דיפלומטיה | ניתוח

באנאפוליס תלו ציפיות להסכם עם הפלסטינים, בוושינגטון הן הונמכו

בצוות של טראמפ הפיקו לקחים מוועידת אנאפוליס, שהתחילה בקול תרועה רמה והסתיימה ללא תוצאות • בכינוס הוושינגטון לחתימה על ההסכם בין ישראל לאיחוד האמירויות ועל מזכר הבנות עם בחריין, המשוואה "פלסטינים תחילה" נזנחה, והכינוס לא נעשה בדרגת ראשי המדינות המוסלמיות

דונלד טראמפ ויורש העצר של בחריין, סלמאן בין חאמד אל חליפה / צילום: Chris Kleponis/Pool/ABACAPRESS.COM, רויטרס
דונלד טראמפ ויורש העצר של בחריין, סלמאן בין חאמד אל חליפה / צילום: Chris Kleponis/Pool/ABACAPRESS.COM, רויטרס

אם כל התוכניות לטקסים ביום שלישי בוושינגטון יתרחשו, הנוכחים בבית הלבן יוכלו לחוש את משק כנפי ההיסטוריה. בינתיים בישראל, קשיים עצומים לאור סגר החגים הממשמש ובא, אווירת הנכאים סביב הכישלון הגדול בניהול ובטיפול בתחלואת הקורונה, והאשמות חריפות נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו על ניהול המדינה בזמן שהוא עומד למשפט בשלושה כתבי אישום חמורים. אולם יומיים של טיסות הלוך ושוב ובמיוחד כמה שעות במדשאת הבית הלבן עשויים להיות רגעים של שמחה אמיתית וכנה. עידן חדש מגיע למזרח התיכון וההתפחויות סביב ההישגים המדיניים יתדפקו על דלתותינו, בהקדם.

נתניהו קוטף את פירות המאמצים שהשקיע באופן אישי בטיפוח מערכות יחסים שקטות מאחורי הקלעים בעשור האחרון. מאחוריו ניצבים מאות שליחי המדינה של משרד החוץ וכוחות הביטחון, שרקמו בשקט ובצנעה יחסים באיחוד האמירויות, בבחריין, בעומאן, וכן, גם בקטאר. לא סתם הצליחו להגיע בחמש השנים האחרונות ל-500 עסקאות שונות;  נתניהו הוביל את המבצע השקט ושליחי המדינה פתחו דלתות וסגרו קצוות.

המשמעויות המלאות של ההסכמים בבית הלבן, שייחתמו השבוע עוד יפורשו בהמשך. מאז פתיחת הקשר עם איחוד האמירויות, הפעילות מורגשת בבת אחת. פתיחת חיבורי האינטרנט בין המדינות, שיחות זום וראיונות עם אנשי עסקים מקומיים, עבודה הדדית על חיבורי SWIFT בין המדינות שיאפשר העברות כספיות, התעניינות של אנשי עסקים משם ומפה, בנדל"ן, תיירות, טיסות וחברות הייטק. חיבורים מדעיים, קשרי תרבות והיד נטויה.

אנאפוליס בקטן

השבוע נזכרתי בפסגת שלום רחבה ומפוארת שהתרחשה בנובמבר 2007 בתוך אקדמיית הצי היפהפייה של העיר אנאפוליס, במרילנד. הייתי שם ככתבת של עיתון "מעריב" בוושינגטון וההבדלים בין האירועים גדולים. עם כל הפומפוזיות והרהב של הנשיא דונלד טראמפ, דווקא הצוות שלו בראשות ג'ראד קושנר, אבי ברקוביץ והיועץ לביטחון לאומי רוברט אובריין, למדו את הלקח של 2007 וידעו לבנות מתודה שונה וחדשה.

תזכורת: בשנת 2007 הנשיא ג'ורג' בוש הבן רצה להיבנות ממערכת היחסים המצוינת והאישית שלו עם הממלכה הסעודית כדי לאתחל את מערכת היחסים בין ישראל לרשות הפלסטינית, לקראת הגעה להסדר. ראש הממשלה אהוד אולמרט והנשיא בוש תכננו אירוע רב משתתפים בחסות אמריקאית, שבשיאו ראש הממשלה אהוד אולמרט והנשיא הפלסטיני אבו מאזן, נאמו והיו אמורים להגיע להסכמות בהמשך הדרך. הרעיון היה "לחבק" את אולמרט ואבו מאזן באמצעות נוכחותם של שורה של מנהיגים בולטים ממדינות המפרץ המתונות ומדינות אסלאמיות נוספות, ולייצר אווירה נוחה ומדויקת להתקדמות בתהליך בין ישראל לרשות הפלסטינית.

זמן קצר לפני הפסגה המפוארת והיקרה, התברר שהסעודים ואיתם שאר מדינות האזור ישגרו רק את שרי החוץ שלהם ולא את המנהיגים עצמם. בוש לא נתן להחלטה זו לקלקל לו את השמחה, אף שקונדי, הלוא היא קונדליסה רייס מזכירת המדינה, התקשרה לסעודים "אולי מאה פעם", כדי לבקש את השתתפותם לפי הדיווחים אז.

נציגי כ-40 מדינות השתתפו. סגן שר החוץ הסורי דאז עמד בראש משלחת סורית, מי היה מאמין. בין המשתתפים היו גם נציגי מלזיה, אינדונזיה, תימן, אלג'יריה וכמובן מנהיגים מן הידידות החדשות של ישראל: איחוד האמירויות, עומאן, בחריין, סודן ומרוקו. הנשיא בוש הצליח להוביל לכך שנציגי מדינות ערב נאמו בכינוס סגור וכך לא צלפו בישראל בפומבי על יחסה לפלסטינים. ראש הממשלה אהוד אולמרט (בניגוד לנתניהו) שיתף את שרת החוץ ציפי לבני. היא נכחה בכל האירועים בפסגה, לחצה ידיים לרבים ממכריה וביקשה מנציגי המדינות הערביות לקדם פתיחת משרדי אינטרסים משותפים. ללבני היה קילומטרז' משמעותי בקשרים עם נציגי מדינות המפרץ ומדינות סוניות מתונות ואולמרט לא העלה על דעתו להשאיר אותה בבית.

תוצאות של ממש לא היו לכינוס היפה. אתחול תהליך השלום עם הפלסטינים לא התרחש. דווקא לקראת הוועידה, שילמה ישראל מחיר יקר ושחררה מאות עצורים פלסטינים, אלה שהוגדרו כ"אסירים שאין להם דם על הידיים". המהלך זכה לביקורת קשה בימין. אחרי הוועידה, כעבור כמה חודשים, החלו להתגלגל החקירות הפליליות נגד אולמרט ולבסוף הוא הועמד לדין פלילי וממשלתו התפזרה. אבו מאזן נותר מאחור. ראש ממשלת הרשות הפלסטינית סלאם פיאד המשיך בתפקידו בשנים שלאחר מכן, אך מאז כיהנו כבר שני ראשי ממשלה פלסטיניים אחרים. המים בירדן זרמו ועבור הפלסטינים הזמן עמד מלכת.

כאמור, בצוות של קושנר למדו לקחים. ראשית: לא מכנסים את ראשי כל המדינות המוסלמיות ביחד, באולם אחד, ומאפשרים לכמה מהם להכתיב את הטון. שנית: המשוואה של "פלסטינים תחילה" הונחה בצד. קושנר ונתניהו דחפו בכוח רב למשוואה חדשה ובהצהרות של נתניהו מאז ההודעה על ההסכם עם איחוד האמירויות, אפשר לשמוע את המיצוב החדש: שלום תמורת שלום, כלומר, לגרום לפלסטינים להפנים שהעולם לא מחכה להם ואם הם רוצים להצטרף, הדלת פתוחה.

בצד הישראלי, נעשה ויתור על חלומות הסיפוח. לא בטוח שמישהו מן הישראלים האמין שתוכנית טראמפ תוביל בסופו של דבר לסיפוח, אבל הבית הלבן, בהובלת קושנר, הצליח לשים ברקס על פנטזיות מן הסוג הזה, לעת עתה.

באיחוד האמירויות ובחריין מדגישים שהנושא הפלסטיני נותר בראש מעייניהם, ויחד עם זאת במעשיהם הם מוכיחים אחרת.

במהלך השבת התראיין שר החוץ של בחריין לכלי התקשורת מובילים וחזר ואמר, כמעט בכל ריאיון (דבריו הובאו בטוויטר של משרד החוץ של בחריין): "עמי האזור סבלו מסכסוכים, הרס ומלחמות. עמדתנו בנושא הפלסטיני נותרה בעינה, אנחנו מאמינים בפתרון שתי המדינות. אנחנו עלינו על המסלול הנכון לקדם את ההזדמנות שתפתור את הנושא הפלסטיני ותשיג לנו שלום באזור. הציר הפלסטיני הוא עקרון בסיס בהשגת השלום".

אם כך, הפלסטינים חשובים להם, לפחות כלפי חוץ, אבל לטקס האינטימי (יחסית) שיתקיים בבית הלבן הם יבואו בלי שום הישג עבור הפלסטינים. זה עוד יחכה.

הסכמי מכירת נשק למדינות ערב המתונות? גם אז

גם באשר להסכם מכירת מטוסי F 35 ומטוסי F18 (פראולר, לוחמה אלקטרונית) לאיחוד האמירויות, אפשר להיזכר בוועידת אנאפוליס. ממשל בוש תפר אז הסכם מכירת נשק בגובה 20 מיליארד דולרים כחבילה למדינות המפרץ. בנובמבר הופיע הנשיא בוש בוועידת אנאפוליס וכעבור חודשיים יצא למסע דילוגים בין ריאד, דובאי וקהיר. מיד כאשר נחת בערב הסעודית שלח הנשיא הודעה לקונגרס על עסקת הנשק הגדולה וקולות הביקורת מירושלים ומגבעת הקפיטול החלו לזרום.

אז, כמו היום, תומכי ישראל בגבעת הקפיטול מחו ודאגו, שמא ישראל תיפגע ב־QME (ה Qualitative Military Edge, היתרון האיכותי הצבאי של ישראל), אך כדי לשכך טרדה זו, הבטיחו בבית הלבן שמדינת ישראל תצ'ופר ב"פצצות חכמות" טובות יותר מכלי הנשק שהובטחו לערב הסעודית. צפו להודעות מוושינגטון בקרוב, הן יכללו תוספות לנשק האיכותי של ישראל.

ובחזרה להסכמים עצמם בין ישראל לאיחוד האמירויות ולבחריין. גם הפעם יתייצב "רק" שר החוץ של איחוד האמירויות עבדאללה בין זאיד אל נהיאן, ושר החוץ של בחריין, ד"ר עבד אל לטיף בן ראשיד אל זיאן. מצד ישראל וארה"ב המעמד הוא בדרג ראש המדינה ואילו אצל המדינות השותפות החדשות, מסתפקים בשרי החוץ.

אולם למרות הפערים הדיפלומטיים, נראה שתוכן ההסכמים ופתיחות הכוונות, הן החשובות. ההסכמים בין ישראל לאיחוד האמירויות ובחריין הן שחר של יום חדש. ללא טיפה של ציניות. על אף שנים ארוכות של פעילות משותפת מאחורי הקלעים, היציאה לאור של מערכות היחסים מסמלת עידן חדש עבור ישראל. בישראל מחכים בהתרגשות למדינות הבאות בתור, ובינתיים, למי שבוחר לחיות עם עיניים פקוחות כדאי להבין שגם בנושא הפלסטיני, יום יבוא.