האסון בזיקים כמשל: הם חירפו את נפשם כדי להציל מישהו אחר. המשפחה שלהם נשארה בלי כלום

בשישי בצהריים, 3 ביולי, חלי ומיכאל בן זיקרי יצאו מביתם שבאשקלון לכיוון אגם זיקים. השניים נפרדו שבועיים קודם לכן, ובאותו הבוקר החליטו לחזור זה לזה. הביקור באגם, מקווה מים באמצע נווה מדבר פסטורלי, הרגיש להם כמו הבילוי הרומנטי האולטימטיבי. הם התמקמו על החוף ונכנסו למים הרדודים כדי להתרענן.

בתוך דקות הרגע המאושר הפך לסיוט פרוע. "האתר המה משפחות עם ילדים ופתאום שמענו צעקות, משחזרת חלי. "ראינו שמצילים מטביעה אדם מבוגר ממש מולנו ומאחוריו ידיים של ילדים מעל לקו המים, ילדים טובעים. האבא התחיל לצעוק 'הילדים שלי', ומיכאל מיד רץ פנימה. אני ניסיתי לחזור לחוף ונפלתי לתוך בור שנפער מתחתיי ומשך אותי למטה במין ואקום. כשהרגשתי שכבר אין לי כוח להילחם, מישהו משה אותי החוצה".

"ישבתי על החול ולא הבנתי איך זה קרה. בתוך כל הטראומה חיפשתי את מיכאל. שעה וחצי הייתי על החוף וחיפשתי אותו. הבנתי ששכחו אותו. כשראיתי את יחידת הצוללנים הבנתי שזהו. זה נגמר. הם סיפרו לי שמצאו אותו מת אחרי עשרים דקות".

בכוחותיו האחרונים במים הציל מיכאל אישה ושלושה ילדים, בני משפחת אל-כארם מחורה, תושבי הפזורה הבדואית. הם פונו לבית החולים ברזילי במצב קל. מיכאל בן זיקרי, במותו בן 45, הקריב את עצמו כדי להציל אחרים.

גיבורים כמו בן זיקרי יש מעט. אבל כל אחד מהם נשכב על הרימון בלי להסס לרגע, כאילו אין אפשרות אחרת.

כך עשה גם מוטי בן שבת ב-8 בינואר השנה, כשהשמים זעמו על נהריה. הגשם החזק לא הפסיק לרדת במשך שעות, ומפלס המים הלך ועלה. הזרם האלים עקר, קילף וגרף כל מה שנקרה בדרכו עד שהתנקז לגעתון, נחל מנומנם בדרך כלל, שהפך למלכודת עמוקה וסוערת.

מחלון דירת עמיגור בקומה הרביעית, המשקיפה לגעתון, צפו באיתני הטבע המשתוללים חוה, דני ובנם מוטי, בן 38, גרוש ואב לבת 11. בסביבות 22:30 הם הבחינו שכמה מכוניות נקלעו לשיטפון ושמעו צעקות מלמטה. דני ומוטי רצו מיד החוצה.

"זה התחיל באישה ושלושה ילדים, אחד מהם תינוק, שהצלנו", אומר דני, "אחר כך ראינו זוג קשישים שנסחפו עם הרכב והמים הגיעו להם עד הצוואר. עבר לידנו טנדר של כיבוי והצלה. קראנו לו שיבוא לכיוון שלנו, כי אנשים טובעים, והוא המשיך לנסוע. לא הייתה לנו ברירה אז קפצנו פנימה. אם היינו מאחרים בכמה דקות, הם כבר לא היו בחיים".

"ברכב אחר ראיתי ככל הנראה את אחראי המשמרת בכיבוי. עצרתי אותו ואמרתי 'תשלח אנשים שייקחו מפה את הקשישים, כי הם ימותו מקור, תעשו חסימות כדי שלא יגיעו לכאן עוד רכבים'. הוא ענה לי 'אני לא מטפל באירועים כאלה', הסתובב ונסע.

"בינתיים מוטי עלה הביתה להביא להם שמיכות ואני עליתי איתו להתחמם. פתאום הוא צעק לי 'יש עוד רכב עם לכודים' ורץ למטה. אני הקפתי את הבניין והוא עשה דרך קיצור וקפץ למים. כשהגעתי ראיתי אותו מחלץ זוג ונהג. נכנסתי פנימה אחריו, ואז הוא נעלם לי.
"הנהג עמד על גג הרכב, ואני צרחתי 'הבן שלי, הבן שלי, מוטי, מוטי'. הרגשתי את המים שואבים אותי. הכנסתי את הראש, ניסיתי לצלול, אולי אראה משהו, ארגיש אותו ואצליח למשוך אותו החוצה, אבל שום דבר. יצאתי מהמים. צעקתי לכבאים 'תנו לי בלון חמצן, אני צוללן. אני נכנס, אמצא אותו'. הם אמרו לי 'הצוללנים נמצאים עכשיו בסיור רגלי, אין לנו ציוד'. ביקשתי שיקשרו אותי בחבל, התחננתי, והם לא הבינו מה אני רוצה מהם.

"השעה הייתה 0:40. לא ידענו מה קורה ואם מצאו אותו. רק בסביבות 3:15 קצין משטרה שהיה כאן חיפש מישהו שיסיע אותנו לבית החולים. כשהגענו לא היה לנו מושג מה מצבו, עד שלקחו אותנו לחדר הקירור ושם הבנו שמוטי מת. בדיעבד התברר לנו שבכל הזמן הזה הופצה תמונה שלו בוואטסאפ. הבת שלו והאחיינית שלו ראו אותה וזיהו אותו. אנחנו לא ידענו כלום".

מסירות הנפש של בן זיקרי ובן שבת ריגשה את המדינה. אליסף פרץ, ששכל את שני אחיו בצבא, כתב אחרי מותו של בן שבת: "יש גיבורים בלי מדים ובלי נשק, חסרי תג זיהוי, ללא תפקיד רשמי. יש גיבורים בינינו, אנשים רגילים שברגע אחד הפכו את העולם למקום יותר טוב". קשה להישאר אדיש מול מעשה נאצל של אזרח מן השורה, שמסכן את חייו למען אנשים שהוא לא מכיר. נשיא המדינה הודיע שיעניק למיכאל בן זיקרי ציון לשבח אזרחי והשר לביטחון פנים המליץ לפני כשבועיים להעניק לבן שבת עיטור גבורה אזרחי.

נדמה, אם כך, שהמדינה מוקירה את בן זיקרי ובן שבת. אבל באופן מקומם ובלתי נתפס אין להם מעמד חוקי שמזכה את בני משפחותיהם בסיוע כלכלי ונפשי ראוי, שיעזור להם להתמודד עם האסון והאובדן. לפי מדינת ישראל, הגיבורים האלה הם נפגעי תאונות עבודה, כאילו נפלו מפיגום או סולם, זאת אף שאומץ הלב יוצא הדופן שהם הפגינו וההקרבה הולמים יותר נפגעי פעולות איבה.

אבל משפחות האזרחים שחירפו נפשם לא מקבלים כמעט כלום בהשוואה למשפחות הרוגי פעולות האיבה. לצורך ההמחשה, משפחות הרוגי פעולות איבה מקבלים החזרי קבורה, אבל והנצחה, מימון לטיפול נפשי וקבוצות תמיכה וכן הטבות כמו הנחה בארנונה ובמס שבח, סיוע בשכר דירה, מענק הבראה ותשלום לבית אבות. מה הרוגי תאונות עבודה מקבלים מבין כל אלה? כלום.

הוריו של חלל פעולות איבה מקבלים מביטוח לאומי גמלה חודשית של בין 6,000 ל-12 אלף שקל. במקרה של נפגע תאונות עבודה יקבלו ההורים מענק רק אם המנוח פרנס אותם. אלמני פעולות איבה יקבלו קצבה חודשית של 8,500 עד 18 אלף. במקרה של אלמנות תאונות עבודה מדובר ב-40%-100% מקצבת הנכות המלאה לנפגע עבודה (60%-30% משכרו לפני המוות), רק בכפוף לאישור ועדה רפואית. שניהם יחושבו בהתאם למספר הילדים.

"ביטוח לאומי הסבירו לי שמגיעה לי קצבת תלויים, סוג של אובדן הכנסה שהם מחשבים לפי השכר שקיבל מיכאל בשלושת החודשים לפני האסון", מספרת חלי, אשתו של מיכאל בן זיקרי. "למיכאל היתה חברה לפיתוח וגינון, אבל בגלל הקורונה הוא לא עבד וגם אני, כאשת נדל"ן, לא עבדתי. מי עבד בתקופה הזאת?

"יצאתי מהפגישה כל כך טעונה. אנחנו שילמנו ביטוח לאומי ומסים כל החיים שלנו, ואז, כשמגיע אסון כזה, אני צריכה לארגן בעצמי את הכסף לקבורה או להתחנן שמישהו יעזור. עברו שבועיים ואני גוררת את עצמי לעבודה, כי אין לי ברירה, אני חייבת להתפרנס, לא קיבלתי בינתיים כלום".

חוה בן שבת ביקשה לקבל דירה חלופית מעמיגור, כי הקרבה הפיזית היומיומית למקום שבו איבדה את בנה גורמת לה סבל. המשפחה קיבלה משרת השיכון דאז, יפעת שאשא ביטון, הבטחה למימון שכר דירה לשנה, אבל דירה חלופית לא נמצאה עבורם עד רגע זה או כל סיוע אחר מהמדינה.

"נלחמנו על חניה בבית החולים"

ולא רק משפחות המתים מקופחות. אלה מבין הגיבורים האזרחיים שנשארו בחיים צריכים לחיות עם הטראומה והפציעות, חלקם במצב קשה, וגם עם הפער הגדול בין מה שבעולם מתוקן היו צריכים לקבל מהמדינה לבין מה שהם זכאים לו בפועל.

סרוואט מערוף תרקמאן, 25, הוא אחד מהם. ב-23 בינואר השנה פרצה שריפה בקומה הראשונה בבית בג'יסר א-זרקא, הכפר שבו גר. סבתא ושלושה מנכדיה שהיו בקומה השנייה קראו דקות ארוכות לעזרה ולא נענו. תרקמאן שמע את הזעקות ורץ לחלץ אותם. אחרי שהרחיק אותם ממקום הסכנה, אמרה לו הסבתא שקרוב משפחתה, שבדיעבד נחשד כמי שהצית את השריפה, עדיין נמצא בבית. תרקמאן נכנס לתוך הלהבות בדיוק כשאחד המכשירים החשמליים התפוצץ, ונפגע אנושות.

"הוא כנראה נפל על הראש ואיבד את ההכרה בתוך הבית הבוער. לא ידעו שהוא שם בכלל", מספר קרוב משפחה. "בגלל שהמשטרה חסמה את כל הרחוב, האמבולנס חנה רחוק. הדוד שלו השתולל וצעק שהוא נמצא בפנים, והשוטרים לא נתנו לו להיכנס. מישהו מהכפר שפך על עצמו מים, נכנס פנימה והצליח להוציא אותו. כמה בחורים סחבו אותו בידיים, שרוף, עד האמבולנס. הרדימו והנשימו אותו 17 ימים, הוא עבר ניתוח קשה, והיה בטיפול נמרץ בגלל שהלב שלו הפסיק לעבוד. אחרי חודש וחצי הוא פתח את העיניים, הגוף שלו חבוש והוא לא יכול לדבר, כי מיתרי הקול שלו נפגעו, רק מזיז ידיים וראש.

"כואב לנו שאף אחד לא בא ולא התעניין. אמרו שראש המועצה בא לבקר בדיוק כשהיה בטיפול נמרץ, אבל אנחנו לא ראינו אותו, ומהרווחה לא הגיע אף אחד. אנחנו לגמרי לבד. היינו צריכים להילחם כדי שייתנו לנו חניה בבית החולים לאוטו אחד, כי החניה שם עולה הרבה מאוד כסף.

"הבוס שלו עזר לו קצת עם כסף, הרווחה הייתה בקשר פעמיים. אפילו לא קיבלנו תלושי מזון, וכולנו מובטלים עכשיו. אין גם מי שילך למלא טפסים בביטוח לאומי, אז הוא יושב בבית של ההורים שלו, מתבייש בכוויות שלו, ולא עובד. פשוט שכחו אותו. סרוואט גיבור. אף אחד לא היה עושה את מה שהוא עשה".

למרות המצב הקשה שהוא שרוי בו, כ"נפגע תאונת עבודה" תרקמאן לא מקבל מענקים וגם לא החזר על הוצאות רפואיות או מימון של טיפול פסיכולוגי. כל אלה כפופים להחלטת ועדה רפואית, ומצבו לא מאפשר לו להגיש את הטפסים ולעבור את הסחבת הבירוקרטית הזאת.

נפגעי פעולות איבה, לעומת זאת, זכאים לכל אלה ללא צורך בהחלטת ועדה, משום שהם מושווים מהבחינה הזאת לחיילי צה"ל. הטיפול בהם אינו תלוי בהגשת תביעה, אלא ביוזמה של המוסד לביטוח לאומי, שיוצר קשר עם הנפגעים. כך, הם מקבלים החזרי הוצאות רפואיות, החזרי נסיעות, דמי החלמה, מימון טיפול פסיכולוגי, השתתפות בתשלום ביטוח בריאות, מענקים שונים וכדומה. כמו כן זכאים הנפגעים לתשלום עבור אובדן הכנסה והוצאות מחיה.

מה שכן זכאים לו הגיבורים האזרחיים הוא דמי פגיעה, אבל גם כאן יש פער. נפגעי תאונות עבודה מקבלים דמי פגיעה בגובה 75% מהכנסתם הממוצעת בשלושת החודשים האחרונים בניכוי מס הכנסה, דמי ביטוח לאומי ודמי ביטוח בריאות. הם ניתנים לתקופת הזמן שבה הנפגע מקבל טיפול רפואי ולכל היותר ל-13 שבועות. אם הנפגע לא עבד בשלושת החודשים שקדמו למקרה, זכאותו תיבחן.

נפגעי פעולות איבה מקבלים תגמול טיפול רפואי בגובה 100% מהכנסתם הממוצעת בשלושת החודשים האחרונים, והם ניתנים עד תשעה חודשים מיום הפציעה. מי שלא עבד בתקופה שקדמה לפגיעה יקבל בין 6,000 ל-10,000 שקל.

"גם כבאים מנוסים לא היו נכנסים"

אבל יש גם מי שלא די שלא קיבל את ההכרה הראויה, המדינה אף הפנתה לו גב, ולא הצילה אותו כשם שהוא הציל את אזרחיה.

ב-1 בינואר יצא אלכסנדר (סשה) אומלצ'נקו, 45, מדירתו שבאשדוד ושמע ילד צורח. "הוא רץ לכיוון ופתאום ראה עשן שחור יוצא מהקומה הרביעית בבניין", מספרת מגי קרוגמן, בתה של אשתו. "במרפסת עמד אדם שביד אחת החזיק ילד וביד השנייה החזיק בסורגים, שהלכו והתחממו. היה לו ברור שאם הוא לא עולה לשם מיד, הילד נופל למטה.
"הוא טיפס מבחוץ על המרפסות כמו נינג'ה, תפס את שניהם ודחף אותם לתוך הקומה למטה. הילד אמר שאחותו נמצאת בבית הבוער. סשה נכנס לשם בזחילה, כדי שיוכל לנשום, ובכל פעם יצא לקחת אוויר וחזר פנימה, עד שמצא את הילדה. הוא היה שם המון זמן עד שכוחות ההצלה הגיעו ועזר להם לפתוח את הדלת מפנים לפני שאיבד את ההכרה.

"סשה נשרף בכל חלקי גופו, השיער, הבגדים, היו לו בצקות בריאות. הוא היה מורדם ומונשם במשך כמה ימים, וכשהעירו אותו, הדבר הראשון ששאל הוא איפה הילדה. כמה ימים אחרי שהוא שוחרר הביתה, קיבלנו ממד"א את החשבון על האמבולנס. כשהזמינו אותו לטקס הוקרה מראש העיר, אמרו שאין לו מה לדאוג בעניין החשבון. מביטוח לאומי הוא 780 שקל על האשפוז, שעלה כמה אלפי שקלים".

אומלצ'נקו הוא אזרח אוקראינה הנשוי לישראלית. הוא חי בארץ שלוש שנים וחצי ואזרחותו עדיין בבדיקה. בינתיים אין לו אישור העסקה, אז אסור לו לעבוד, ומשום שאין לו מעמד הוא לא יכול לקבל כלום מהמדינה. "אחרי השריפה פנינו למשרד הפנים ומסרנו את כל המסמכים. שבוע אחר כך הזמינו אותנו לעירייה לקבל תעודת הוקרה מראש העיר. במכבי אש אמרו לנו שגם כבאים מנוסים היו חוששים להיכנס לדירה הבוערת הזאת והוא עשה את זה בלי פחד. לא מגיעה לו הכרה בזכות מעשה הגבורה שעשה?".

בתחילת יולי קיבל אולמנצ'קו הודעה מרשות האוכלוסין, שלפיו בקשתו לקבלת מקלט בישראל נדחתה ועליו לעזוב את המדינה בתוך שבעה ימים. לאחר התערבות המשפחה ניתנה לו אשרה לשנה תמורת ערבות של 20 אלף שקל. הותר לו להישאר בישראל בהתחייבות שאם הקשר עם אשתו יתנתק, עליו לעזוב באופן מיידי. "למה צריך להעמיד תנאים לאדם שהציל חיים? לא מגיע לו יחס כזה מהמדינה", הוסיפה קרוגמן.

בין אותם גיבורים אזרחיים מתחבאים גם כאלה שכמעט לא שמענו עליהם. אלה, מלבד שלא מקבלים סיוע כלכלי עבור משפחתם, גם לא זוכים להכרה שמגיעה להם.
יוחאי אלקיים מאשדוד, במותו בן 28, היה מאמן כושר, מציל, חובש קרבי בדוכיפת ומילואימניק פעיל. ב-18 באוגוסט 2018 הוא יצא עם חברים לחוף המצודה בעיר. "בהפסקות שלנו מהעבודה היינו הולכים לחוף המבודד והמסוכן הזה", מספרת בת זוגו אווה בן לולו. "הוא כדי לשחק, אני להשתזף, לא היינו נכנסים למים.

"אבל באותו היום יוחאי הלך לחוף בלעדיי. מישהו צעק שבחורה טובעת, ויוחאי קפץ עם חבר להציל אותה. זה היה יום חמור בים עם סחף ומערבולות. כשהמצילים הגיעו לשטח, הם הצליחו לחלץ אותה ואת החבר מהמים, אבל יוחאי כנראה נכנס לסחף וטבע. שבוע אחרי שהאסון קרה, היינו אמורים לחגוג חמש שנות חברות. בדיעבד, התברר לי מחברים שהוא התכוון להציע לי נישואים".

כמה חודשים לאחר האסון פנתה בן לולו לביטוח לאומי בבקשה להכיר בה כידועה בציבור של יוחאי. לפני כמה חודשים הסטטוס אושר לה סוף סוף, אבל התהליך לקבלת קצבת שאירים עדיין לא הסתיים, ובשנתיים שחלפו מאז לא קיבלה שום תשלום מביטוח לאומי. כידועה בציבור של חלל פעולות איבה זכויותיה היו מושוות אוטומטית לאלה של אלמנה.
"למדינה יש אחריות", אומרת אווה, "זו לא האחריות של אזרח שבא לשחק מטקות בחוף להציל אנשים מטביעה. רק אדם כמו יוחאי יכול היה מיוזמתו לעשות הכול כדי להציל מישהו אחר".

"השוטרים אמרו: אין לנו כוח אדם"

ייתכן שבעקבות מותו של מוטי בן שבת בגעתון בינואר השנה יזכו המשפחות הללו בפעם הראשונה להכרה הראויה. "כשארדן בא לבקר אותנו", אומרת אמו חוה, "ביקשתי ממנו שני דברים: ועדת חקירה ממלכתית על מה שקרה פה, כי איך יכול להיות שאנשים עומדים וצורחים לשוטרים 'תצילו אותו' והם אומרים 'אין כוח אדם'? והכרה במוטי כנפגע אסון לאומי. ברגע שהשר אמיר אוחנה נכנס לתפקיד הוא יצר איתנו קשר וזומנו לפגישה. אחריה הוחלט להעניק למוטי צל"ש".

ח"כ מיכאל מלכיאלי ביקש לקדם הצעת חוק שיכיר במוטי כנפגע אסון לאומי, או לפי ההגדרה החדשה מ-2018, נפגע אירוע חירום אזרחי (המוגדר בפקודת הממשלה כאירוע הגורם לפגיעה חמורה בשלום הציבור, בביטחון הנפש או ברכוש, ומקנה לכוחות הביטחון וההצלה סמכויות להורות לכל אדם לבצע פעולות שונות).

במשרד לביטחון פנים הסבירו אז כי השר גלעד ארדן נמנע מהכרזה על מקרה בן שבת כאירוע חירום אזרחי, כיוון שלפי הערכות השיטפון בנהריה לא עמד באמות המידה של הגדרות החוק. "בכל מקרה, אין הגדרה בחוק והכרה בחלל של אירוע חירום אזרחי".
בשבוע הבא יגיש ככל הנראה ח"כ מלכיאלי הצעה לתיקון חוק "לא תעמוד על דם רעך" (ראה מסגרת), שלמעשה ישווה את זכויות משפחות אותם הגיבורים לאלה של משפחות נפגעי פעולות איבה. "להחזיר את חייו של מוטי אי אפשר", הוא אומר, "אבל יש לנו חובת ערבות הדדית. צריך לתת לגיבורים כמו מוטי הכרה מהנשיא, קצבה ועזרה כלכלית, כי המשפחה צריכה לדעת שיש לה אמא ואבא. צריך לעשות שינוי חקיקה. מדינת ישראל צריכה לקחת אחריות לאזרחים שעושים מעשים יוצאי דופן למען הזולת".

 ח"כ מיכאל מלכיאלי. מבקש לקדם חקיקה בנושא / צילום: יצחק הררי - דוברות הכנסת

תגובות

ממשטרת ישראל נמסר לגבי נסיבות זיהויו של מוטי בן שבת: "צר לנו על אובדן משפחת בן שבת. עם זאת, נבהיר כי ההודעה למשפחה בדבר איתור הבן נמסרה בהתאם לנהלים מיידית וללא דיחוי, בתום הליך הזיהוי הרשמי. אנו רואים בחומרה הפצת שמועות ותמונות לא ראויות בטרם עת".

מרשות ההגירה נמסר בנוגע למעמדו של אלכסנדר אומלצ'נקו: "מדובר באזרח אוקראינה שנכנס לישראל כתייר בנובמבר 2016 וימים ספורים לאחר מכן הגיש בקשת מקלט. בדצמבר 2018 הגיש בקשה לפתיחת הליך במסגרת חיים משותפים עם אזרחית ישראלית. הזוג השלים באיחור את המסמכים והבקשה בטיפול. לאחרונה נמצאה בקשתו למקלט כחסרת בסיס ונדחתה. לאנשי המקצוע לא מוכרת סוגיית השריפה אין כל עדכון בנושא".

ממשרד העבודה והרווחה נמסר באשר למקרה של סרווט תרקמאן: "המקרה בטיפול המחלקה לשירותים חברתיים של הרשות המקומית. מבדיקה שערכנו עולה כי מנהל המחלקה בליווי ראש המועצה הגיעו לבקר את הצעיר והילדים שהציל בבית החולים. כמו כן, המחלקה בקשר עם בני משפחתו".

מביטוח לאומי נמסר: "המעשה הנעלה של מי שעשו פעולה אלטרואיסטית להצלת חיי אדם מקבל התייחסות מלאה בחוק הביטוח הלאומי ומעניק להם כיסוי ביטוחי נרחב כהוקרה על פעולתם. על פי החוק, מי שנפצע או נהרג בעת ניסיון להצלת חיים, הוא או שאיריו, זכאים לתגמולים כמו מי שנפגעו בעבודה.

קצבת נפגעי עבודה היא הקצבה הביטוחית הנדיבה ביותר בביטוח הלאומי, והזכויות הנלוות לקצבה כוללות מימון ההוצאות הרפואיות ואביזרים רפואיים, שיקום מקצועי, לימודים ומענקים שונים לכיסוי הוצאות חד-פעמיות עקב הנכות. הקצבה נגזרת בהתאם לשכר מעבודה של הנפגע עד לסכום מקסימלי של 33,341 שקל, ואם לאדם לא היו הכנסות מעבודה ערב הפגיעה הוא יקבל קצבה בהתאם לזכאותו עד 3,343 שקל.
שאיריו של הנפטר זכאים לקצבה זהה לקצבה המשולמת לאלמנות ויתומים של נפגעי עבודה.

יודגש שגם אזרחים זרים שאינם תושבי ישראל זכאים לקצבאות אלה.

חוק "לא תעמוד על דם רעך"

בספטמבר 1998 אושר בכנסת חוק "לא תעמוד על דם רעך", שהוגש על ידי ח"כ חנן פורת. החוק, שהופך חובה מוסרית לחוקה, קובע כי על כל אדם להגיש עזרה לאדם אחר הנמצא בסכנה חמורה ומיידית לחייו, שלמות גופו ובריאותו, כל עוד הוא יכול, בלי לסכן את עצמו או אחרים. קריאה לכוחות ההצלה נחשבת בחוק להושטת יד. העובר על החוק דינו קנס.

בצרפת, בגרמניה וביפן קיימים חוקים דומים. במדינות הנוהגות בשיטת המשפט האנגלו-אמריקאי קיים "חוק השומרוני הטוב", שאינו מחייב לעזור לאדם אחר הנמצא בסכנה, אלא מגן על מי המסייע מפני תביעה של האדם שהגיש לו עזרה, אם נגרם לו נזק. החוק הישראלי, לעומת זאת, הוא חוק מחייב ואינו מגן על המציל מפני תביעת רשלנות. מעטות הפעמים בישראל שבהן עמד אדם לדין באשמת הפרת החוק.