"וואטסאפ לא הגיע עם ספר הוראות", צוחקת ד"ר מיכל מרמורשטיין מהחוג לבלשנות פונקציונלית באוניברסיטה העברית. "אין שום סמכות שאומרת לנו מה נכון או לא נכון, זו לא תקשורת רשמית ולא תקשורת פומבית. אנחנו אפילו לא עוברים שום תהליך סוציאליזציה מסודר לכתיבה בו, לעומת כתיבת מכתב או מצגת או הרצאה. יש לנו רק את הפידבק של מי שאנחנו מתקשרים איתם, וגם הוא מועט ומרומז".
מה זאת אומרת מועט ומרומז?
"למשל, כשאנחנו מדברים פנים אל פנים, חיוך הוא אחת הדרכים שלנו להביע הסכמה או אהדה. זו במידה רבה גם הפונקציה של חחח בשיחת וואטסאפ. לכן אנחנו זקוקים לחחחחחחח ארוך במיוחד כדי להראות שצחקנו. לעומת זאת, חח קצר יכול להיות אפילו שלילי, הוא שואב את המשמעות שלו מהניגוד, אם אני רוצה להגיד למשל שזה רק קצת מצחיק, רק חמוד. באמצעות מספר הח' אפשר לומר איפה אנחנו במנעד של חמוד, מגניב לאללה או ממש הפיל אותי לרצפה".
זה משתנה משיחה לשיחה?
"בהחלט, לפעמים השינוי מתרחש ממש תוך כדי השיחה. למשל אם פנית אליי כד"ר מרמורשטיין, וכשעניתי לך חתמתי 'מיכל', בפעם הבאה אולי תפני אליי בשמי הפרטי או בכלל תגיעי ישר לעניין. בשיחה אחת אנחנו יכולים להתחיל במשהו שדומה למייל ולעבור למשהו שדומה לוואטסאפ.
"ויש גם השפעה של המשתמשים. לאותה השיחה יכולים להגיע אנשים מרקעים שונים, מגילים שונים, מרמות ניסיון שונות עם המדיום הזה ועם אמצעי תקשורת אחרים. הרבה מבוגרים כבר מכירים היטב את הוואטסאפ, אבל הם מושפעים מהניסיון שלהם בכתיבה רשמית יותר.
"בעבר למשל תלמידים היו פונים למרצים באופן רשמי יותר, ופותחים ב'ד"ר שלום', היום חלקם מתחילים ב'הי' פשוט. זה הבדל סגנוני שמשקף גם פער בין הדורות, אבל נראה שלפרקטיקה היומיומית של כתיבה בוואטסאפ יש תפקיד מכריע כאן".
איפה עובר הגבול?
"זה תלוי במטרה של בני השיח. אם המטרה שלי היא לייצר קרבה אז השימוש בשפה הנהוגה בוואטסאפ ישרת אותי. אבל בהקשרים פורמליים, למשל אם אני כותבת ערעור חניה על דוח, אין בזה טעם. זה לא ישיג את המטרה".
קורה גם המצב ההפוך? וואטסאפ מכיל אלמנטים של שפה כתובה, הוא יכול לשפר את יכולות הניסוח?
"מחקר שנעשה בגרמניה מלמד שבני נוער דווקא יודעים להבדיל בין הקשרים שונים של כתיבה. במחקר הזה נבחן הפיסוק שלהם במטלות בית הספר לעומת הפיסוק בהודעות ווטאסאפ. מתברר שהם משתמשים בו בצורה שונה מאוד, כלומר הם יודעים להתאים את האמצעים למטרה התקשורתית. אבל באופן כללי יותר יש להניח שקיימת זליגה כלשהי מהדפוסים השימושיים ביותר, כמו וואטסאפ, לפלטפורמות כתובות שאנחנו פחות מיומנים בהן, וממילא יש היום נטייה לכתיבה פחות פורמלית מבעבר".
"הווי הכחול לא מבטיח כלום"
ד"ר מרמורשטיין, שבדקה במסגרת המחקר שלה כ-170 אלף הודעות בין בני 20 עד 40, מסבירה שיש ייחוד לדיאלוג הוואטסאפי. "זו צורת תקשורת היברידית", היא מסבירה, "שאינה שפה מדוברת ואינה שפה כתובה, אך היא שואלת רכיבים משניהם. אלה חבלי לידה של כלי תקשורת חדש, ובעתיד השיח בוואטסאפ לא יהיה הלחם של שני סוגי התקשורת הוותיקים יותר, אלא הוא עצמו. כיום השיח קרוב יותר לשיחה המדוברת, במיוחד כשמדובר בהודעה שנענית מיד. זו מסגרת שמזמינה דיאלוג, גם מבחינת העיצוב והממשק. זאת לעומת תקשורת במייל או בפייסבוק, שהיא א-סינכרונית, ונענית בזמנים אחרים".
האם זה ישתנה? לדברי מרמורשטיין, שיח כזה מתקבע במעין משא ומתן בין הטכנולוגיה לבין האדם. "היו שטענו כי בני האדם נתונים למעין מרות של הטכנולוגיה, אבל תמיד יש משחק בין האדם למכונה. בסוף השימוש יתאפיין בצורה הכי יעילה ונוחה שאנחנו נמצא שהמכונה מאפשרת".
אף שנדמה שהוואטסאפ הוא מעין הכלאה של השפה המדוברת והכתובה, יש כמה אלמנטים שייחודיים לו. אחד מהם הוא האימוג'יז, הגיפים והמימים. "כל הדברים הללו יוצרים את מה שאנחנו קוראים לו האקולוגיה הסמיוטית של הוואטסאפ" (האמוג'יז, התמונות, הסרטים וכדומה והיחסים ביניהם - ג"ו), זאת לעומת האקולוגיה הסמיוטית של שיחה מדוברת, למשל, שיש בה עוצמת קול ואינטונציה ושפת גוף והבעת פנים. לפעמים הסיגנל הכתוב לא מספיק עשיר לאפשר פרשנות. אז יש מי שמשתמש בהמון אימוג'יז, ואחר בהרבה סטיקרים, ויש כאלה שיכתבו חחחח".
ומה למדתם על אמממ וחחח?
"המשתמשים לוקחים סימנים מהשיח הדבור לוואטסאפ ועושים עליהם מניפולציה. אמממ בשפה מדוברת הוא ממלא מקום בעודנו מחפשים את המילים. בשפת הוואטסאפ הוא נועד לאותת במפורש שאני מתלבטת או חושבת על הנאמר ברצינות רבה. אני מבינה אינטואיטיבית שבשיחה דבורה כנראה הייתי אומרת כרגע אמממ, ואני עושה לזה איזושהי הגירה".
הוואטסאפ אולי מזמין אותנו לדיאלוג, אבל הוא לא בדיוק שיחה חיה במובנים של זמן ומרחב. כאן נכנס גם המתח בין הציפיות של המשתתפים בו. "אנחנו מוצאים התנגשויות", אומרת מרמורשטיין, "זה במיוחד בולט כשמדברים על רמת הזמינות והנוכחות בשיחה, שמתבטאת במהירות התגובה. כשאנחנו שולחים הודעה שחשובה לנו, אנחנו מאוד עסוקים בשאלה מתי נקבל עליה תשובה, אבל אין לנו שום דרך לדעת. יש לנו כלי עזר כמו הווי הכחול או החיווי 'X מקליד', אבל זה לא מבטיח כלום, וגם רבים היום מבטלים את האפשרות האלה. אז אנחנו מוצאים את עצמנו עושים כל מיני חישובים כדי להבין מתי סביר שיענה ומתי התשובה כבר מתעכבת באופן חריג".
ואז רבים מאיתנו משתמשים בסימן השאלה האגרסיבי (??????).
"הסימן הזה אומר שחשבתי שאנחנו באינטראקציה כמו־שיחתית, ואם שאלתי משהו אז מגיעה לי תשובה. אבל לא תמיד הצד השני חושב כמונו, וזה יכול להוביל להתנגשות".
כדי לוודא שהצד השני איתנו כאן ועכשיו משתמשים נותנים מעין סימן פתיחה, כמו "הי". כך הם מצהירים שהם זמינים, וברגע שהם נענים במחווה דומה הם משיגים זמינות גם בצד השני. "אם למישהו חשוב מאוד לנהל כרגע שיחה סינכרונית, אז הוא ישתמש ב'הי' או 'יש לך דקה?' כדי לקבל התחייבות לזה. אבל גם פה, מישהו יכול להיענות לנו ואז להיעלם. זה מכניס מתח, אין מה לומר. אין לנו את כל המידע שהיינו רוצים שיהיה לנו לגבי הנוכחות של הצד השני בשיחה. במקרים קיצוניים נגיד משהו כמו 'בבקשה תהיה איתי', אבל זה חריג, כי הוואטסאפ מטבעו נועד לאפשר מקביליות. אנחנו רוצים גם את מחויבות הצד השני וגם את החופש שלנו, וזה מעסיק אותנו מאוד. זו אחת הבעיות הלא פתורות של סוג האינטראקציה הזה".
מה לגבי סיום שיחה?
"אם נקלענו לשיחה שמורגשת בה התחייבות להיות סינכרוניים, אז צריך להתיר את ההתחייבות, ויש פרקטיקות סיום שיחה מסודרות, כמו 'טוב, מאוחר, אני צריכה לזוז'. גם אם לאט לאט יורד הקצב ומגיעות הודעות סגורות, זה כנראה הסוף".
אבל למרות המתח שמרמורשטיין מדברת עליו, לדבריה, כששני משתתפים מדברים בוואטסאפ לפעמים הם גם מתחילים להידמות. "אנחנו רואים את זה קורה באורך ההודעות. אם אדם אחד שובר את הטקסט להודעות רבות, השני לא יכתוב מגילות כי זה יפגע בזרימה. זה יכול לקרות גם עם מאפיינים אחרים, אבל ממש לא בהכרח. אני למשל מתכתבת עם אנשים שמשתמשים לא מעט בחחחח או באימוג'ים או גיפים, וזה לא גורם לי להשתמש. כל אחד מחצין כך את הסגנון שלו, את הזהות שלו. גם לכל אחד יש אוסף של אימוג'ים שהוא משתמש בהם המון והם ברירת המחדל עבורו, ובאחרים הוא לא משתמש בכלל".
ומה לגבי הנקודה בסוף משפט? גם היא מאפיינת אותנו?
"יש אנשים שפשוט לא נוח להם בעין לראות משפט בלי נקודה. אבל בוואטסאפ התפקיד שלה משתנה. משום שהמעבר בין הודעות מאותת על סיום ותחילת משפט חדש, היא למעשה כבר לא נדרשת. אבל יש שסבורים שהיא מאותתת על אסרטיביות למשל. הרבה פרשנויות ניתנות להלבשה על הנקודה הזאת. לפעמים היא מתפרשת ככעס או חוסר פתיחות".
אם אציג לך את דפוסי השימוש של אדם בוואטסאפ, תוכלי לומר לי משהו על הדמוגרפיה שלו?
"יש לנו כל מיני דעות קדומות, על אנשים שכותבים באורך מסוים ובמשלב מסוים, שמשתמשים באימוג'יז מסוימים, בצבעים מסוימים. אבל אם יש לי סטריאוטיפ על האופן שבו אנשים משתמשים בוואטסאפ, זה לא אומר שאני צודקת. למשל, יש אמירה שאימוג'יז רבים מעידים על ילדותיות - לי יש קולגות באוניברסיטה שמשתמשים בהם. זו מערכת סובייקטיבית מאוד. אנחנו לא מצליחים להתמודד עם המגוון, אז יוצרים סטריאוטיפים. אבל יכול להיות שהם רק בעינינו ולא בעיני אחרים".
וספר בוואטסאפ, כבר קראתם?
שפת הוואטסאפ כל כך מזוהה עם בני הנוער היום, עד שלאחרונה אף יצא ספר בפורמט הזה. את "שגרה שבורה", שכתבה אשכר ארבליך־בריפמן, המוכרת מסדרת ספרי הנוער "וינטר בלו, ילדת פיות", צורכים הקוראים באפליקציית BookApp, שנראית ומתנהגת כמו סדרה של שיחות וואסטאפ.
"כתבתי באופן שנראה לי טבעי, הרי גם אני משתמשת בוואטסאפ", מספרת ארבליך-בריפמן. "הדמויות שלי לא עושות חחח כל כמה מילים, וכן, הוספתי נקודה בסוף כל משפט, עד שקוראים אמרו לי שזה לא טבעי".
ממשק הספר "שגרה שבורה" והסופרת אשכר ארבליך־בריפמן / צילום: אלעד גרשגורן
בספר היא גם משתמשת באימוג'יז ותמונות, כיאה לוואטסאפ. "היה לי מאוד כיף עם האימוג'יז והתמונות, הם נתנו לי מרחב הבעה. ניסיתי להשתמש בהם בדיוק בכמות שתיתן את התחושה הטבעית, ועדיין תעשיר את הסיפור. בחרתי אפילו באימוג'י של תמנון סגול שיהיה ייחודי לספר. ידעתי הוא שיעורר רגש אבל לא תכננתי בדיוק איזה, זה צמח מתוך העלילה".
כל השיחות בסיפור הן שיחות סינכרוניות. הייתה לך מחשבה לתת לדמויות לקפוץ בין שיחות במקביל?
"מבחינה טכנית זה מאוד מבלבל את הקורא ולכן ויתרנו על זה, למרות שכך זה בחיים. גם את השהות בין הודעה למענה קיצרנו מאוד, לעומת שיחת וואטסאפ אמיתית, לקצב שיותר מתאים לקורא. כן עיכבנו מעט את התשובה כשרצינו להראות מבוכה או לתת לקורא תחושה שלוקח לדמות זמן לעכל את הדברים, אבל רק בשבריר שנייה, כי אחרת הקוראים התחילו לחשוב שזה באג".
לכל שיחה היה סיום מובהק. כל הדוברים נפרדו רשמית. זה לא ככה בחיים.
"הוספנו ממש סימן ברור להראות ששיחה נגמרה, כי אחרת חלק מהקוראים הרגישו שהסוף תוקף אותם במפתיע. המיקום בסיפור משפיע על הציפיות".
המטרה הייתה לחבר לקריאה בני נוער?
"כן, או לתפוס אותם ברגע שבו פחות מתאים להם לשקוע בספר שלם. והם מאוד התלהבו. יש בזה משהו ממכר. כשאת גולשת לך ממילא בוואטסאפ את דוגמת שיחה, ואז עוד שיחה, ואז רק עוד שיחה. לא אכתוב בפורמט הזה ספר פנטזיה. והיו מי ששאלו אותי איפה הפיות, אבל זה פחות מתאים".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
