שלוש הערות על הפגנות ואלימות: שום דבר לא מתרחש סתם

1.

הגינויים למתקפה האלימה שחוו המפגינים נגד הממשלה באמצע השבוע בתל אביב, היו מקיר אל קיר. וטוב שכך. כולם הזהירו, שיש לעצור את האלימות, ובצדק. לצד גינויי האלימות החשובים, צצה ועלתה הקריאה שלא לנסות למצוא אשמים לאלימות ולא להתווכח על מי מהצדדים אשם יותר מהאחר.

מו"לית "גלובס", אלונה בר און, היטיבה לנסח את הרעיון הזה כשצייצה בטוויטר: "הגינוי צריך להיות מופנה ביחס ל'כל הצדדים' ול'כל הצורות', בלי להמשיך ולהסביר איזה צד אלים יותר, איזה צד דמוקרטי יותר, ואיזה צד מתחשב יותר. הוויכוח על מי אשם יותר מהשני, לא ישנה כלום כשמישהו חס וחלילה יירצח. לכולנו יש זכות לדעת אבל גם לאחריות".

אני מבין היטב ומכבד את הניסיון של בר און ושל אחרים, שלא להטיל את האשמה למתקפה של קבוצת בריונים, על מחנה מסוים. יש ברעיון הזה אלמנט של ממלכתיות, של קבלת אחריות, כמו גם ניסיון ראוי להימנע מהמשך הוויכוח הבלתי נגמר, ולעיתים אלים, בין המחנות השונים בחברה הישראלית.

אבל באמירה שכולם צריכים לקבל את אותה אחריות למקרה; שכולם אשמים באלימות באותה מידה, יש גם בעייתיות.

הבעייתיות היא, שאלימות לא צצה יש מאין. אלימות לא קורית במקרה. כדי למגר אותה צריך לאתר את שורשי האלימות, לחפש את הסיבות לה, ולטפל בהן. כבכל מפגן של אלימות, גם התוקפנות השבוע נגד המפגינים בתל אביב לא הגיעה יש מאין. היא צמחה על קרקע פורייה של התרת דמם.

כשראש הממשלה בנימין נתניהו כינה ישראלים נורמטיביים שיצאו לממש את זכותם להפגין נגדו, "אנרכיסטים"; כשהוא הפיץ שקרים בסגנון "שהם מפיצי מחלות"; כאשר השר לביטחון פנים, אמיר אוחנה, קרא למשטרה לנהוג במפגינים ביד קשה - המסר שהם העבירו לציבור מעריציהם היה, שנכון וראוי להתייחס למפגינים ביד קשה.
במבחן התוצאה, היו מי שפירשו את הקריאה לנקוט יד קשה נגד המפגינים (שבכלל הופנתה למשטרה), כמתן לגיטימציה להחזיק באותה יד אלה, או תרסיס פלפל, כדי שתהיה קשה אפילו יותר.

אני חושב שנתניהו, אוחנה, או מישהו אחר, לא רצו שהמפגינים נגדם יוכו עד זוב דם, כפי שקרה; אבל לפחות במידה מסוימת, הם נושאים באחריות למתקפה על המפגינים. וודאי שהאחריות שלהם גדולה יותר משל אחרים. וכדי שהאלימות נגד מפגינים לא תחזור בעתיד, על "הקברניטים" להבין זאת ולהיזהר יותר בדבריהם.

2.

עוד קודם לאירועי האלימות בתל אביב, נסעתי במוצאי שבת, לירושלים, לבלפור, כדי לראות בעיניים על מה כולם מדברים, על מה כולם מתווכחים, כדי לפגוש את ה"אנרכיסטים", כפי שמכנה אותם נתניהו. לפגוש את מאות ואלפי הישראלים שמפגינים כבר שבועות מול ביתו.

חנינו ברחוב סמוך, וטיפסנו ברחוב עזה, בואך בלפור. ליד קפה יהושע, מוסד ירושלמי מוכר, התווכחה קבוצה של צעירים עם אישה מבוגרת, תושבת המקום. "אל תקללו, רק אל תקללו", היא אמרה להם. "למה אתם נגד ראש הממשלה?" היא שאלה. והם ענו לה: "אנחנו לא נגד, אנחנו בעד. אנחנו בעד שראש הממשלה ילך". "זה בסדר", אמרה הקשישה. "רק אל תהיו נגד, אל תקללו".

הם אמנם הבטיחו לה לא לקלל, אבל אני בספק אם עמדו בהבטחה. שמעתי קללות לא מעטות בהפגנה בבלפור, אבל אנרכיסטים לא מצאתי שם. המפגינים שאני ראיתי ושאיתם דיברתי היו, למיטב הכרתי, צעירים ישראלים נורמטיביים. את חלקם אני מכיר באופן אישי. אנשים שיצאו מבתיהם ממקומות שונים בארץ, ועלו לירושלים כדי לצעוק את כאבם ואת תסכולם.

יכול להיות שבתוך אלפי המפגינים יש קבוצות מיעוט שנוטות לאנרכיזם או לקיצוניות אחרת, ואותן צריך להוקיע; אבל לפי מה שראו עיניי, הרוב המוחלט של המפגינים הם ישראלים בוגרי צבא, שומרי חוק, שבסך הכול רוצים לממש את זכותם למחות נגד השלטון.

3.

ב-10 בפברואר 1983, ימי מלחמת לבנון הראשונה, בשעות אחר הצהריים, קיימה תנועת "שלום עכשיו" הפגנה ותהלוכה בירושלים. התהלוכה החלה בכיכר ציון, והסתיימה בהפגנה ברחבת משרד ראש הממשלה דאז, מנחם בגין. סיום ההפגנה היה מר נורא. יונה אברושמי, השליך רימון אל המפגינים, ואחד מהם - אמיל גרינצווייג - נפגע ומת. אברושמי הועמד לדין, הורשע ברצח ונשלח למאסר.

במלאת ה"שלושים" לפטירתו של גרינצוייג ז"ל, ביקש "הוועד נגד המלחמה בלבנון" לקיים תהלוכה שתעבור באותו מסלול שבו נתקיימו ההפגנה והתהלוכה שבסיומה נפגע ונהרג גרינצווייג. מטרת התהלוכה הייתה למחות "נגד האלימות והיעדר חופש הביטוי". אולם המשטרה סירבה לאפשר את התהלוכה. מפקד המחוזי הדרומי במשטרה דאז, נימק את הסירוב בכך ש"סמיכות האירועים והאווירה שנוצרה לאחר קיום הפגנת ‘שלום עכשיו', מעוררות חשש רציני לפגיעה חמורה בסדר הציבורי ובביטחון הציבור, במהלך קיום ההפגנה זו במועדה, במסלול ובהיקף שבהם מבקשים לערוך אותה".

עם זאת, המשטרה ציינה כי היא מוכנה לאפשר למפגינים לקיים אסיפה מול משרד רה"מ.
המפגינים לא השלימו עם ההחלטה ועתרו לבג"ץ, בבקשה שיורה למשטרה לאפשר את התהלוכה בכל זאת. בדיון שנערך, עמדה המשטרה על סירובה. היא נימקה את הסירוב בכך שקיים "חשש רציני לפגיעה חמורה בסדר הציבורי ובביטחון הציבור". לדעתה, חשש זה נותר קיים, גם לאחר שיוקצו הכוחות הדרושים לאבטחת ההפגנה והתהלוכה.
משביקשו שופטי בג"ץ לברר - על מה מתבסס החשש הזה, נאמר להם על ידי המשטרה כי החשש הוא "פרי של הערכת האירועים אשר התרחשו בעת ההפגנה והתהלוכה הראשונה, חודש קודם לכן".

לאחר שדנו בטענות הצדדים, החליטו שופטי בג"ץ להתערב ולהורות למשטרה לאפשר את קיום התהלוכה. הם פסקו, כי אין די בחששות ובהערכות (לפגיעה חמורה בסדר הציבורי) כדי להביא לביטול התהלוכה, אלא "אלה צריכים להיות מבוססים על עובדות, והם צריכים להצביע על ‘ודאות קרובה".

השופטים ציינו, כי בעניין התהלוכה המבוקשת העובדות היחידות שהביאה המשטרה היו אירועי העבר. "אלה יוצרים חשש, אך לא מעבר לכך. אין בהם כדי ליצור ‘ודאות קרובה'. בהערכה סבירה של ‘חכם מראש', אין בעובדות אלה כדי להקים אפשרות ממשית של סכנה, והן אינן יוצאות מגדר הערכות וספקולציות. באלה לא די. מפקד משטרה סביר לא יכול היה להגיע למסקנה, כי על פי מערכת העובדות הידועה לו קיימת ודאות או אפשרות, שהן קרובות או ממשיות, לפגיעה בביטחון הציבור".

את המסר ששלח בג"ץ באותו מקרה בדבר החשיבות לאפשר לציבור לממש את זכות המחאה, צריכה המשטרה לזכור גם היום.

ולסיום, כדאי לזכור דבר נוסף - כי למרות האלימות שחוו המפגינים נגד הממשלה השבוע בתל אביב, ולמרות הסערה הציבורית שבה אנחנו נתונים, כבר היינו, לצערנו, במקומות נמוכים וקשים הרבה יותר. למשל, רצח גרינצווייג; למשל, רצח ראש הממשלה יצחק רבין ב-1995. השסעים היו אז עצומים, והקושי גדול.

ולמרות זאת, ידענו להתרומם מהם ולהמשיך לקיים כאן חברה שהיא בסך הכול משגשגת ודמוקרטית. אני מאמין שכך יהיה גם הפעם.