לתשומת-לב חברי הוועדה: הליך מקצועי בבחירת השופטים

בקרוב מאוד צפויים המועמדים לשיפוט בבית המשפט העליון להתראיין בפני ועדות-המשנה של הוועדה לבחירת שופטים. לאחר מכן צפויה הוועדה לבחירת שופטים להתכנס כדי לדון בבחירת השופטים שיצטרפו לעליון.

לפי פרשנים רבים, השאלה החשובה היא אם צפויים להיבחר שופטים "שמרנים" או "ליברליים". ביריבות כזו, שנקבעת לפי מחנות פוליטיים, כאילו מדובר בעוד מרוץ סוסים והקהל ביציע מתחמם, מי שמפסיד בסוף הוא בית המשפט. אם שיח ציבורי זה ישתקף בהליך הבחירה בוועדה - בית המשפט יפסע צעד בדרך לפוליטיזציה ולפגיעה נוספת באמון הציבור בניטרליות שלו.

האומנם שמרנים או ליברלים? תחילה, כלל לא ברור שסיווג זה הוא בכלל מוצלח או רלוונטי. בחלק מהמקרים נראה כי תיוגו של מועמד כזה או אחר מבוסס על השערות ותיוגי סרק, למשל, לפי מידת הדתיות של המועמדים או זהות האדם שאצלו התמחו, שיטה בעייתית למדי.

כך או אחרת, החלוקה הזו למחנות נלקחה מהדיון על בחירת שופטים בארצות-הברית. שם, שיטת מינוי השופטים שונה מישראל, וכבר מזמן המחנות הפוליטיים - דמוקרטיים מול רפובליקנים - רבים על בחירת השופטים לבית המשפט העליון הפדרלי בדפוסים פוליטיים חריפים.

אני סבור כי הפוליטיזציה בבחירת שופטים לבית משפט זה אינה לטובתו, אבל בכל מקרה, חשוב שנבין עד כמה שונה בית המשפט העליון הישראלי ממקבילו האמריקאי. אפשר להביא נימוקים חוקתיים והשוואתיים רבים ומגוונים על הדמיון והשוני בתפקיד החוקתי של בתי המשפט האלה. אולם, עובדת יסוד אחת חשוב להדגיש: בעוד שבית המשפט העליון האמריקאי בוחר לשמוע כ-80 הליכים בשנה, בית המשפט העליון הישראלי שומע אלפים. מתוך אלפי ההליכים, שיעור מועט יחסית הוא בעל משמעות חוקתית או ציבורית מרחיקת לכת. לרוב מדובר בתיקים שהעניין הציבורי בהם מועט; הליכים פליליים, אזרחיים ומינהליים שבהם בית המשפט העליון משמש כערכאת הערעור. ובכל זאת, למרות ההיקף האדיר של התיקים, לפי נתוני מועצת אירופה, נכון לשנת 2018, הצליחה הערכאה העליונה הישראלית לסיים את תיקיה בממוצע בפחות זמן מהחציון האירופי.

הדרך היחידה להתמיד בתוצאות האלה ולעמוד בעומס הזה היא לשמור על האופי המקצועי של הליך הבחירה של שופטי בית המשפט העליון. אמות-המידה צריכות להיות מקצועיות. על אף הלחצים הפוליטיים מימין ומשמאל, ישנם אמצעים פשוטים להגשים את המטרה הזו, אם רק יקפידו עליהם חברי הוועדה לבחירת שופטים. בראש ובראשונה, צריך להתמקד בתכונות שהוועדה עצמה קבעה לפני שנים בסדרי עבודתה, שהן אלה הנבדקות ונשקלות לגבי המועמדים: ידע ומיומנות בתחום המשפט; כושר הבעה וניסוח בכתב ובעל-פה; יעילות וכושר ביצוע; סמכותיות; כושר החלטה והכרעה; מזג שיפוטי; יושרה; עצמאות בחשיבה; חוכמה ותבונה; ועוד.

אשר לשופטים המכהנים, הוועדה יכולה לבחון אותם באמצעות פסקי הדין שלהם. אבל מה ביחס למועמדים שאינם בכס השיפוט? אם היה מדובר במועמדים לבית משפט אחר - לא לעליון - הם היו צריכים לעבור את הקורס למועמדים לשפיטה, שהוא למעשה מרכז הערכה הבוחן לפי הקריטריונים האמורים אם המועמדים מתאימים לשפיטה (באמצעות סימולציות, כתיבת החלטות, ועוד).

אכן, על רקע פרשיות שפורסמו בשנים האחרונות בקשר להליכים בתקופתו של יו"ר לשכת עורכי הדין לשעבר אפי נוה, נחוצה שקיפות רבה יותר באשר לתכניו של הקורס, כמו גם המשקל שניתן לתוצאותיו. אבל בכל מקרה, מועמדים לבית המשפט העליון אינם נדרשים להשתתף בתהליך מיון זה. הם רק מתראיינים בפני ועדות המשנה.

כדי לחזק את האופי המקצועי של הליך הבחירה, אני מציע שגם מועמדים לבית המשפט העליון שאינם כבר שופטים יעברו את מבדקי מרכז ההערכה, במתכונת כזו או אחרת. אחרת, מקבלת הוועדה לבחירת שופטים את החלטותיה בלא שיש לה מידע מלא על מידת התאמת המועמדים. באמצעות המידע שיתקבל, יהפוך ההליך לשרירותי פחות, ויקטן הסיכון שהלחצים מימין ומשמאל יביאו לשקילת שיקולים לבר-מקצועיים בהליך הבחירה.

רק כך יוכל בית המשפט העליון להמשיך להנהיג את יתר בתי המשפט באמצעות הלכות משפטיות מצוינות, ובד-בבד להישאר גוף בלתי-תלוי וניטרלי מבחינה פוליטית.

הכותב הוא חוקר בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה