הטענות לאלימות משטרתית: חייבים לחשב מסלול מחדש

אי-אפשר שלא להזדעזע מהאלימות חסרת המעצורים שראינו לאחרונה. במספר מוקדים נצפו תמונות של שוטרים מותקפים ונפצעים, לצד אלימות שתועדה דווקא מצד שוטרים כלפי אזרחים.

אכן, שנה לא קלה עברה על משטרת ישראל. מתחילתו של משבר הקורונה נקלעה המשטרה בין הפטיש לסדן, כשהפכה לשק החבטות של המערכת הפוליטית מחד, וגילמה את השעיר לעזאזל בעיני הציבור מאידך.

ככה זה עובד: הממשלה והכנסת קובעות כללים נוקשים להתמודדות עם המגפה, ומטילות על המשטרה את מלאכת האכיפה. הציבור, שמתקשה בציות לכללים, מאשים את השוטר האחראי על אכיפתם, שרק עושה את עבודתו.

למרות הנסיבות הקיצוניות, אי-אפשר להסיר מהמשטרה אחריות לכישלונות החוזרים שהפגינה - אם באכיפה לא שוויונית של ההגבלות, ואם בשיקול-הדעת הבעייתי שהופעל על-ידי שוטרים בפעולות אכיפה, לרבות הפעלת כוח יתר, עד כדי אלימות, כלפי אזרחים.

למי שעקב אחר התנהלותה של משטרת ישראל לאורך השנים, מופעים אלה של אלימות משטרתית אינם מפתיעים ומבטאים בעיות יסוד מערכתיות שהמשטרה מתמודדת איתן מזה עשורים. אחת מהעיקריות שבהן היא היעדר האפקטיביות של מנגנוני הבקרה הפנימיים והחיצוניים, שמטרתם, בין היתר, להיאבק באלימות המשטרתית.

בתקופה האחרונה מופנית לא פעם אצבע מאשימה כלפי המחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש), ובצדק. יותר מדי פעמים גילתה מח"ש רפיסות בטיפולה בתלונות הציבור. העניין הוא שמח"ש נועדה לעסוק רק בתלונות החמורות ביותר, כשלמעשה הבעיה הגדולה יותר מצויה בטיפול במאסה של התלונות שאינן מגיעות לדרגת החומרה הזו, אלא אמורות להיות מטופלות על-ידי גורמי בקרה פנים-משטרתיים. הציבור מגיש תלונות אלה לא פעם דווקא למח"ש, ולכן הן נגנזות, מבלי לעבור לטיפולו של גוף אחר; את חלקן האחר של התלונות האלה, מעבירה מח"ש ליחידת תלונות הציבור או למדור המשמעת במשטרה (או שהן מוגשות למשטרה מלכתחילה). היחידות האלה מטפלות בתלונות באמצעות גורמי חקירה משטרתיים לא עצמאיים, וכמעט בהיעדר כל פיקוח חיצוני.

הנה סיפור קטן: בשבוע שעבר פסל בג"ץ נוהל משטרתי בדבר חובת הצגת תעודת זהות וחובת הזדהות בפני שוטר, שאיפשר לשוטרים לבקש מאזרחים להציג בפניהם תעודת זהות, גם בלא חשד סביר לביצוע עבירה. לפי העותרים, בהם עמותות המייצגות את ציבור יוצאי אתיופיה וארגוני זכויות אדם, הדבר נעשה לא פעם תוך התמקדות והתעמרות באוכלוסיות מיעוט ("פרופיילינג").

המשטרה, מצדה, הצביעה על כך שעל-פי הנוהל, הפעלתו אמורה להיעשות באופן ענייני ושוויוני, והסתמכה בטיעוניה על כך שכמעט לא התקבלו במשטרה תלונות ביחידה לתלונות הציבור על הנוהל - רק חמש תלונות במהלך השנה הראשונה מאז שהתקבל, במרץ 2019.

לא פלא שבג"ץ לא השתכנע מטענותיה של המשטרה. מיעוט התלונות ממש לא מצביע על היעדר פרופיילינג, אלא על היעדר בקרה, כאשר יחידת תלונות הציבור במשטרה מתנהלת בחוסר שקיפות מוחלט, כמעט בלא שום בקרה של גורמים חוץ-משטרתיים. הציבור, כצפוי, מצביע ברגליים, ומספר התלונות המגיעות אליה הולך ויורד עם השנים. כך, מנתונים שקיבלתי מהמשטרה, בשנים 2018-2014 חלה ירידה של כ-40% במספר התלונות. היחידה פשוט נתפסת כלא רלוונטית, מה שעושה את תהליך הבקרה שלה ללא אפקטיבי.

כדי לצמצם את האלימות המשטרתית, על שרי המשפטים וביטחון הפנים בממשלה שתקום לחזק את הבקרה על משטרת ישראל, גם על-ידי הגברת האפקטיביות של מח"ש, אבל חשוב מכך - על-ידי חיזוק מנגנוני המשמעת הפנים-משטרתיים, דוגמת מחלקת המשמעת של המשטרה, יחידת תלונות הציבור והקצינים הבודקים. חשוב להגביר את עצמאותם ושקיפותם, ולדאוג לכך שהמשטרה תעשה שימוש אקטיבי במאגר נתוני התלונות המתקבלות נגד שוטרים כדי לאתר מראש בעיות, ולפעול למיגורן. אחרת, נישאר עם אלימות משטרתית ללא רסן.

הכותב הוא חוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה