שר התקשורת יועז הנדל, אל תפקיר את הפריפריה

אחת המשימות הראשונות של שר התקשורת החדש היא אישור מתווה הסיבים האופטיים - תשתית העתיד של האינטרנט • לא כדאי להנדל למהר לאשר אותו, בהיותו פתרון חלקי ולקוי, אלא קודם לכן לתקן אותו

יועז הנדל / צילום: כדיה לוי, גלובס
יועז הנדל / צילום: כדיה לוי, גלובס

בזמן הקרוב יידרש שר התקשורת החדש יועז הנדל לאשר את מתווה הסיבים האופטיים לקראת קידומו בחוק ההסדרים הקרוב. "מתווה הסיבים האופטיים" הוא מכבסת מילים, מפני שהוא נותן רק פתרון חלקי לבעיה ואת הליקויים שייווצרו כתוצאה מהמתווה, יהיה מורכב בהרבה לתקן בהמשך.

סיבים אופטיים, נקדים ונאמר, הם עתיד התקשורת. הם אמורים להחליף את קווי הנחושת בכל העולם שלא מספיקים כדי להתמודד עם אינטרנט בפס רחב.

עיקר המתווה הוא דיון על התנאים לאישור שיינתן לבזק לפרוס סיבים שיחליפו את רשת הנחושת שלה. ולמה ההבחנה חשובה? מפני שאם לא מגדירים נכון את הבעיה, אי אפשר לקבל את הפתרון הנכון לשוק.

אופטימיות אופטית

לב הבעיה הוא שהמתווה מאפשר לבזק להגדיר מראש היכן היא תפרוס סיבים, ובאותם מקומות שהיא לא תפרוס, מניח המתווה כי מפעילים אחרים יפרסו סיבים אופטיים. כלומר, אם נניח שבזק מחליטה שכדאי לה לפרוס 80% מהיישובים בארץ, לאותם היישובים האחרים שלא כדאיים לה כלכלית, יפרסו סיבים אופטיים מתחרים שיקבלו מימון דרך קרן אוניברסלית שכל המפעילים יממנו.

מי ששמע את הנדל בנאום הכניסה שלו לתפקיד, למד שהנדל רואה בתשתיות התקשורת את "קו המחרשה". הוא צודק. למרבה הצער, בדומה למצב בחקלאות, תשתיות התקשורת בישראל סובלות מפיגור ביחס למדינות המתקדמות.

המתווה משנה יסוד חשוב מאוד בשוק התקשורת, הלא הוא חובת האוניברסליות המוטלת על בזק ועל הוט. כלומר, דאגה לכלל תושבי מדינת ישראל. נניח את הוט בצד, כי משרד התקשורת למרבה הצער הוציא אותה מתמונת תשתיות התקשורת, ונתרכז בבזק.

אם מוותרים לבזק על חובת האוניברסליות, למעשה מוותרים על כך שהמגזרים החלשים ביותר בחברה הישראלית יקבלו סיבים אופטיים. אם בזק לא תפרוס סיבים בעראבה, אף אחד לא יפרוס שם סיבים בדיוק, כמו שהוט לא פרסה שם סיבים במשך שנים והפרה את רישיונה בריש גלי. מי שחושב שאלון מורה יקבל סיבים אופטיים, חי בעולם מדומיין שכנראה רק מי שהגה את המתווה הזה מאמין בו.

הסיבה לכך היא פשוטה: אם לבזק אין כדאיות כלכלית לפרוס במקום מסוים, איך לגוף שקטן ממנה עשרות מונים תהיה כדאיות לפרוס שם במקומה? בסופו של דבר, יש חשיבות אדירה ליתרון לגודל של בזק והמדינה פשוט מוותרת על אחד הנכסים הכי חשובים שלה באסדרה ועל החובה העליונה שלה לדאוג לפריפריה ולהביא לשם תשתיות תקשורת מתקדמות.

רעיון העיוועיים הזה שאחד המפעילים יניח סיבים אופטיים בסכנין או בכמון, הוא פשוט לא מובן. הרי אם יש כדאיות כלכלית, פרטנר וסלקום כבר היו רצות לפרוס שם. פרטנר שפורסת סיבים בקצב גבוה, עושה זאת כשהרווחיות של הפרויקט גבולית. מה הסיכוי שהיא תבחר לעשות זאת למשל במקומות שכלל לא צורכים טלוויזיה? אגב, זו בדיוק הטענה של הוט.

לא לוותר לבזק

ולכן אסור לוותר לבזק על חובת הפריסה האוניברסלית. היא היחידה שיכולה לעשות זאת ולמדינה יש את החובה לנהל את האירוע הזה מול בזק, כדי לאפשר לה לעשות זאת, בצורה של הקלות כאלה ואחרות.

ננסה להסביר זאת מנקודה נוספת. אחת הרעות החולות ביותר בשוק התקשורת בישראל, היא רפורמת השוק הסיטונאי. הרפורמה שמכונה BSA ומכריחה את בזק לספק שירותי אינטרנט לכל מתחרה על גבי התשתיות שלה, השמידה לפרטנר ולסלקום מאות מיליוני שקלים בחברות ה-ISP (ספקי האינטרנט). המטרה של הרפורמה לחזק את החברות שאינן בזק, כשלה ודווקא בזק התחזקה. יתר על כן, הרפורמה גם דיכאה את ההשקעות של חברות התשתיות, שהובילו לפיגור קשה בדירוג של ישראל.

מה כן עבד ברפורמה? דבר אחד בלבד: התשתיות הפסיביות של בזק שנפתחו לשימוש מתחרותיה ואפשרו לפרטנר וסלקום לפרוס סיבים.

אלא שרפורמת השוק הסיטונאי הוחלה לא רק על קווי הנחושת הקיימים, אלא גם על הקווים העתידיים, שהם הסיבים האופטיים. כלומר, אם בזק מספקת בעראבה סיב לבית, רגע אחרי שהניחה אותו, יכול הלקוח להחליט שהוא רוצה לקבל את השירות לא של בזק אלא של סלקום. עכשיו תגידו אתם, איזו חברה בעולם תסכים לדבר כזה? והאמת היא שאין, אין רגולציית שוק סיטונאי על סיבים אופטיים, כי כולם מבינים שמדובר בצעד אלים שמדכא השקעות והורס התפתחות והשקעות ולכן רגולטורים משאירים זאת למו"מ בין חברת בזק למתחרותיה. כלומר, קונה מרצון או מוכר מרצון.

בישראל העיוות הזה תפס לו נחלה. הוא נהפך למובן מאליו. כל בית שבזק מגיעה אליו, היא מביאה איתה את כל מתחרותיה שיכולות להשתמש בקו שלה. אבל מעבר לכך, כל מפעיל שיזכה במכרז באזור פריפריה, יצטרך לאפשר למתחרים לעשות שימוש בקו הזה במחירים שקבע משרד התקשורת לבזק במסגרת רפורמת השוק הסיטונאי.

זו טעות קשה שמשקפת לא יותר מאשר שנאה עזה ויוקדת לבזק מצד משרד התקשורת שנולדה מפרשת בזק-אלוביץ', אבל גם עיוות כלכלי. אנשי משרד התקשורת יסבירו להנדל את ההחלטה המנומקת בשיקולים מקצועיים בלבד. אבל יישום רפורמת השוק הסיטונאי גם בסיבים האופטימיים, פוגע לא רק בבזק אלא בסיכוי לבניית הסיבים האופטימיים בפריפריה. הרי אפילו אם יקרה הלא ייאמן ומפעיל אחר שאינו בזק ירצה לבנות סיבים בפריפריה, גם עליו ירכבו המתחרות.

אבל עוד משהו קרה בדרך. בזק ויתרה. בזק פשוט קרסה מהלחץ והסכימה לעיקרון החלת השוק הסיטונאי גם על גבי הסיבים שתפרוס. הטשטוש שאחז בבזק בנושא הזה עוד יום אחד יביא עליה תביעות של משקיעים - כיצד הסכימה לוותר ללא קרב על זכות הקניין שלה על הרשת שלה. מילא השוק הסיטונאי על הנחושת, אבל על הסיבים העתידיים, כאשר אין מדינה בעולם שעיקרון כזה נקבע על מפעיל? זה כבר גובל בפגיעה בנכסי החברה.

כאמור, זה מה שקרה כאן בישראל והדבר הכי מדהים הוא שפשוט אף אחד לא מדבר על זה. זה הפך למובן מאליו תחת מגרסת התודעה הכוזבת של שוק סיטונאי על סיבים, שמייצר משרד התקשורת שפשוט העלימה את הבעיה.

ולכן אין שום היגיון שמפעילים יפרסו תשתיות במקומות שלא כדאיים לבזק. זה פשוט קשקוש. חייבים להטיל על בזק את החובה לפרוס סיבים בפריסה אוניברסלית ולהקל עליה במקומות אחרים כדי שתיפסק הפגיעה בצרכנים דרך הקרב שמנהל נגדה משרד התקשורת.

אפשר להקל על בזק בתקופת הפריסה האוניברסלית, אפשר לתת לה תמריצים לפרוס בחורפיש. לא חסרים אמצעים כדי להביא את החברה למלא את החובה הזו. כי לא הכל כלכלה ולא הכל תחרות. רהט או כסייפה לא יכולות להישאר מחוץ למשחק או לגחמות פקידי משרד התקשורת. זו חובת המדינה לדאוג להם היכן שהשוק החופשי לא עושה זאת.