דעה: מגפת הקורונה עשויה לחולל מפץ גיאופוליטי עולמי

כבר כיום, ובוודאי ביום שאחרי, נשאלות ויישאלו שאלות לגבי האופן שבו תפקדה ההנהגה הפוליטית בעולם וגם בישראל בטיפולה במשבר הקורונה בכמה מרכיבים בסיסיים: מתי היא זיהתה את הסכנה, כיצד היא התייחסה אליה בתחילת הדרך ובהמשך, באיזה אופן מקבלי ההחלטות טיפלו בה, מה עמד ביסוד ההחלטות שלהם, וחשוב לא פחות - רמת הביצוע של ההחלטות שקיבלו.

ככלל, הציון שמקבלת ההנהגה הפוליטית במדינות רבות הוא נמוך. שלוש הדמויות הפוליטיות שניהלו נכון את המשבר הם ראש ממשלת קוריאה הדרומית, צ'אנג שי קון, מנהיגת גרמניה הדמוקרטית, אנגלה מרקל, ומנהיג סין הטוטליטרית, שי ג'ינפינג, מולדת הווירוס, שיכול היה להפעיל אמצעים קשים מאוד שחלקם לא היו מתקבלים בהבנה במדינה דמוקרטית. לצד אלה, עוד שורה של מדינות שבראש כל אחת מהן עומדת אשה, כמו ניו זילנד, פינלנד וטייוואן, שהראו כי ניתן להתגבר על המשבר, הן בפן הבריאותי שלו והן בפן הכלכלי שלו, בלי כל פעלולי הפירוטכניקה של כמה דמויות פוליטיות כאן בישראל. מדובר בנשים שהן מנהיגות במדינות דמוקרטיות פרוגרסיביות. סתם, חומר למחשבה.

שתי הדמויות שמנהיגות, יחד עם מרקל ונשיא צרפת, עמנואל מקרון, את העולם המערבי - שני הגברים "החזקים", דונלד טראמפ, נשיא ארה"ב, ובוריס ג'ונסון, ראש ממשלת בריטניה, יוצאים מהמשבר הזה כשתי דמויות גרוטסקיות. טראמפ זלזל בווירוס ובמשמעותו במשך ימים רבים, עד שירד לו האסימון, או יותר נכון, היו אנשים סביבו שהורידו לו את האסימון, והוא הבין את האסון המתרגש על האומה האמריקאית; אבל, לא פחות חשוב בעיניו, הוא הבין את המשמעות של האסון לגבי מפולת בבורסה - נכס שאותו הוא מחבק מראשית נשיאותו, ואת המשמעות שעלולה להיות לכך על תוצאות הבחירות לנשיאות שיתקיימו בעוד כשישה חודשים. ואז, עשה הנשיא האמריקאי פניית פרסה מוחלטת לכיוון של אזהרה מפני אסון קרוב, וכאיש מכירות מיומן הוא זרק אמירות מסוג שאם ארה"ב תסיים עם פחות מ-100 אלף עד 240 אלף מתים, יהיה זה בחזקת הישג אדיר. הוא קובע רף מפחיד כדי להצביע על הישג מרשים שייזקף, למי אם לא, לו ול"הנהגתו".

ופתאום, האיש נעדר האמפתיה הזה, מגלה רגישות למתים ומודיע שהוא לא יחזיר את המשק האמריקאי לתפקודו המלא, אלא לאחר שישתכנע שזה אינו מסכן את חייהם של אנשים, ואז שוב חוזר לדרישה לפתוח בהקדם את המשק. ומי אשם בעיניו? המפלגה הדמוקרטית היריבה וארגון הבריאות העולמי. איך לא. טראמפ החליט להקפיא את הסיוע השנתי הגדול שארה"ב תורמת לארגון. טראמפ, אגב, צודק, כנראה, בכמה מטענותיו כלפי הארגון, כמו למשל, בעניין תגובתו המאוחרת להתפרצות הווירוס, אבל ברור לגמרי שהוא עושה בעניין שימוש פוליטי, שנועד לחפות על כישלונו.

ולגבי הדמות הגרוטסקית השנייה במשבר הזה, זו של ראש ממשלת בריטניה, בעל בריתו של טראמפ: הטיפול הכושל של ג'ונסון במשבר, על גבול של עריכת ניסוי בלתי אחראי, עלה עד כה, כמו במקרה של טראמפ, בחייהם של עשרות אלפי בני אדם, וכמעט שעלה גם בחייו הוא.

סין המאוחדת מול ארה"ב המפוצלת

לניתוח תבניות הניהול של המשבר הבריאותי והמשבר הכלכלי בעולם נייחד טור נפרד, ובינתיים נתייחס להשלכות כבדות המשקל שעשויות להיות לווירוס הקורונה בזירה הגלובלית.

לווירוס הזערורי הזה עשויות בהחלט להיות גם תוצאות גיאופוליטיות ניכרות. הן נוגעות, קודם כל, ליחסי שתי המעצמות הגדולות, ארה"ב וסין. על היחסים ביניהן עמדנו לא מעט בטורים קודמים במדור זה, על רקע מלחמת הסחר שהכריז טראמפ על סין וש"הסתיימה" בינתיים בקול דממה דקה. מלחמת הסחר היא רק "שם קוד" למלחמה גדולה ומקיפה הרבה יותר על הגמוניה כלכלית, פוליטית, טכנולוגית, ובעתיד גם צבאית, בין שתי המעצמות.

זוהי "מלחמה קרה" חדשה, שמתאפיינת בחשדנות הדדית עצומה של שתי מעצמות, שאחת מהן היא דמוקרטית והשנייה טוטליטרית ונשארת כזו, למרות התקוות שניתלו בפתיחותה אל המערב. החשדנות מגיעה לרמה כזו שארה"ב חושדת שהנגיף - אין מקורו בעטלפים, אלא במעבדה ביולוגית סינית, והיא מאשימה את סין שהסתירה במשך חודשיים את מה שקורה, ורק יום אחד אחרי שהסכם הסחר ביניהן קיבל תוקף, היא הודיעה לעולם שהנגיף עובר גם מאדם לאדם - וזה כמובן אינו מקרי בעיניה. ארה"ב מאשימה את סין בהטעיה, שכן בתחילה טענה סין שהנגיף אינו עובר מאדם לאדם.

באחרונה התחיל הנשיא טראמפ לרמוז שזה לא היה נגיף שברח מהמעבדה הסינית בטעות, אלא בכוונת מכוון. הוא טוען שהוא יודע מה קרה, אבל נמנע מלגלות זאת, ובינתיים הוא מאיים בחידוש מלחמת הסחר עם סין. אתמול פורסם שמסמך משותף של כמה מדינות מערביות מאשים את סין בהימנעות ולאחר מכן בדחייה של גילוי הסיכון שבמגפה.

סין סובלת מלא מעט בעיות. לצמיחה הדו-ספרתית שלה במשך הרבה שנים והצמיחה החד-ספרתית הגבוהה בשנים האחרונות התלוו כאבי גדילה, תוצאות לוואי לא פשוטות, ובהן גידול עצום בחובות של הסקטור העסקי, ועקב כך גם ספקות לגבי יציבותה של המערכת הבנקאית, שעיקרה ממשלתית. משבר הקורונה תופס את סין בנקודת זמן בעייתית, כשהיא מנסה לעבור מכלכלת ייצור לכלכלת שירותים, המבוססת במידה רבה על צריכה פנימית שעתידה להיפגע - וזה רק חלק מבעיותיה.

ואולם, מול הבעיות האלה נהנית סין מיכולת גבוהה של קבלת החלטות וביצוען, תודות למשטר הריכוזי שלה, ויש לה רזרבות מט"ח ניכרות של כ-3 טריליון דולר. מעבר לכך, היא יודעת לאן היא מכוונת בתכנון לטווח ארוך, ויש לה מוטיבציה אדירה.

הטיפול של ארה"ב תחת נשיאותו של טראמפ במשבר היה לא פחות משלומיאלי, והוא חשף לא רק את חולשת מנהיגותו של טראמפ, אלא את תחלואיה של מערכת הבריאות האמריקאית ושל החברה האמריקאית כולה - חברה חצויה, הן על בסיס גזעי, הן על בסיס חברתי והן על בסיס פוליטי, כתוצאה מתהליכים שהתפתחו לאורך שנים, אבל קיבלו תאוצה בימי טראמפ ואסטרטגיית ההפחדה וההסתה שהוא נוקט.

 הפגנה בשיקגו נגד מדיניות הקורונה של הממשל האמריקאי / צילום: Nam Y. Huh, Associated Press

מול אמריקה מפוצלת עומדת סין המאוחדת. אמנם, כאמור, גם היא עם לא מעט בעיות כלכליות, והתוצאה של הווירוס הזה בהחלט עשויה לגרום לכך שבמקום America First, היא תהפוך באשמת הנשיא שטבע את הסלוגן הזה, ל-America Second, או ל-China First.

אני יודע שיש גם דעות הפוכות, שאומרות שסין תהיה דווקא זו שתיחלש, ושארה"ב דווקא תתחזק. אני מקווה שהטוענים כך צודקים, אבל אם כך אכן יהיה, זה יקרה תודות למגזר העסקי בארה"ב, ולא תודות למנהיגותו המזגזגת והמפוקפקת של טראמפ. זה עשוי לקרות אם יתברר שסין הוליכה את העולם שולל, ושיש לה אחריות גדולה להתפשטות נגיף הקורונה בעולם - מה שיתורגם אולי להחלשת קשריה הבינלאומיים, לא רק עם ארה"ב.

וכך, יש גם צד אירוני למשבר הקורונה, משבר חובק עולם. הווירוס ה"סיני", כפי שאוהב טראמפ להציג את הקורונה, אכן התחיל בסין. הוא העמיד את השלטונות שם בפני אתגר עצום, שנכון לרגע זה, הם יכלו לו תוך שימוש בשיטות "לא מקובלות" בעולמות של מדינות דמוקרטיות, מול טראמפ. הווירוס, מתברר, הוא הנקמה המתוקה של סין בטראמפ על מלחמת הסחר שניהל מולה תוך ניסיון להשפילה. ועכשיו, כשניו יורק סופרת את מתיה, מי עוזר לה? טראמפ? לא. סין ? כן.

המשבר חושף חולשות אירופיות

וזו אינה התוצאה הגיאופוליטית הפוטנציאלית היחידה של משבר הקורונה. מתברר כי מדינות דרום-מזרח אסיה ככלל, שהן בגדר מדינות מתפתחות, טיפלו במשבר באופן הרבה יותר נכון וטוב מאשר מדינות מרכזיות ביבשת אירופה, ובהן איטליה וספרד. נראה כי יש בכך עוד סימן היכר לעליית משקלן של מדינות דרום-מזרח אסיה, ואסיה בכלל כיבשת, מול שקיעתה המצערת של אירופה, ערש התרבות האנושית של העת המודרנית.

ואכן, אחד השינויים הגיאופוליטיים האפשריים במציאות הנוכחית נוגע לאירופה. באירופה פועלות כיום שלוש מסגרות משותפות מרכזיות: האיחוד האירופי, שהוא סוג של שיתוף פעולה פוליטי עם פרלמנט משלו; גוש האירו, שהוא סוג של איחוד בין-מדינתי כלכלי על בסיס מוניטרי של מטבע אחד; וברית נאט"ו, ברית בעלת אופי צבאי. יש הרבה מאוד בעיות מובנות בשיתופי הפעולה האלה, ובעיקר, יש מדינות חזקות מבחינה כלכלית, כמו גרמניה וצרפת, ויש את החוליות החלשות של המדינות הפריפריאליות, דוגמת יוון ופורטוגל.

שלוש המסגרות האלה עמדו בעשור האחרון בשורה של מבחנים ויכלו להם. כך, בזירה הפוליטית, הברקזיט שבו יצאה בריטניה מהאיחוד האירופי; בזירה הכלכלית, משבר החובות שהתמקד ביוון, אך לא רק בה; ובזירה הצבאית, מול המתקפה של טראמפ על ברית נאט"ו.

והנה, עכשיו, מגיע משבר הקורונה וחושף חולשות נוספות של אירופה. משבר הקורונה ערער את האמון בסולידריות הבין-מדינתית, כאשר איטליה, כמעצמה הכלכלית השלישית בגודלה באירופה, ומי שמנהיגים פופוליסטיים מובילים אותה, חשה נבגדת. בשלבים הראשונים של התפשטות המגפה, גרמניה וצרפת לא מיהרו לחוש לעזרת איטליה. כל מדינה דאגה לעצמה. הן התעוררו לסייע מאוחר יותר, אבל בינתיים סין נכנסה לוואקום שנוצר, ועזרה לא רק לאיטליה, אלא גם למדינות מזרח אירופה, ובהן הונגריה, פולין וסרביה - מהלך שמשתלב יפה עם המגמות ארוכות הטווח של סין ועם דרך המשי הימית שלה.

וזו אינה הבעיה היחידה של אירופה. מדיניותו האווילית של טראמפ כלפיה, ובמיוחד כלפי נאט"ו, משרתת עוד מעצמה שמייחלת לחולשת אירופה, וזו רוסיה של פוטין, שלוטשת עיניים כלפי כמה מדינות באירופה - כיום חברות נאט"ו, ובעבר, חלק מברית המועצות.
ומעבר לבעיית הסולידיריות, משבר הקורונה חושף עוד חולשה בסיסית של אירופה. המשבר הנוכחי לא ניתן לפתרון רק באמצעים מוניטריים. הוא דורש שיתוף פעולה ותיאום גם במהלכים הפיסקליים האדירים הנדרשים, וגוש האירו, שהוא כאמור גוש מוניטרי, והאיחוד האירופי, מתקשים להגיע להסכמות שיהיו מקובלות על כולן, ושכולן יחושו שהוא הוגן כלפיהן.

כל אלה מעמידים אתגר לא פשוט בפני האיחוד האירופי ובפני גוש האירו. במצב דברים זה, חוזרים הדיבורים על האפשרות של פירוק הגוש. אני מפקפק בכך, ולו מהסיבה שהאינטרס העליון של גרמניה וצרפת הוא בהמשך קיומו של הגוש. הן צריכות להפגין מנהיגות בטיפול במשבר, ונראה כי אחרי ההלם הראשוני, אירופה אכן פועלת בשיתוף פעולה כדי להיחלץ מהמשבר הבריאותי והכלכלי. ואולם, צריך לזכור, עם זאת, שלפעמים די במנהיג לאומן אחד או שניים, כמו באיטליה, כדי לערער לחלוטין את המבנה השברירי הזה.

בכל משבר כלכלי וחברתי יש פוטנציאל נפיץ לשינויים גדולים לא רק בזירה הגיאופוליטית, אלא גם במבנים החברתיים והפוליטיים בתוך מדינות שונות - שינויים שיכולים להגיע באופן הדרגתי, ויכולים להגיע במהפכה. הם יכולים להגיע מלמעלה, מצד אלה ששולטים ומבקשים לבצר את שלטונם, ולא תמיד בדרכים דמוקרטיות, והם יכולים להגיע מלמטה על ידי ההמונים.

אין, כמובן, הכרח שכך יהיה. הרבה תלוי ברמת התסכול של ההמונים, ובשאלה אם נמצא "בסביבה" מנהיג כריזמטי, שמסוגל לסחוף אותם אחריו, ומנגד, גם מידת הלכידות של קבוצות האינטרסים, שנהנות מהמצב הקיים ומעוניינות לשמר את הסטטוס קוו. על כך - בטור הבא בסדרה זו. 

הכותב הוא מבעלי בית ההשקעות מיטב דש. אין לראות באמור המלצה או תחליף לשיקול דעתו העצמאי של הקורא, או הזמנה לבצע רכישה או השקעות ו/או פעולות או עסקאות כלשהן. במידע עלולות ליפול טעויות ועשויים לחול שינויי שוק