מה תעשו כדי למצוא את עבודת החלומות שלכם?

כשאמיר סלייני היה בן 8, אמא ואבא שלו יצאו לקורס סקיפרים. שניהם תמיד אהבו את הים, והחליטו שזה הזמן לקחת את זה כמה צעדים קדימה. "הם חטפו חזק את החיידק", הוא מספר. מאותה השנה בכל חופש גדול הם היו יוצאים להפלגה של חמישה שבועות בים התיכון, כששניהם על ההגה, מתחלפים. "בכל קיץ, אחרי המחנה של הצופים, הם היו אורזים אותנו על סירה קטנה, עם מפות נייר, מצפן, תכוויני רדיו. היינו מתחילים בהפלגה של ארבעה ימים בים הפתוח לטורקיה או יוון ואז ממשיכים בין האיים והמפרצים".

 אמיר סלייני / צילום: פרטי

כמתבקש, ברגע הראשון שהתאפשר לו עשה גם הוא קורס סקיפרים, כמו שאר בני המשפחה, והמשיך לטפח את התחביב ולצאת לים בכל הזדמנות. כשהגיע הרגע שבו היה צריך לחפש כיוון לעתיד - גם פה לא נשאלו הרבה שאלות. "כשהשתחררתי מהצבא טסתי לצרפת", הוא מספר. "עליתי שם על סירה לאיים הקנריים, ומצאתי עבודה על סירה אחרת שיצאה לחצות את האוקיינוס האטלנטי".

בשנים שלאחר מכן הוא עבר מסירה לסירה, עד שהתברג כמנהל בחברת בוטיק לניהול יאכטות של אנשים פרטיים. "ביקרתי במקומות הכי אקזוטיים בעולם, עשיתי ארגזים של כסף ולא היו לי הוצאות, שחיתי כל היום, עשיתי שטויות. בסירה הראשונה שעבדתי עליה שתינו אלכוהול בלי סוף. הבירה בארוחת הבוקר הייתה כדי לאזן עם משהו יותר קליל", הוא צוחק. "חשבתי שיש לי את עבודת החלומות".

אלא שעם הזמן הדברים התבהרו. "לאט לאט הבנתי שאני לא חי את החיים שלי. הלו"ז היה תלוי בגחמות של הבוס - היום אתה בקאריביים, מחר הוא רוצה לפלורידה. לא היו לי חברים קבועים, ואם לא הסתדרתי עם מישהו בסירה, הייתי תקוע איתו כמה חודשים. היו איזה חודשיים שאני ואיש צוות אחר לא דיברנו, היה מתח, ובמבט לאחור אנחנו לא זוכרים למה. היו ימי עבודה של 20 שעות על הרגליים, ובעיקר לא הייתה הפרדה בין בית לעבודה, לא היו גבולות. אנשים שרוצים להקים משפחה, ללמוד, לא נשארים בעבודה כזאת. אי אפשר לעשות את זה באופן רציף וממושך".

אם לבלות ימים שלמים על יאכטה עם כל הפינוקים ולקבל על זה שכר הוגן ביותר זו לא עבודת החלומות, אז מה כן? לפי פרופ' אורן קפלן, מנהל תוכנית פסיכולוגיה חיובית במסלול להב לפיתוח מנהלים באוניברסיטת תל אביב, עבודת החלומות היא בדיוק ההפך ממה שאנחנו נוטים לדמיין. בעיניו, כמו בזוגיות ארוכת שנים, גם בעבודה החוכמה היא לאהוב אותה לאורך שנים. "לחלום על עבודת החלומות זה יותר מזיק מאשר מועיל, כי הציפיות הן לא ריאליות בטווח של החוויה האנושית. הסיפור המרכזי הוא שגרה ואיך יוצרים שגרה שהיא חיובית.

"אין בעיה שתחביב יהפוך לעבודה, כל עוד הוא נשאר חלק מהשגרה. עבודת חלומות צריכה להתחבר לקצב שלי ולאתגרים שאתעניין בהם. יש אנשים שהם יזמים באופיים ויש אנשים שהם יותר אדמיניסטרטיביים, ומזה הם נהנים. זר לא יבין זאת. אבל מה שחשוב למרבית האנשים הוא Work-life-balance. היכולת להכניס עוד דברים אל תוך היום, כל אחד ומה שהוא אוהב, טבע, ספורט, משפחה, תחביבים, מסייעת במניעת שחיקה".

קפלן מסמן שלושה מרכיבים שהופכים את העבודה לחוויה טובה ומעוררת Engagement: "עבודה שבא לך ללכת אליה בדרך כלל, שבה הקשר עם המנהל הישיר הוא טוב, ושהזמן בה עובר מהר. יש חוויה של זרימה בעבודה. זה לא אומר בהכרח שכל רגע ביום הוא נשגב או מספק, אבל הזמן עובר מהר, לא שמתי לב והגיע הערב. כשמשהו לקוי באחד המרכיבים האלה, זו לא יכולה להיות עבודת החלומות".

 פרופ' אורן קפלן / צילום: תמר מצפי

כשמדברים עם מורן מנצור, מיילדת בבית החולים ליס (איכילוב), על העבודה שלה, קשה לפספס את הברק בעיניים, כזה שלא מותיר מקום לספק: "יש לי את עבודת החלומות", היא אומרת. העבודה כמיילדת היא במשמרות וברובה בלילות ובסופי שבוע, אך לדבריה לא קורה לה שהצורך להגיע למשמרת מכביד עליה. "אולי רק ההתנגשות עם אירוע מרגש אחר - למשל יום הורים ראשון בגן או ימי הולדת של המשפחה. אבל זה לא קשור לעבודה עצמה, אלא רק לעובדה שמדובר בשעות לא שגרתיות. את המשפט 'איזו עבודה חלומית יש לך', אני שומעת מדי יום. איך לא? אני לוקחת חלק באחד הרגעים הכי מטורפים בחיים של אנשים".

 מורן מנצור / צילום: שיר קורן

ובכל זאת, יש עוד משהו שהופך את העבודה הזאת להרבה יותר נעימה ומאוזנת. "זו לא עבודה שאת יכולה לעשות ברצף מדי יום, גם מקצועית ובטיחותית זה לא נכון. האנרגיה שנדרשת ממך היא 100%, עלייך להיות בשיא, ולכן עושים אותה כמה פעמים בשבוע, המינון הזה הוא גם חלק מהקסם. את מצליחה ליישר את עצמך ולהיטען. את התואר השני שלי בסיעוד עשיתי בדיוק על הדברים האלה - איך למנוע שחיקה באמצעות ניהול רגשות - ואני משתמשת בכלים האלה ביומיום. במומנטום הזה משתחררים, וזה מדעי, הורמונים כמו אוקסיטוצין ואנדרופינים. אי אפשר לוותר על זה".

מה עם השכר? הוא לא מהגבוהים במשק.
"אולי. אבל אני הולכת לעבודה שלי כמו שאנשים אחרים הולכים לחוג. ככה אני רואה את זה וככה אני מרגישה. ההתרגשות היא בכל פעם מחדש והיא פידבק של מה שהאנשים שאיתי בחדר הלידה חווים".

השכר רק במקום העשירי

ובאמת, לדעת קפלן השכר והתנאים נוטים להיות בין האחרונים לקבוע את מידת הסיפוק וההנאה של עובד. עם זאת, עובדים נוטים להתלונן עליהם. "לפני כעשור ניהלתי סקרים פנים־ארגוניים של חברות גדולות מאוד בארץ. הם כללו פידבק של העובדים מכל הסקאלה - גם זוטרים וגם סמנכ"לים. כולם התלוננו על השכר. אבל כשנשאלו אם היו מציעים לחבר טוב לעבוד בחברה ולמה הם חושבים שזו חברה טובה, השכר נדחק למקום העשירי בדירוג הקריטריונים אחרי קשר עם המנהל הישיר, חברי הצוות והתפקיד. כשבודקים מה מנבא אפשרות לעזיבה או נאמנות של עובדים, השכר נדחק למקומות נמוכים".

איך אפשר להבין זאת? הרי עובדים לא פעם מחליפים מקום עבודה כדי לשפר תנאים ושכר.
"עובדים מסכימים לתנאים עם הכניסה לתפקיד, תוך שהם מביאים בחשבון אלטרנטיבות בחוץ. מאותו רגע ואילך לשכר אין קשר לאושר. הוא תירוץ טוב למצבים של חוסר הוגנות".

עם זאת, עובדים רגישים מאוד למצבים של חוסר הוגנות. אם הובטחו להם קידום או העלאה, או לחלופין הם סבורים שהישגיהם מצדיקים תגמול גדול יותר, אז דווקא כן עלולות להתעורר תחושות של מרמור. "עובדים רוצים להרגיש שהם אכן חלק ממשפחה, אבל ארגונים לא תמיד בנויים להתייחס לעובדים בצורה הוגנת, גם אם הם רוצים לבנות אמון", אומר קפלן.

מחאות המורים ואיומי השביתה - הם הרי מגיעים על רקע תחושות של קיפוח בשכר.
"בעיניי זה גם במידה רבה עניין של כבוד. יש מקצועות שבהם לא מרוויחים הרבה, אבל הציבור רוחש הערכה כלפיהם. רבנים למשל מוערכים בקהילות שלהם. בשווייץ בנקאים ומורים הם בעלי המקצוע הכי מכובדים בחברה. אז כשמורים חווים חוסר הערכה, והם בסטרס כי חסרים משאבים והמקצוע שוחק - השכר הנמוך גומר אותם. אבל אם יש מינימום מסוים של שכר הוגן, ויש הערכה חברתית, לפעמים זה מספיק".

לכאן נכנס גם הדיון על עצמאות מול שכירות. לא פעם אנשים חושבים שאם יצאו לעצמאות יחוו הרבה יותר חופש כלכלי וגם סיפוק. אבל לדברי קפלן, זה לא בהכרח נכון. "ישנם שכירים שנהנים מרמת אוטונומיה גבוהה מאוד וישנם עצמאים שתלויים בלקוח מרכזי אחד, והם מרגישים כבולים וחסרי אונים. כך שזה לא העניין המרכזי".

עובדים יותר ומאושרים יותר

ויש עוד משהו. במחקר של ד"ר אורית שמאי מאוניברסיטת חיפה, העוסקת ברווחת עובדים ואושר, שנערך ב־2012 ובדק 404 עובדים בענפים שונים - רפואה, חינוך, בנקאות, פיננסים והייטק - עלה ממצא מעניין ומפתיע: אנשים שעובדים יותר גם מאושרים יותר. איך זה מתיישב עם החלומות של מרבית האנשים על יותר איזון בחיים ועל פרישה מהעבודה בגיל צעיר עם ערימות של כסף בכיס? זה לא בדיוק מסתדר.

שמאי בדקה 404 עובדים בכמה ענפים - רפואה, חינוך, בנקאות, פיננסים והייטק. מחציתם עבדו מספר שעות דומה לממוצע הארצי, 50-36 בשבוע וכונו "עובדים רגילים"; המחצית השנייה עבדה בין 50 ל־70 שעות בשבוע, וכונתה "עובדים כבדים". אלה היו צריכים לדרג את רמת האושר שלהם בסקאלה של 1 עד 7. בתוך "העובדים הכבדים" הבחינה שמאי בין עובדים שעובדים הרבה כי הם אוהבים את העבודה (המסורים), כאלה שמכורים לעבודה (וורקהוליסטים) וכאלה שעובדים הרבה מכורח, בגלל אילוצים כלכליים או דרישות הארגון למשל.

כך, "העובדים הכבדים" על כל סוגיהם קיבלו ציונים גבוהים יותר מאשר העובדים הרגילים. ציון האושר הכולל שלהם היה 5.3, ואילו של העובדים הרגילים 5.

"זה אולי לא לגמרי אינטואיטיבי", אומרת שמאי, "אבל ההבדל בין הקבוצות היה מובהק ומשמעותי". אותה באופן אישי התוצאות לא הפתיעו. "גדלתי במשפחה של אנשי חינוך, עוד כילדה ראיתי את אמי - שעבדה כגננת - משקיעה מעל ומעבר לשעות העבודה הרגילות. היא אפילו נהגה ללוות ילדים מהגן לבדיקות רפואיות אחר הצהריים, כי הם רצו רק אותה לידם. המסירות הזאת והאהבה לעשייה מילאו אותה משמעות. לכן כשהיא יצאה לפנסיה, היא חשה ריקנות, וזו תופעה אופיינית לפורשים. 'עובדים כבדים' משקיעים יותר כי הם נלהבים וחשים מסופקים בעשייה שלהם. האם זה אומר שאם תעבדו יותר תהיו מאושרים יותר? לא. צריכה להיות הלימה בין המשמעות שאדם מקנה לעבודתו לבין הרצון והצורך שלו להשקיע יותר. אני מאמינה שלא סתם 'העובדים הכבדים' נמצאים במשרות מהסוג הזה. זו בחירה".

 ד''ר אורית שמאי / צילום: שלומי אבוקסיס

"ההתפטרות השקטה" שהתעוררה באחרונה בקרב צעירים היא תגובת נגד לזה. המסר שלהם הוא - אנחנו לא רוצים לעבוד באופן הזה, אלא אם כן משלמים לנו שעות נוספות.
"אני לא חושבת שאנשים צריכים לעבוד בחינם, ובעיניי התגמול גם לאנשי הוראה צריך להיות דיפרנציאלי, לפי רמת ההשקעה ולפי איכות ההוראה והתוצאות. לעובדים שונים יש שאיפות שונות וצרכים שונים".

לפי שמאי, ייתכן כי לא פעם "העובדים הכבדים" מאופיינים בנטייה גבוהה להישגיות, וגם זו ממלאת אותם משמעות. "לפני כמה שנים שאלתי אדם אמיד למה הוא ממשיך לעבוד כל כך הרבה, והוא השיב: מה זאת אומרת? בשביל הכסף. הוא רצה להמשיך לעבוד ולהשתכר היטב כדי לשמר רמת חיים גבוהה. אלה החיים שהכיר ואלה החיים שאהב. יש אנשים שנהנים גם מהסטטוס החברתי הגבוה שהעבודה מקנה להם".

קשה להבין איך אנשים שמכורים לעבודה ומזניחים בשל כך תחומים אחרים יכולים להיות מאושרים.
"בקבוצת 'העובדים הכבדים' הוורקהוליסטים באמת הכי פחות מאושרים. אך לוורקהוליזם יש גם היבטים חיוביים. במחקר חדש, שערכתי עם ד"ר יובב עשת, מצאנו שיש קשר בין וורקהוליזם לבין יצירתיות. וורקהוליזם לא נמדד רק לפי שעות עבודה מרובות, אלא גם לפי קריטריונים אחרים שמעידים על התמכרות לעבודה. יש אנשים שבורחים אל העבודה מחייהם הפרטיים, ואם זה עושה להם טוב - מי אנחנו שנשפוט?".

האם שליחות גורמת אושר?

אלא שאל ממצאי המחקר של שמאי צריך להוסיף את הטלטלה שחווה שוק העבודה בשלוש השנים האחרונות, מאז פרוץ מגפת הקורונה, כך סבור פרופ' יצחק הרפז, נשיא המכללה האקדמית עמק יזרעאל וחוקר יחסי עבודה ומשאבי אנוש, שגם הנחה את עבודת הדוקטורט של שמאי. לדבריו, אם המחקר היה נעשה היום, ייתכן שהיו מתקבלות תוצאות אחרות.

"הסטטיסטיקות לגבי אושר בעבודה הראו לאורך השנים שעובדים נוטים להיות סך הכל מרוצים. אבל הקורונה שינתה את פני הדברים. בסקרים שקדמו לקורונה רואים שביעות רצון של 75%-80%, תלוי במדינה, ואחריה 65%-70% בממוצע. כך שללא ספק היה כאן שינוי. "הייתה מהפכה, העולם היה משותק שנתיים, שווקים עלו וקרסו, אנשים או עבדו אחרת או לא עבדו כלל, בתמיכת המדינה, והם התחילו לשאול את עצמם שאלות כמו מה חשוב לי בחיים ובשביל מה להתאמץ כל כך. היו אנשים שבשלב הזה גילו שהם בעצם לא אוהבים את מה שהם עושים, וגם החשיפה לחיים ומוות קירבה אנשים לשאלות גדולות יותר על חייהם".

 פרופ' יצחק הרפז / צילום: באדיבות המכלל האקדמית עמק יזרעאל

בתקופה הזאת היו גם אנשים שחשו שמקום העבודה שלהם לא נהג בהם בהוגנות, למשל אם הוצאו לחל"ת במפתיע או חוו ניכור ובדידות כשעבדו מהבית. "יש עובדים שהרגישו שארגונים לא סופרים אותם. הם חוו יותר מדי סטרס סביב זה, ועצרו לחשבון נפש", אומר הרפז. "ההתפטרות השקטה שאנחנו רואים עכשיו היא האצת תהליך שראינו עוד קודם".

לדבריו, הצעירים היום מחפשים מקומות עבודה שגם יוכלו להזדהות עם ערכיהם. "בני ה־30-20 שואלים יותר לגבי הגישה של הארגון בנושאים סביבתיים למשל כשאדם מרגיש קרוב לערכי הארגון שבו הוא העובד, הסיכוי לתחושת אושר גדל".

ענבל ונגר היא יועצת ארגונית עצמאית ב־20 השנים האחרונות, ולדבריה, היא נהנית מכל שנייה. כמי שבעצמה מסייעת לארגונים להתמודד עם שחיקה, היא מעידה שהקסם הוא ביכולת להציב לעצמך גבולות. "למרות שהעבודה שלי היא גם התחביב שלי אני יודעת שעליי לשמור על עצמי. אם אני נוסעת לחו"ל אני דואגת להתנתק. לחופשה לא אקח חומר קריאה מקצועי, אלא פרוזה. וכשאני חוזרת, אני נרגשת. אין לי שביזות יום א', ואני לא חווה את העומס כלחץ. אני מרגישה שמה שאני עושה הוא חשוב מאוד, יש לו משמעות".

 ענבל ונגר / צילום: נופר חן

אלא שאם משמעות בעבודה בהכרח מעוררת אושר, מה זה אומר על אנשים שעבודתם כרוכה בנתינה ותרומה לחברה, כמו מורים, רופאים ושוטרים - מקצועות שיש בהם שליחות גדולה אבל גם שוחקים מאוד?
סקר של Eurofound, סוכנות של האיחוד האירופי, והחברה האמריקאית לבטיחות בעבודה מ־2019 העלה ששיעורי השחיקה שמיוחסים לרופאים (50%), אחים ואחיות (30%-50%), מורים (30%) ופקידים (40%) הם גבוהים ביותר. ובכל זאת, במחקר של ד"ר שמאי נמצא שאכן, אצל עובדים "רגילים", בתחום שביעות הרצון מהחיים הציון לאושר גבוה יותר במקצועות שמערבים תרומה לקהילה. כך למשל, ציוני האושר בענפי שירותים ציבוריים וקהילתיים (5.5) וחינוך (5.17) גבוהים בהשוואה לקמעונאות (4.3) ובנקאות (4.3). עובדי הבריאות דווקא מדורגים בתחתית פירמידת האושר, ונוכח המחאות לקיצור התורנויות אפשר בהחלט להבין זאת. "קשה להיות מאושרים כשלא ישנים בלילה", אומרת שמאי.

קפלן סבור כי תחושת נתינה יכולה להימצא בכל מקום. "כשאדם מייצר משהו בתוך הארגון, הוא נותן מעצמו, ואם מה שאתה עושה הוא בעל ערך - זה הסיפוק האישי הגדול ביותר. דינמיקה כזו של נתינה שזוכה לפידבק ולהערכה משפרת את הדימוי העצמי וגורמת אושר. לכן לא חייבים לתרום לחברה. כדי להיות מאושרים אפשר לתרום בתוך הצוות: אני בוחר להיות גורם מעורב בצוות שלי".