טחינה גולמית או אייל קיציס: גלובס ניסה לענות על שאלת השאלות - מזה ישראלי?

מה ישראלי בשבילי? את השאלה הזו הפנינו הפעם לעצמנו. והנה התשובות שלנו • פרויקט יום העצמאות של חברי מערכת G

צילומים: גיא כושי ויריב פיין, Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב, אלונה איינשטיין
צילומים: גיא כושי ויריב פיין, Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב, אלונה איינשטיין

"ארץ נהדרת"

כמה שבועות לתוך הקורונה, והערוץ הראשון איחד לערב חד פעמי את כוכבי "זהו־זה!", מחווה לחבורה שהחזיקה אותנו שפויים בתקופת מלחמת המפרץ, ובכלל. אבל הפנים, הקול והנחמה של הדור הזה, העת הזו - הם "ארץ נהדרת". עזבו "נטפליקס" - הטלוויזיה היחידה היום שמוכרחים לצפות בה בזמן אמת היא "ארץ נהדרת". ובעידן הבינג', החדשות והריאליטי - זו מחמאה ענקית. [שי גולדן]

חרציות

הן (לייתר דיוק: הזן הנקרא חרצית עטורה) אומנם קיימות בארצות נוספות, אבל התפרצותן הספציפית בסביבות פורים־פסח, מבשרת בצהוב כתמתם־חרדלי את האביב הישראלי החמקמק. החופש הפראי שלהן בצבע שמש חזקה, בשדות נגישים, לצדי הכבישים, ואפילו בלב האורבניות, בהתרסה - הוא שיקוף של יופי, טבע וחוצפה במובן היצירתי של העניין, כלומר אנחנו, כשנותנים לנו להיות במיטבנו. [תימורה לסינגר]

אגי משעול

"שיריה של אגי משעול הם אחת הסיבות הטובות לחיות בארץ", אמר פעם חוקר הספרות אריאל הירשפלד, וצדק. בשירים של אגי משעול חמציצים מפטפטים אביב, תעודת פטירה ממשרד הפנים נראית כמו תעודת סיום בבית ספר, וכמיהה וגעגועים מתחבאים מתחת לרדיד אלומיניום של קרמבו. וגם כשיוצא לה שיר פוליטי, אז גיבורו הוא חמור ממולכד שעולה לשמיים ו־72 אתונות צחורות מלחכות את פצעיו. בשבילי היא המשוררת הכי ישראלית והכי אנושית שחיה כאן. [זהרה רון]

שישי לפנות ערב

פעם בשבוע, ברגע מסוים - לא תמיד מודע, צונחת על ישראל שעת חסד. יום שישי לפנות ערב, ולא משנה לאיזו הגדרה עצמית אנחנו משויכים. חילוניים, דתיים, במרכז או בקצותיו - הפוליטיים וגם הגיאוגרפיים. משהו משתתק פתאום, נרגע ונצבע בצבעי יופי שתיכף יתנדפו עם ספל הקפה האחרון לפני כניסת השבת. ולא מוכרחים להיות דתיים כדי לקרוא לרגע הזה - קדושה. [תימורה לסינגר]

שמן זית

ברור, גם כאן: לא ישראלי אסלי, אבל אין מטבח ישראלי בלעדיו. ואין מדינה בעולם עשירה ומגוונת ואנינה יותר בשמן הזית המקומי שלה. בכבישה קרה, צלולה ובסמיכות מתעתעת, שמן זית הוא אזרח של כבוד נצחי ומי שפרס ישראל למפעל חיים לבישול מובטח לו. [שי גולדן]

טחינה גולמית

נכון, היא לא ישראלית במקור, אבל הטחינה היא הטעם הישראלי המוחלט. טעם שמשלב את השורשים המזרח תיכוניים שלנו, את הטאץ' הערבי שקיים קצת בכולנו פה, את הטכנולוגיה המתקדמת של תעשיית המזון המקומית ואפילו את טרנד הבריאות. ובאופן כללי - כל מה שעשוי מסומסום הוא הצלחה קולינרית. תמיד. [שי גולדן]

אפיליידי

בשנות ה־90, בנות ה־12 בישראל קיבלו פק"ל "סופט אנד איזי" שזכה לכינויים מצחיקים כמו "סופט אנד טיזי" ו"סופט אנד איציק". אולי בגלל זה הוחלף השם בהמשך ל"אפיליידי" (אפי - אפילציה, אפילו שמפתה לחשוב שזה בעצם הפי). את אפיליידי המציאו ב־1986 בקיבוץ הגושרים (בהשראת קטיף הכותנה?) וכן, זה עדיין קיים למרות החידושים בתחום ויוזמות פמיניסטיות כמו Januhairy ("חודש ינואר השעיר"). [ורד שדמי שלמה]

"הדרכים הידועות" / שלום חנוך

בלדת הרוק הישראלית הכי יפה שנכתבה כאן, והכי קרוב שהגענו, אי פעם, לסאונד שמזכיר את מה שעושים הגויים ברוק'נרול שלהם מעבר לים. השילוב בין הלחן, הטקסט והביצוע של שלום חנוך להפקה של לואי להב, באלבום "חתונה לבנה", הוא שיר שמי שטרם הוריד אותו לסמארטפון שלו מסתובב עם חור שחור די רציני בספריית המוזיקה שלו. [שי גולדן]

אתא

את מיתוס הצבר הישראלי יצרה מי שהלבישה בשנות ה־50 את כל המדינה - "אתא". מי שהתלבש אחרת נחשב חריג. ההכלה של השונה אף פעם לא הייתה צד חזק בחברה הישראלית. ב־2016 היא נפתחת מחדש ומחזירה את שרוליק (דוש) לאופנה, כולל כובע טמבל ב־84 שקל. [ורד שדמי שלמה]

טעמי

במפת דוכנים שלאורכה ולרוחבה פרוסים חטיפים שבעבר הביא רק הדוד מאמריקה, או מי שהיה לו כסף לנסוע לברלין ולא בשביל הקוטג' - מנצנץ יותר לפעמים ללכת על הממתקים המיובאים. אבל הלב, וגם החיך, יודעים שאין תחליף לחטיפים הבסיסיים, הישראליים, הוותיקים והללו שלעולם אינם מכזיבים. פסק זמן, אגוזי, טוויסט, טורטית ומלך הסלסלה שלי: טעמי. מאוד לטעמי טעמי, יותר מאחרים. [שי גולדן]

אריק איינשטיין

הוא היה אייקון ישראלי עוד בחייו, אפילו שכבר אז סלד מההגדרה, שמותו העצים עוד יותר. אריק איינשטיין הוא הישראלי שכולנו היינו רוצים להיות. קול שהוא הרבה יותר מנעים, כישרון נוצץ מבפנים ולמרחוק שנגע והשפיע, פשטות ותום - לצד הפיכחון והשנינות, והבונוס: יופיו. אהבתנו אליו, בחייו, איחדה אותנו הישראלים. מותו מאחד אותנו בגעגועים אליו. [תימורה לסינגר]

"דולי סיטי" / אורלי קסטל־בלום

יצירת המופת החד פעמית של אורלי קסטל־בלום היא לא רק אבן דרך בדברי ימי הספרות העברית של ימינו, ויצירה שסימניה וסגנונה טבועים בדור שלם של כותבים, סופרים ובעלי טורים ובלוגים, כי אם גם אחת היצירות הספרותיות המסעירות, המטלטלות והנועזות שתקראו - גם היום. [שי גולדן]

בירות ישראליות מקוריות

מה יותר ישראלי מבירה בטעם חומוס, תמרים (מבשלת מידן) או קפה שחור (מבשלת מוסקו)? שפע מבשלות הבוטיק הקטנות שפורחות בארץ בעשור האחרון מוליד יבול מקורי: ה"קול מג'הול" (תמרים) של מבשלת בירצינות; "ההודית המכוערת" (IPA) של שריגים; בירה "הרצל שש אחוז כפרה" וגם ה"הרצל דולצ'ה דה עסל" (בטעמי דבש) של מבשלת הרצל. ואיך אפשר בלי "גולם" של הדנסינג קאמל, על־שם הגולם מפראג, שמוגשת לטענת יצרניה רק בליל ירח מלא? [זהרה רון]

התקווה

הלוואי ונלמד מההמנון שלנו. להתבונן אל הפנימיות של עצמנו. להביט בו־זמנית קדימה ואחורה, אל העבר המפואר ואל העתיד הלא יתואר. להיות צנועים וחרישיים כמו בעיבוד של המנגינה העתיקה הזו, והחלטיים ובטוחים כמו במילים של נפתלי הרץ אימבר. להיות חופשיים, ולקוות. זאת המתנה הגדולה שההמנון שלנו מעניק לנו. תקווה. אז למה שלא ניקח אותה? [תימורה לסינגר]