בקרוב אנשים ירגישו שאין להם מה להפסיד, וכשזה יקרה, הם ייצאו למחאה חברתית

השאלה החשובה היא לאן תוביל המחאה החברתית. היא אולי תתחיל כמאבק להורדת המחירים, אבל היא עלולה לגלוש למאבקים אחרים שישפיעו על צביון והתנהלות המדינה

המחאה החברתית של 2011 / צילום: רוני שיצר
המחאה החברתית של 2011 / צילום: רוני שיצר

אם מסתכלים מסביב על מגמות בכלכלה העולמית, אפשר לראות מספר מגמות שלכאורה לא משתלבות עם המודלים הכלכליים הרציונליים. מגמה אחת היא מגמת העלייה במחירים של כמעט כל דבר. כתוצאה ממשבר אקלים ומשבר הקורונה ישנו מחסור חמור בחומרי גלם ובכוח-אדם. כל שלב בשרשרת הייצור והאספקה התייקר. אנו עדים לעלייה במחירי הדלק, החיטה, הקפה, הסוכר, התירס. המחסור העולמי בכל מוצרי החשמל והאלקטרוניקה מבוססי הצ'יפים למיניהם, כמו לפטופים, טלוויזיות ומקררים, אף הוא מוביל להתייקרות. כל מוצרי היבוא התייקרו כתוצאה מהתייקרות עלויות השילוח (האווירי והימי).

מנגד מתהווה מגמה אחרת - ירידה בכוח הקנייה של הצרכנים כתוצאה מהקורונה, כניסתם של יותר ויותר שכבות אוכלוסייה להתנהלות של צמצום הוצאות כתוצאה מאובדן הכנסות (פיטורים, חל"ת, ירידה בהכנסות של עסקים פרטיים וכו') והידרדרות של יותר ויותר שכבות למעגלי העוני. לכאורה, שתי המגמות הללו (התייקרות מוצרים וירידה בכוח הקנייה) צריכות להביא למחאה חברתית להורדת מחירים.

אז למה זה לא קורה? למה אנחנו לא עולים על בריקדות ו"שורפים את המועדון"? 

יכול להיות שהסיבה לכך היא מגמה שלישית - וזו המגמה של הצורך בבריחה מנטלית ופיצוי עצמי. אנחנו כבר יותר משנתיים במצב מנטלי של "קיום תחת איום". תקופה שנדמית כאינסופית וכל-כולה שיח על חרדה קיומית ממחלה, על תסמינים שממשיכים גם אחרי החלמה, על דיווח יומי של מאושפזים ומתים, על קשישים לא מוגנים, על ילדים אבודים מול המסכים, על עידוד לבידוד בשלט רחוק של שליחי וולט. תקופה כה ארוכה בלי אויר לנשימה, בלי יכולת לקבוע חופשה, חתונה או סתם מסיבת יום הולדת.

ובמשך כל הזמן הזה - כשהאופק לא ברור גם עם החיסונים - למי יש כוח למלחמה בעוד חזית? כל מה שאנחנו רוצים זה הקלה. גם אם היא רגעית, גם אם היא סמלית, גם אם היא לא ממצה. אנחנו רעבים לבריחה מהמציאות, ולכן נמצא את הבריחה הזו בקניית טרנינג מפנק באמזון (גם אם זה קצת יקר) או שדרוג המטבח (גם אם זה קצת יקר) או טיסה חפוזה לחו"ל (גם אם זה קצת יקר). למה?

כי אנחנו מרגישים שאחרי תקופה כל-כך ארוכה של הימנעות וויתורים אישיים - מגיע לנו. מגיע לנו פיצוי עצמי, ומגיע לנו ליהנות מהחיים.

ומה עם מי שלא יכול להרשות לעצמו את ה"קצת יקר"? למה הם לא עולים על בריקדות ופותחים במחאה חברתית?

בשביל מחאה חברתית צריך לפחות שני דברים: צריך שאנשים ירגישו שיש להם כוח להילחם, וצריך שאנשים ירגישו שיש טעם במלחמה. אולי אותם אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם את ה"קצת יקר" מותשים יותר מכולם, ואין להם כוח לפתוח במחאה חברתית. ואולי הם אומרים לעצמם שאין טעם. כי הרי מה הטעם להילחם, אם העלייה במחירים נובעת מההתחממות הגלובלית, שפוגעת בחקלאות ומגבילה את כמות חומרי הגלם? מה הטעם להילחם בעליית המחירים, אם יש מחסור בעובדים שמאטה את הייצור ומגבילה את ההיצע?

תפיסת חוסר האונים הזו חלחלה לתודעה הציבורית, והיא שולטת בה, אבל זה זמני. היא תשתנה, כי בקרוב אנשים ירגישו שאין להם מה להפסיד, וכשזה יקרה, הם יאספו את שארית כוחם וייצאו למחאה חברתית - כמו שקורה בעוד מדינות בעולם.

השאלה החשובה היא לאן תוביל המחאה החברתית. היא אולי תתחיל כמאבק להורדת המחירים, אבל היא עלולה לגלוש למאבקים אחרים שישפיעו על צביון והתנהלות המדינה.

הכותבת היא חוקרת שיווק, התנהגות צרכנים ותרומות, הפקולטה לניהול ע"ש קולר, אוניברסיטת תל אביב