העליה לתורה של בני בבית הכנסת רק חיזקה את האתאיזם שלי

א. היה מאוד מרגש ביום שני השבוע; בני, הלל, ציין את בר המצווה שלו בעלייה לתורה בבית כנסת בחיק החמים והנעים של המשפחה הגרעינית המורחבת, ולי מלאו חמישים שנים. האמת שיצא ממש טוב; כשהילד שלך בר מצווה אין לך זמן, חשק, אנרגיה או סבלנות למחשבות נוגות על זה שאתה בן חמישים. למעשה, יצא שעד אחר הצהריים בכלל לא חשבתי על עצמי ועל השנים שעוברות עליי כמו משאיות על גשר ומה לא עשיתי ומה כן, רק שמחתי והתגאיתי בבני. נכון לעכשיו, זו הייתה המתנה הכי טובה שקיבלתי.

זו לא הייתה הבחירה הראשונה של הילד. מהיום שעמד על דעתו אסף שקל לשקל וחסך את כל המתנות ודמי הכיס שקיבל כדי להגשים את חלומו: לטוס למדגסקר בבר המצווה. הקורונה דרכה על החלום, וגם החלומות החלופיים נגוזו בזה אחר זה בעשן של הנחיות ומגבלות ודכדוך כללי. ברגישותו (יש לו לב בגודל של היקום, לילד הזה) הבין הלל שלכולם תעזור מנה של שמחה ומפגש ונטל על עצמו את המשימה להניח תפילין, את התפילין שלי שנשמרו בבית הוריי, לעלות ולקרוא בתורה.

עמדנו שם על הבמה הקטנה, מוקפים במשפחה. בסוף הקריאה, כשהאחיינים התחילו לצלוף עלינו סוכריות בשילוב של דיוק ובעוצמה שהפתיעו אותי, כיסיתי את ראשי שנינו בטלית שקיבלתי בבר המצווה שלי והגנתי עלינו. זה היה רגע אחד חטוף, עוד לא בא וכבר נעלם, שתיים-שלוש נשימות ודי; בחוץ שרו ומחאו כפיים, אבל מתחת לטלית השתרר שקט. סוכריות התעופפו באוויר כמו פגזים, אבל אנחנו היינו מוגנים באוהל הקטן שלנו, הילד שלי ואני, כמו שאבא שלי הגן עליי בבר מצווה שלי ואבא שלו עליו וכך אחורה עוד ועוד עד להמצאת הסוכרייה.

החיים, יש להם דרך להתגנב מאחוריך.

 בן חמישים / איור: תמיר שפר

ב. היו הרבה רגעי התגנבות כאלה במהלך ההכנה לבר המצווה. לפני שבועיים הלכנו הלל ואני לתפילת ערב שבת כדי לקלוט את האווירה בבית הכנסת. ישבנו בתפילה, קראנו בסידור, שרתי את השירים ואחר כך חזרנו חזרה הביתה - ופתאום, התגנבות! כשאתה ילד דתי, הדרך חזרה מבית הכנסת הביתה עם אביך בערב שבת היא שעת קסם וחסד שאיכשהו, שונה לגמרי מכל דרך חזרה אחרת. אף פעם לא הלכתי עם הילד שלי לבית כנסת, ואני לא בונה על זה שיהיו עוד הרבה פעמים כאלה, אבל אתם יודעים מה - אני גם לא צריך עוד פעם. פסענו בשתיקה בסמטאות נווה צדק והרגשתי איך שאני תופס את המקום שלי בשרשרת הדורות כמו אחד שנכנס מאוחר לאולם חשוך ומחפש את המקום השמור שלו, עובר בשורה ומבקש סליחה מנומסת מכל המקדימים. האולם מלא מפה לפה בכל מי שהיה ובכל מה שיהיה, אבל הכיסא שלי פנוי, מחכה רק לי. ההופעה התחילה הרבה לפני שהגעתי והיא תסתיים הרבה אחרי שאלך, אבל עכשיו הלהקה מנגנת את השיר שאני אוהב, אז הכול בסדר. הילד שלי, הוא כבר ימצא את המקום שלו בעצמו.

בכל ענייני בר המצווה אין שום עניין דתי, חשוב לי להבהיר. אנחנו אתאיסטים גמורים. אני כל-כך בטוח באתיאיזם שלי, שהדת לא מפריעה לי או מאיימת עליי. אני כל-כך בטוח באתיאיזם שלי עד שאני כבר לא זוכר איפה שמתי אותו - פעם הייתי מנפנף בו בלי הפסקה, היום לא כל-כך אכפת לי מזה ושום רגש דתי לא מתעורר בי. אם הייתם שמים אותי לפני חמש שנים בבית כנסת, אחרי חמש דקות הייתי משתגע, היום אני נהנה. האתיאיזם שלי לא נפגע ולו טיפה כשהילד עושה את המשפחה שלי מבסוטה. להפך, מצב שהוא מתחזק.

"הדת היהודית היא אוסף מטלות חסרות פשר", כתב השבוע יו"ר הפורום החילוני, רם פרומן, בעקבות הורדת תוכנית הטלוויזיה גב האומה. עושה רושם שהוא ממש אהב את התוכנית הזו ושלטעמו, צפייה בטלוויזיה היא מטלה מלאת משמעות. ובכל זאת, הקדשתי לו קצת מחשבה: לטעמי, רוב המטלות חסרות פשר - ובכללן גם כמה מהמטלות של הדת היהודית - אבל הפשר לא נמצא רק במטלות, פרומן, הוא בטח שלא נמצא רק בעקרונות, ואם יש מקום אחד שבכלל אין שום סיכוי למצוא בו פשר - זה במה שאחרים עושים. ובכלל, איזה מין עיסוק נוקדני וחסר פשר זה לעבור על אמונות של אחרים? האם היה אי פעם מישהו שאמרו לו, שמע גבר - כל מה שאתה עושה וכל מה שאתה מאמין בו פשוט אידיוטי לגמרי, והוא אמר: וואו, טוב שאמרת לי?

האם זה מה שזה אומר להיות בן חמישים? האם זה טוב? אולי מה שאני מתאר כסובלנות פתוחה שסיגלתי הוא בעצם ויתור על עקרונות ואמונות לטובת התכנסות משפחתית? אולי. האם הייתי עושה זאת שוב? כן. האם אי פעם אהיה שלם לגמרי עם עצמי? לא. האם אי פעם אהיה שלם עם עצמי? שלם זו מילה גדולה. בגיל חמישים, המקסימום שאני מצפה לו נכון לעכשיו זה לכונן נורמליזציה עם עצמי. נתחיל לאט-לאט בחילופי משלחות ושיתופי פעולה ונראה איך נתפתח.

ג. בן חמישים. לפחות אני במצב טוב יותר מהמדינה, לא שזו נחמה גדולה, או נחמה בכלל, אבל קצת כן. בן חמישים, הדברים שסיפרו לי, בינתיים כולם שקר. אמרו שמגיעה איזו שלווה, אמרו שמצטברת איזו חוכמה, אמרו שאין כמו בעל הניסיון - איפה כל זה? כי בינתיים אני בן חמישים ויומיים, ושום שלווה ושום חוכמה, וגם הניסיון לא שווה מי יודע מה. וכשאני מסתכל לאחור על מה שהשגתי, אין שם מי יודע מה, זאת האמת העגומה, וכשאני מסתכל קדימה יש קצת ערפל. אני שונא את הקורונה כמובן, אבל בינינו, משהו בי קצת נרגע מרוב הבלבלה של העולם. אם הייתי מגיע לחמישים בלי קורונה, הכול היה אפוף בריחות כבדים הרבה יותר של שיפוט עצמי לחומרה וספירת כל הכישלונות שבמגירה, השלדים שבארון, הצלבים שעל הגב, החמאה שעל הראש והמשקולות על הרגליים. גם ככה אני סופר אותם כל הזמן לראות שכולם עוד איתי, כמו אמיל מאמיל והבלשים; אין עלבון אחד שאפשר להטיח בי שאני לא מטיח בעצמי עם הקפה של הבוקר.

דבר אחד למדתי, כמו שאף אחד לא יידע לאהוב אותך כמו המשפחה שלך, אף אחד אחר לא יידע לשנוא אותך כמוך. ובכל זאת, כשהעולם במגפה ולילד שלך יש בר מצווה, אתה יכול לקחת יום אחד, או יותר נכון עד אחר הצהריים, בלי לחשוב דברים על עצמך ועל השנים שעוברות עליך כמו משאיות על גשר.

בן חמישים. בינתיים המתנה הכי טובה שקיבלתי הייתה חצי יום של שמחה ואהבה וגאווה. נראה לי שאני לא צריך יותר.

הרהור:  האתיאיזם שלי לא נפגע כשהבן שלי משמח את המשפחה בעלייה לתורה. הוא אפילו מתחזק.