלה.

הנורה השנייה נדלקה כששמעתי את ראש הממשלה בנימין נתניהו באחד הנאומים הראשונים ל"הרגעת האומה" מצטט את מילטון פרידמן להצדקת המדיניות המרסנת של הממשלה, לעומת מדינות העולם ששפכו כסף רב לעידוד הפעילות הכלכלית. בשיעור על תאוריית הכלכלה המונטריסטית - המכונה לרוב כלכלת שוק חופשי או נאו-ליברלית, ובעולם קוראים לה מדיניות הצנע - הסביר נתניהו שאם מזרימים יותר מדי כסף למשק יש סכנה של היפר-אינפלציה. אם יש דבר שברור כעת הוא שאין סכנה של היפר-אינפלציה אלא מיתון, מיתון עמוק ומתמשך. כדי למנוע את המיתון חייבים להפוך את מדיניות הצנע ב-180 מעלות: להזרים כסף, הרבה כסף. הוויכוח בעולם הוא בין בעלי גישה שמרנית המאמינים ב"חילחול מטה", לבין גישה נאו-קיינסיאנית הדורשת להזרים את הכסף לעובדים והעצמאיים הקטנים כדי להרחבת הביקושים. אבל אף אחד לא דוגל בהמשך מדיניות הצנע ודאגה לאיזון תקציבי באופן מיידי. בעלי עסקים ניסו למנוע, לדחות ולצמצם את הסגר הגורם למיתון, תוך כדי לקיחת סיכוני בריאות עצומים, כמו באנגליה ובארה"ב, אבל גם הם מבינים שכך או כך צריך להזרים הרבה כסף למניעת התמוטטות הכלכלה.

כדי להתמודד עם משבר צריך קודם כל לאבחן את אופיו. אין בעיה היום של חוסר כסף בכלכלה העולמית, להיפך, יש כסף בשפע שנצבר בעידן הגלובליזציה שהעשירה את ההון הפיננסי הבינלאומי. הבעיה היא אי הוודאות וחוסר היציבות של השווקים והבורסות בעולם. לכן ההון הגלובלי הנייד מחפש עכשיו השקעות בטוחות. במובן הזה ישראל נכנסה למשבר הקורונה במצב מעולה, עם חוב קטן יחסית לתל"ג ורזרבות גדולות. אלה מעוררים אמון המשקיעים, ונותנים הזדמנות למדינה לקחת הלוואות למימון ההוצאה הגדולה.

ולאחר שנדלקו שתי הנורות האדומות ראיתי על המסך את תלמידי לשעבר, שאול מרידור, הממונה על אגף התקציבים, מסביר שצריך למצוא את המקורות למימון ההוצאה, ולדאוג לגירעון. האלף-בית של הדוגמה האורתודוקסית המונטריסטית: מדיניות הצנע, ברגע הכי לא נכון שאפשר לדמיין. היא גם לא הייתה מתאימה למשבר ההיפר-אינפלציה ב-1985, וכדי לבלום אותה שילבו צעדים קיינסיאנים, של הקפאת מחירים, שכר, ושער החליפין. אבל לדאוג למקורות תקציביים ולגירעון בשעה שהסכנה היא מיתון חריף שכמותו לא ידענו מעולם, כשההון מחפש מקום להשקעות בטוחות? המדינה היא זו שצריכה לקחת על עצמה הלוואות, והיא זו שצריכה לתת מענקים וערבויות להלוואות לעסקים הקטנים והבינוניים, כדי שיוכלו לשוב ולפעול, וגם להבטיח את יציבותן של קרנות הפנסיה על ידי הנפקת אגרות מיועדות. והמדינה היא זו שצריכה לממן את שכר העובדים שעבודתם צומצמה עקב המשבר הבריאותי ולא להוציא אותם ל"חופש" ללא צורך. רק כך אפשר להבטיח שיהיו מספיק ביקושים שיאפשרו לחדש הפעילות הכלכלית ולחזור לעבודה.

צריך לומר זאת בברור: הדוגמתיות אולטרה-אורתודוקסית של מרידור וחבריו באוצר, הממשיכים לדגול במדיניות הצנע, היא מסוכנת. העדר הפיקוח הפוליטי על פקידי האוצר, אחרי שלוש מערכות בחירות ללא הכרעה, מחמיר את המצב. המדיניות הצנע פוגעת קשות בעצמאים הקטנים ובשכירים רבים, ודוחפת לממדי אבטלה אימתניים. מדיניות הצנע פוגעת בתקציב הבריאות ובהצטיידות כבר עשר שנים, אבל כעת הכל יוצא החוצה, לאור שמש הקורונה. ובהעדר הנהגה פוליטית, החברה האזרחית מתארגנת להגנה על עצמה. היא עושה זאת בפעולות סולידריות מרשימות, אבל ההגנה העצמית צריכה להיות גם ביקורת על האוצר, ודרישה להקצאת משאבים גדולה הרבה יותר שיחלצו באמת את רוב האזרחים ממצוקתם, ולא רק מתנות קמחא דפסחא. 

הכותב הוא נשיא האגודה הסוציולוגית הישראלית, פרופסור באוניברסיטת בן גוריון, חוקר סוציולוגיה היסטורית, כלכלית ופוליטית