הרחבת הגדרת ניגוד העניינים פוגעת באמון במגזר הציבורי

הכותב הוא הממונה על התקציבים באוצר לשעבר

עד לפני שנים ספורות נקבע כי על מקבל החלטות במגזר הציבורי, להימנע מקבלת החלטה בכל מקרה, שהוא או בני משפחתו, יכולים להפיק מהחלטתו טובת הנאה. זהו עיקרון ברור שקיים גם בפעילות נושא משרה במגזר העסקי.

איסור זה לא מנע ממקבל החלטות לפסול את עצמו מקבלת החלטה גם במקרים נוספים שבהם הוא חש אי נוחות לקבל החלטה בשל טעמים אחרים.

אלא שבעקבות פסיקות של בית המשפט העליון שציינו כי יש למנוע גם "מראית עין" של ניגוד עניינים ופרשנות קיצונית של פסיקות אלו על ידי משרד המשפטים, הורחב האיסור על קבלת החלטות על ידי נושא משרה ציבורית גם במקרה של היכרות או חברות אישית, מקומות עבודה קודמים, לקוחות שמקבל ההחלטות סיפק להם שירות בעבר, ספקים שמכרו שירותם ומוצרים למקבל ההחלטות ועוד.

המטרה לא הושגה

החמרות קיצוניות אלו, נועדו לחזק את אמון הציבור במערכת הציבורית, אך התוצאה היא כמובן הפוכה.

בנורמה שהתקיימה עד לפני שנים ספורות, הציבור ציפה ממקבלי ההחלטות לפעול לטובתו ללא מורא ומשוא פנים, "עם סכין בין השיניים", גם במקרים שיש למקבל ההחלטות היכרות אישית כזו או אחרת עם הנוגעים בדבר (כל עוד, כאמור, אינו יכול להפיק לעצמו ולמשפחתו טובת הנאה מההחלטה). אני יכול להעיד באופן אישי כמי שכיהן כממונה על התקציבים באוצר תחת שלושה שרי האוצר: דן מרידור, יעקב נאמן (ז"ל) ובייגה שוחט, כי לכל אחד מהם היו מאות עד אלפי חברים טובים, והם קיבלו החלטות שנוגעות גם לחברים אלו, ללא כל מורא ומשוא פנים. זו הנורמה שנדרשת מאיש ציבור ומי שסרח וסטה מהנורמה - עליו להיענש.

ואילו כיום, נדרש כל מקבל החלטות להסתובב כאשר על מצחו "אות קין" של רשימת חבריו, לקוחותיו, מעבידיו וספקיו. ומה הציבור למד מכך? שאין לסמוך על מקבלי ההחלטות, כי אלו רפים, חלשים ואם לא נשים עליהם מוסרות - כי אז יקבלו החלטות בניגוד לטובת הציבור. האם מישהו סבור כי גישה זו היא שמחזקת את אמון הציבור במערכת?

ואם לא די בכך, אז ברור היום כי המוסרות המיותרות הללו פוגעות בתפקוד מקבלי ההחלטות, ומכך ניזוק מי אם לא, הציבור.

כך למשל ועדת איתור בחרה לפני מספר שנים ממונה על ההגבלים העסקיים שצברה ניסיון רב בתחום במגזר העסקי וסברה כי היא ראויה לתפקיד גם ביכולת העמידה בלחצים. אך במסגרת קידוש "מראית העין" מיד שמו עליה מוסרות של איסור קבלת החלטות לגבי כל לקוחותיה בעבר, שאלו בערך חצי משק ישראלי ובכך סרסו את יכולתה לפעול.

שר אוצר לשעבר פסל עצמו מלעסוק במשק הגז בשל חברות אישית עם אחד הגורמים בענף, כאשר מדובר בנושא מקרו כלכלי ממדרגה ראשונה.

עיוות בנורמה

העיוות בנורמה החדשה פוגע גם במערכת המשפט עצמה, אם כי במידה פחותה, שכן להבדיל ממקבלי ההחלטות, השופטים יכולים להעביר תיקים משופט לשופט אחר. אך אם נניח נמצא בבית הדין הארצי לעבודה מומחה שאין כמותו בתחום הפנסיה, כמי שעסק בתחום עשרות שנים במגזר העסקי כעורך דין, הרי הוא מוצא כיום את כל לקוחותיו הרבים בתחום מהעבר ב"אות הקין" שעל מצחו, אז מי ידון בתיקים תקדימיים בתחום הפנסיה? ולא חסרות דוגמאות נוספות.

המשפטנים בישלו את "הדייסה" ואין אלא להטיל עליהם לפתור הבעיה שיצרו במו ידם. בהקשר זה טוב תעשה היועצת המשפטית לממשלה אם תטביעה חותמה ותמנה ועדה ציבורית בהשתתפות שרי משפטים ואוצר לשעבר, שישבו על המדוכה ויגבשו כללי ניגוד עניינים חדשים ומאוזנים יותר ולעגנם בהוראות ואם נדרש גם בחקיקה.