שופטים בניגוד עניינים: לא באמת המערב הפרוע

היוזמה שכשלה השבוע להקים ועדת חקירה פרלמנטרית לבדיקת ניגוד העניינים של שופטי העליון החזירה באבחה למרכז השיח הציבורי את השאלה מי מפקח על הרשות השופטת. סיעת ימינה, שנציגה בצלאל סמוטריץ' הוא שקידם את ועדת החקירה, היא אחד הגורמים שתובעים להקשיח את האמצעים שמערכת המשפט יכולה לנקוט נגד שופטים "סוררים". אבל בהצגת הפגמים בשיטה הקיימת הם מציירים לפעמים תמונה חלקית מאוד.

"על שופטים לא חל הכלל של ניגוד עניינים", אמרה לפני שבוע שרת המשפטים לשעבר איילת שקד בראיון ברדיו ללא הפסקה. "הם עושים לעצמם רשימת מניעויות - נושאים שהם לא יכולים לדון בהם - ואין מי שאומר לשופט 'חרגת מהרשימה'. יש איזושהי תפיסה כאילו שופט הוא על-אדם, שהוא יכול לשפוט בעצמו ולהחיל את הדין על עצמו".

אין חולק ששופט או שופטת לא צריכים להכריע בתיק מתוך תועלת אישית או משוא פנים לאחד הצדדים. קלמן ליבסקינד, בסדרת תחקירים שפרסם לאחרונה ב"מעריב", הצביע על מקרים בולטים שבהם הופר לכאורה העיקרון הזה. אף על פי כן, הטענה ששופטים פטורים מראש מקיום העיקרון, ושאם סטו ממנו אין מי שיקרא אותם לסדר, חוטאת לעובדות. עשינו סדר בטענות של שקד.

האם כללי ניגוד עניינים לא חלים על שופטים?

האיסור לפעול בניגוד עניינים חל על שופטות ושופטים מתוקף שבועה, מכוח חוק, ומעוגן גם בכללי אתיקה מחייבים של הרשות השופטת. מאז 1953 שופטים מצהירים הצהרת אמונים, שבה הם מתחייבים בין השאר "לא להטות משפט ולא להכיר פנים". חוק בתי המשפט מ-1984 מתרגם את ההצהרה לחובה חוקית: שופט צריך להימנע מלשפוט בתיק אם קיים "חשש ממשי" שהוא ישפוט במשוא פנים. הנוסח העמום הזה נעשה מפורט יותר ב-2004, כאשר הכנסת תיקנה את החוק ופירטה בו כמה מקרים מובהקים של ניגוד עניינים. לדוגמה, לשופטת אסור לדון בתיק כשאחד הצדדים או עורכי הדין הם קרובי משפחתה, או כשיש לה אינטרס כספי בתוצאות ההליך.

גרסה מחמירה יותר של הכללים האלה נכללה ב-2007 בכללי האתיקה המחייבים לשופטים, שפרסמה נשיאת העליון דורית בייניש. בין השאר, בייניש אסרה על שופטים לדון בתיק אם בחמש השנים האחרונות - לפני שהתמנו לתפקיד - אחד המעורבים היה לקוח או שותף עסקי שלהם; ואם בן משפחה של השופט הוא עו"ד במשרד שמייצג את אחד הצדדים בתיק אחר.

עם זאת, גם הכללים האלה לא ממצים את הנסיבות שעלולות לגרום לשופט לחטוא במשוא פנים. העובדה שזיקה בעייתית לא נמצאת באף אחת מהרשימות לא פוטרת את השופט מאחריות.

איך מוודאים שהכללים מתקיימים?

מי שאמור למנוע משופטות ושופטים לעסוק בתיקים "אסורים" היא מזכירות בית המשפט, שמשבצת אותם לדיונים. אנשי המזכירות אמורים להכיר את ניגודי העניינים שמוזכרים בחוק ובכללי האתיקה, אבל כדי לסייע להם לזהות ניגודים אחרים - השופטים מגישים למזכירות "רשימת מניעויות".

במערכת המשפט מסבירים שאין לרשימות האלה מעמד חוקי. כל מטרתן להקל על המזכירות בעבודת השיבוץ. לדוגמה, נשיאת העליון אסתר חיות צירפה לרשימת המניעויות שלה את כל עובדי משרד עורכי הדין של בעלה, דוד חיות. הטעם ברור: להכרעה בתיקים שבהם הם עוסקים יש השפעה כלכלית על חיות עצמה. עד לאחרונה רשימת המניעויות נודעה לציבור רק באמצעות בקשות חופש מידע. בעקבות הביקורת החלה החודש הרשות השופטת לפרסם את הרשימות באתר האינטרנט שלה.

כפי ששקד אמרה בצדק, השופטים הם האחראים היחידים לרשימות שהם מגישים. אבל מכאן לא נובע שהם היחידים שמוסמכים לקבוע מתי הם נמצאים בניגוד עניינים. ד"ר לימור זר-גוטמן, מבית הספר למשפטים במסלול האקדמי המכללה למינהל, מבהירה ש"רשימת המניעויות המהותית" שחלה על שופט נגזרת מהחוק ומכללי האתיקה, לא מהרשימה שבמזכירות בית המשפט.

אם שופט נקלע לתיק בעייתי שלא צפה מראש ברשימה, הצדדים יכולים לבקש ממנו לפסול את עצמו. מקרה כזה דווח למשל בתחילת השבוע: ערפאת טאהא, שופט מחוזי בנצרת, קיבל בקשת פסילה של נאשם שהוא-עצמו שלח בעבר למאסר על ביזוי בית המשפט.

מה עושים במקרה של הפרה?

עד כאן הכללים המופשטים. אבל מה אם השופט מתעקש לדון בתיק? האם ההחלטה שלו היא סוף פסוק?

לא בדיוק. במקרה ששופט סרב לבקשת פסילה, הצד שהגיש את הבקשה רשאי לערער. הערעור הזה נידון בתוך מערכת המשפט, אצל נשיאת בית המשפט העליון או אחד מעמיתיה. בפועל, רוב הערעורים נדחים. מתוך 40 בקשות פסילה שהנשיאה חיות בחנה בעצמה ב-2019, היא אישרה 4 בלבד. כמו כן, צד שהפסיד במשפט יכול לערער על פסק הדין בנימוק שהשופט היה אמור מלכתחילה לפסול את עצמו.

הכללים האלה חלים גם על שופטי העליון. ב-2010, למשל, השופט אדמונד לוי פסל עצמו מלדון בדיון נוסף בתיק שהעליון כבר פסק בו. לוי הסביר שלאחר שקרא את הבקשה לדיון חוזר, הוא התחזק בדעתו שהתגבשה בדיון הראשון, וראה לנכון לפסול את עצמו כדי "ליתן לעותרים סיכוי הוגן לשכנע בצדקת טענותיהם את מי שלא נתגבשה אצלו דעה מוקדמת".

המנגנון הזה לא ישכנע כמובן את מי שטוענים ששופטים נוטים להגן על "חברי המועדון", שהרי הערעורים על החלטות השופטים נידונים בתוך מערכת המשפט. האם החלטות הפסילה של שופטים כפופות לפיקוח חיצוני?

התשובה מורכבת. מאז 2003 פועל במשרד המשפטים גוף חיצוני שבודק שופטות ושופטים: נציבות תלונות הציבור על שופטים. הנציב הוא שופט בדימוס, אבל הנציבות כפופה לשר המשפטים. בשנת 2018 הגיעו לנציבות 829 תלונות על שופטים במערכת בתי המשפט. 78 - פחות מ-10% - נמצאו מוצדקות.

אבל קשה לומר שהנציבות מהווה ביקורת חיצונית על שופט שמתעקש לשפוט בניגוד עניינים. ראשית, כשתלונה נמצאת מוצדקת, הנציב מפנה אותה, באמצעות שר המשפטים, לבית הדין המשמעתי לשופטים - ערכאה שההרכב שלה נקבע בידי נשיאת העליון ורוב חבריה הם שופטים עליונים. בית הדין המשמעתי מוסמך להטיל על השופט עונשים משמעתיים, מהערה ועד סילוק מכס המשפט. במקרה של השופטת רונית פוזננסקי-כץ, שהואשמה ב-2018 בהתנהגות שאינה הולמת שופטת בפרשת המסרונים ("תיראי מופתעת"), בין הדין גזר הדחה, ואחרי ערעור העונש הומתק להשעיה בת שנה.

שנית, נציבות התלונות על שופטים כלל לא מוסמכת לדון בהכרעות פסילה. החוק מאפשר לה לבדוק תלונות על התנהגות של שופטים, אבל לא להתערב בהכרעות שלהם כשופטים. והחלטה של שופט בבקשת פסילה - אף שהיא נוגעת לו-עצמו - נחשבת להכרעה שיפוטית.

האם אפשר להעמיד לדין שופט שחטא בניגוד עניינים?

שופטים, בדומה לחברי כנסת, נהנים מחסינות מהותית על מעשים שעשו במסגרת תפקידם. החסינות הזאת מגינה עליהם מהעמדה לדין או מתביעה אזרחית במקרה שפסיקה שקיבלו גרמה נזק לאדם.

אמנם, החסינות הזאת לא שלמה. שופט שלקח שוחד יכול לעמוד לדין פלילי. כך קרה למשל לאברהים ארשיד, רשם בית משפט השלום בנצרת ויו"ר לשכות ההוצאה לפועל במחוז הצפון. רשם הוא תפקיד שיפוטי ומהווה פעמים רבות הכנה למינוי כשופט. בשנים 1992 ו-1993 לקח רשיד שוחד תמורת פעולות שעשה במסגרת תפקידו בהוצאה לפועל. לאחר שהורשע ונגזרו עליו שנתיים וחצי מאסר, הוא ערער לבית המשפט העליון. שופטי העליון דחו את ערעורו של רשיד, והשופט אליהו מצא ציין שהעבירה חמורה במיוחד בגלל שנעברה על ידי עובד ציבור וחמורה אף יותר משום שנעברה על ידי בעל תפקיד שיפוטי. לדבריו יש להחמיר במיוחד עם עבריינים אלו.

אלא שסירוב של שופט לפסול את עצמו נכלל היום בחסינות המהותית. שקד מקדמת לאחרונה הצעת חוק שתצמצם את החסינות המהותית של השופטים, ומציעה בין היתר ששופטים שישבו בדין בניגוד לאיסורים שנקבעו בחוק יוכלו לעמוד לדין על מרמה והפרת אמונים. אלא שגם לפי ההצעה הזאת, שופטת שהוגש נגדה כתב אישום על הפרת כללי ניגוד העניינים תעמוד בסופו של דבר למשפט בפני שופטות ושופטים אחרים.