דעה: ריחוק חברתי או שגשוג כלכלי? אפשר גם וגם

התמודדות המדינה עם נגיף הקורונה אמורה לבשר טובות גם לכלכלת ישראל • אך מה שנכון למשק הישראלי בכללותו, לא בהכרח טוב גם לאזרח הממוצע • כדי לצאת מהמשבר עם פגיעה מינימלית באזרח, הממשלה החדשה חייבת בהקדם לפתוח את ידיה בנדיבות ובלי חששות מיותרים

יציאה מהבית בימי קורונה / צילום: כדיה לוי, גלובס
יציאה מהבית בימי קורונה / צילום: כדיה לוי, גלובס

התגובה הישראלית למשבר הקורונה עד כה מעוררת השתאות - שיעורי התמותה וההדבקה הם בין הנמוכים בעולם. בגלל הערבות הדדית הישראלית שלמדנו מעתות משבר, האוכלוסייה בארץ משתפת פעולה ומקיימת במידה רבה את הריחוק החברתי המתבקש. בתקופת הסגרהרחובות התרוקנו, בתי הכנסת ובתי הקפה נסגרו - לראשונה בתולדות המדינה. עלינו להודות למקבלי ההחלטות, וכמובן לצוותים הרפואיים המחרפים את נפשם בחזית. אולם, למרות ההצלחה במיגור המגפה, ישנו מגזר פגוע ופגיע, והאמיצים ביניהם יצאו לרחובות להפגין. אלו הם העצמאים ובעלי עסקים קטנים.

בעולם נדמה שיש מתאם בין הצלחה במלחמה נגד הנגיף לנזק כלכלי. עתה, עם הפתיחה ההדרגתית של המשק הישראלי, נשאלת השאלה כיצד ניתן לתת מענה לשני היעדים המנוגדים: אוכלוסייה בריאה וכלכלה בריאה. סקירת ההיסטוריה הכלכלית של מגפות עלולה לשפוך אור על התמודדות מול אויב בלתי נראה ובו בזמן שמירה על הכלכלה.

מחקרים מצביעים על כך שיישום מלא של אמצעי מנע לא תרופתיים (כגון ריחק חברתי, סגירת מוסדות וכד') כתגובה למגפה מתפשטת אינה מביאה לידי הרעה כלכלית. יתרה מזו, יישום של אמצעים מניעתיים החל מעשרה ימים לפני התפרצות המגפה יכולים להביא לעלייה תעסוקתית של כ-5%, בזמן שהקפדה על אותם אמצעים לאורך 50 ימים לאחר מיגור המגפה, מביאים לעלייה תעסוקתית של כ-6.5%. האם זו סיבה לאופטימיות? כן ולא.

לדוגמה, העיר סיאטל שבוושינגטון שמרה על מדיניות קפדנית. היא הכריזה על הסגר של כמעט שישה חודשים, ולעומתה העיר ניו הייבן שבקונטיקט קיימה הסגר למשך חודש בלבד. באופן לא מפתיע, במדינת וושינגטון אחוזי התמותה היו בין הנמוכים ביותר לעומת מדינת קונטיקט, שבה אחוזי התמותה היו מהגבוהים ביותר. עם זאת, החוקרים גילו קשר בין שיעור התמותה לפגיעה הכלכלית, ללא קשר למשך הסגר.

ההתמודדות עם נגיף הקורונה אמורה לבשר טובות לכלכלה הישראלית. אך האם מה שטוב לכלכלה הישראלית טוב גם לישראלים? התשובה לשאלה זו היא מעט מורכבת. בתגובה להצעה לשינוי במדיניות הכלכלית שהיוותה קושי לטווח הקצר אך שיפור משמעותי לטווח הארוך, אמר הכלכלן הבריטי המוכר ג'ון מיינרד קיינז: "בטווח הרחוק, כולנו נמות". במילים אחרות, "יהיה טוב יותר בהמשך" אינם דברי נחמה לספר או לבעל בית קפה, במיוחד כשיש שכר דירה לשלם וילדים להאכיל.

אז איך אוכלים את העוגה ומשאירים אותה שלמה? ברוח דבריו של קיינז, ההתנהלות הציבורית הזהירה אפשרה פתיחה הדרגתית של המשק כבר עכשיו, והמשק יתאושש. אבל כיצד בעלי עסקים קטנים אמורים להתמודד עם החובות שנוצרו בעקבות הסגר הממושך? חלק מהעסקים סובלים מהכנסה דחויה ואילו אחרים סובלים מהכנסה אבודה לגמרי. אם אדם זקוק למחשב חדש, ייתכן שידחה את מועד הרכישה לאור המצב, אך עדיין יקנה בהזדמנות מאוחרת. זו דחייה. אם אדם רגיל להסתפר בכל חודש, הוא לא יסתפר כמה פעמים ברגע שנפתחת המספרה. זה כבר אבדן. לאור השוני והמגוון של ההפסד הכלכלי, הממשלה חייבת להתאים את תגובתה בנפרד לכל תת-מגזר כלכלי.

האם יש סיבה לאופטימיות? מי שהמשיך לקבל משכורת קבועה, בטח כבר מחייך כל עוד הוא בריא. אך למשל קוסמטיקאית, שתוהה איך תשלם את חשבונותיה החודש, בטח לא אופטימית. ישראלים אוהבים להגיד "יהיה בסדר", ואם מסתמכים על ההיסטוריה יהיה "לגמרי בסדר" לאחר שננצח את נגיף הקורונה. בינתיים, הממשלה חייבת לפתוח את ידיה בנדיבות, על מנת לוודא שעד שהיום הזה יגיע עדיין נעמוד על הרגליים. 

ד"ר בריאן פולין הוא מרצה בפקולטה לניהול במרכז האקדמי לב וכן מרצה מן החוץ בבית ספר לבריאות הציבור באוניברסיטה העברית