חייבים לאפשר את מימוש הזכות להמשכיות

בתום הטקסים והנאומים של יום הזיכרון נותרה מועקה כבדה מכך שהמדינה, שמחבקת את המשפחות השכולות, עושה כל שביכולתה כדי למנוע מהנופלים את היכולת לצוות חיים והמשכיות לעצמם ולמשפחתם.

לאחרונה נחשפנו כולנו למאבקם של ברוך ונאווה, הוריו של עמית בן יגאל ז"ל, לוחם גולני שנהרג בפעילות מבצעית, לאפשר להם לעשות שימוש בזרעו של בנם לצורך המשכיות למשפחתם. עמית היה בן יחיד להוריו, שבחייו הבטיח להם "הרבה נכדים", אך במקום לאפשר את קיום צוואתו לחיים ולהמשכיות, המדינה בוחרת להערים קשיים.

עמית ז"ל איננו החייל היחיד שנמנעה ממנו וממשפחתו הזכות להמשכיות. משפחות רבות נוספות נתקלו ונתקלות באותה אטימות, ברצון המשיחי של המדינה לשרת את המוסר שהיא המציאה לעצמה את גבולותיו. המדינה, באמצעות פרקליטיה, עושה בדיוק פעולה הפוכה ממימוש הציווי לחיים, לשיקום המשפחות ולהשבת כבודם של מתיה. אין דבר מכובד יותר לאדם מן האפשרות להעמיד ממנו צאצאים. המסורת העתיקה שלנו רואה בהמשכיות את הציווי הקיומי החשוב ביותר, אבל המדינה מקשה, מכאיבה, מייסרת ופוגעת.

במהלך 20 השנים האחרונות בהן אני מקדמת את רעיון "הצוואה הביולוגית", שוב ושוב אני נתקלת בגישה המחמירה הזאת. כך גם לאחרונה, במקרה בו אני מייצגת את משפחתו של חייל צעיר שנהרג לאחר שביקש מאביו, בדרך מפורשת ובדיעבד מצמררת, שידאג להמשכיותו. כאילו צפה את מותו כשביקש שידאגו להביא ממנו ילד.

בכל מקרה ומקרה מחפשת המדינה תירוצים מן הגורן ומן היקב על-מנת לסכל את האפשרות שמשפחה נוספת בישראל ששילמה את המחיר הכי כבד ביותר שניתן לשלם, תזכה במעט נחת ובהמשכיות. האטימות זועקת בכל אחד ואחד מהמקרים הללו, אבל כשמדובר בחיילים שמתו במהלך שירותם הצבאי, התחושה היא של כפיות-טובה. של מדינה ששולחת את מיטב בניה לקרב, אך לאחר מותם, במקום לממש את צוואתם ואת צוואת משפחותיהם, מבקשת למצוא כל חרך דרכו תוכל למנוע מהם את ההמשכיות.

המאמצים של המדינה מתחילים בתלי-תלים של פרשנות על עצם הבעת הרצון של הנפטרים בהמשכיות, דרך הפיכת קשרים אינטימיים עם חברות ההופכות לצורך העניין להיות במעמד של "אלמנות" לכאורה ועוד. כל תירוץ, כל קושי שניתן להערים, כאילו הכמיהה לחיות ולהשיב משמעות לחיים היא עבירה המסכנת את המדינה.

אינני יודעת מהן הסיבות לאותה מדיניות אטומה וקשה, אני יכולה רק לשער. אולי החשש שמא המדינה תצטרך לפצות את המשפחות עוד ועוד ואין לה עניין בכך, אולי זה אינטרס אחר. מה שברור הוא שהאינטרסים הללו כלל לא מתקרבים לגודלה של החובה הערכית והמוסרית שלנו לנופלים ולבני משפחותיהם.

אם מדינת ישראל באמת חבה חוב מוסרי למי שהקריבו בעבורה את חייהם, לא די במילים גבוהות ובחיבוקים, יש צורך במעשים. יש צורך לשמוע את זעקתו של ברוך בן יגאל, אביו של עמית, ולאפשר לו ולאימו של עמית המשכיות מבנם היחיד, וכך לגבי כלל ההורים השכולים החפצים בכך. לכבד את המתים זה גם לתת חיים לצוואתם ולמשפחתם.

הכותבת היא מנכ"לית ומייסדת ארגון "משפחה חדשה"