המדענית שפתרה את תעלומת רצח הבנקאי של האפיפיור

בקיץ 1982 קראתי את הכותרות על מותו אפוף המסתורין של רוברטו קאלווי (Calvi), שנמצא תלוי תחת גשר בלאקפריירס במרכז לונדון. כמו כל תושבי בריטניה, הסתקרנתי גם אני מההשערות שעלו סביב אותו מוות חידתי: דיברו אז על נציגים איטלקים מפוקפקים של הבונים החופשיים, על קשרים עם המאפיה ואפילו על מעורבות הכנסייה הקתולית - מכיוון שלבנקו אמברוסיאנו (Banco Ambrosiano), הבנק האיטלקי הכושל שבראשו עמד קאלווי, היו קשרים הדוקים עם בנק הוותיקן, מה שהדביק לו את הכינוי "הבנקאי של אלוהים".

לא דמיינתי אז, כמדענית משפטית צעירה, שיום אחד אמלא תפקיד משמעותי בבירור השאלה הגדולה - האם מותו הנוראי של יו"ר הבנק האיטלקי היה התאבדות או רצח? אבל מרגע שהתבקשתי לצלול לעומק הפרשה, קיבלתי שיעור גדול לחיים.

בשנים שחלפו מאז עבדתי על מקרים אחרים בעלי פרופיל גבוה, כולל פרשת רצח סטיבן לורנס על רקע גזעני ומותה של הנסיכה דיאנה. אבל דווקא חקירת מותו של קאלווי הפכה לנקודת המפנה המשמעותית והבולטת בקריירה שלי. הייתה זו הפעם הראשונה שבה הבנתי באמת את כוחו של המדע המשפטי לספק תשובות גם במקרים המורכבים ביותר. לכן הפרשה נותרה חיה בזיכרוני גם 40 שנה אחרי הרצח.

הצעד הראשון: ביקור בזירה עשור אחרי

זה קרה ב־18 ביוני. בשעות הבוקר המוקדמות זיהה עובר-אורח את גופתו של קאלווי תלויה על חבל כתום מתחת לגשר בלקפריירס שבלב לונדון. ימים ספורים לפני כן התמוטט בנקו אמברוסיאנו בשל חובות שהגיעו ל-800 מיליון ליש"ט; בשנה שקדמה לכך הורשע קאלווי בהעברות מטבע בלתי חוקיות, אבל שוחרר בהמתנה לערעורו. ארבעה עשורים לאחר מכן שאלות מפתח רבות נותרו ללא מענה, ואיש לא הורשע במעורבות במותו.

עשור לאחר הרצח, באמצע 1992, פנו אליי מהסניף הלונדוני של סוכנות חקירות התאגידים קרול (Kroll), שיושבת בניו יורק. הם פעלו בשם קלרה, אלמנתו של קאלווי, ושני בניהם הבוגרים. התבקשתי לקחת חלק בחקירה שבסופה הייתי אמורה להציג את ממצאיי באופן אישי לקרלו, בנו של קאלווי, בן המשפחה היחיד שפגשתי פנים אל פנים.

יותר מכל הם היו מעוניינים בסגירת מעגל סביב השאלה אם התאבד, כפי שקבעו מסקנות החקירה הראשונה בלונדון, או נרצח באופן שנועד להיראות כמו התאבדות. המשפחה דחתה מכל וכל את הרעיון שמאמין קתולי אדוק כרוברטו קאלווי ייטול את חייו במו ידיו, שכן התאבדות נחשבת לחטא. לכן הם לחצו לפתוח בחקירה נוספת, ואף הצליחו בכך, אך גם בסופה לא נקבעה סיבת המוות.

באותה עת לא ידעתי הרבה על הרקע המשפחתי - רק שקאלווי, בעצמו בן של בנקאי, גדל במילאנו ובילה 35 שנים בבנקו אמברוסיאנו, הבנק השני בגודלו באיטליה, שם הוא טיפס עד לתפקיד היו"ר. כשהתחילה האימפריה הפיננסית שלו להתפורר, הוא שלח את אשתו ובתו לאמריקה למען ביטחונן האישי, לגור שם עם הבן קרלו, שהיה אז סטודנט לתואר שני בוושינגטון.

מרגע שהסכמתי לקחת את התיק תהיתי אם אוכל לספק למשפחתו את התשובה שכה השתוקקה לה. מכיוון שהמשטרה החליטה כמעט מיד כי מותו של קאלווי הוא התאבדות, התקיימה חקירה מצומצמת בלבד בזירת הרצח באותה שעה גורלית אחרי שהתגלתה הגופה. כל מה שהיה לי זה כמה ראיות עלובות: הג'קט והמכנסיים שלבש במותו; הנעליים שנעל; החבל שהיה כרוך סביב צווארו; וגושי הבטון וחתיכות הלבנים השבורות שנמצאו בכיסיו.

אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה לבקר בזירה. מדובר בצעד סטנדרטי ומתבקש כשהחקירה מתרחשת זמן קצר לאחר הפשע, אלא שחלף כבר עשור שלם. הביקור היה מועיל במובן הכללי, אבל שלא במפתיע, היה קשה ללמוד משהו מהמקום. מפלס המים מתחת לגשר בלאקפריירס עומד תמיד על 60 ס"מ מינימום - גם בשעות השפל - והפיגומים שעליהם נמצאה הגופה סולקו מזמן. כל הסימנים שנותרו על מבנה הגשר נשטפו או התמזגו בסימנים אחרים שנוספו מאז.

 רוברטו קאלווי. כונה ''הבנקאי של אלוהים'' / צילום: Associated Press

אבל מה שבכל זאת חוויתי בעוצמה, במיוחד ככל שהתקרבו שעות הערב, זו האווירה המטרידה במקום ההוא, מתחת לקשת הראשונה בצד הצפוני של הגשר. באותה נקודה זרמי הגאות והשפל הבוגדניים בנהר התמזה מתערבלים בעוצמה עם נהר הפְליט שנשפך ומתמזג עם הזרם העיקרי. וכך שניהם יחד מתנגשים בגשר האופקי הראשון, שנמצא במרחק כמה מטרים. הדבר גורם למפלס המים לרדת ולעלות ללא הרף, מה שמתגבר כשהספינות חולפות.

השחזור: מה עושה גבר בגיל העמידה על פיגומים?

בעניין הפיגומים היה לנו מזל: בחלק מהמקרים הבלתי פתורים שעליהם עבדתי, פריטים חשובים נעלמו. אבל באופן מדהים, הפיגומים שעליהם נמצאה הגופה נשמרו בשלמותם על ידי החברה שהקימה אותם. הבנתי כי על מנת לקבוע איך הוא מת, עליי להבין אם יכול היה קאלווי לטפס על הפיגומים ללא סיוע. אז סידרתי שיקימו את הפיגומים בגינת ביתי ושכנעתי את בעלי ראסל שגם הוא מדען משפטי - ומבנה גופו דומה פחות או יותר לזה של קאלווי, אם כי קצת יותר גבוה - להתלבש בכמה בגדים של קאלווי שסיפקה המשפחה. קל היה לעבוד עם ראסל, כי הוא הבין שחלק ניכר מעבודתנו עוסק ב"מה אם" ו"האם זה ייתכן", ולפעמים הדרך הטובה ביותר להעמיד הכול למבחן היא לבצע שחזור.

השחזור הראה לי כמה קשה לגבר בן 62 בגובה 175 ס"מ, ובמיוחד לגבר שאינו בכושר ולא לגמרי בריא, להגיע בכוחות עצמו למקום על הפיגומים שבו נמצאה גופתו של קאלווי. ועוד עם לבנים שבורות בכיסים. בנוסף לכך, הבאתי בחשבון את העובדה כי קאלווי סבל מוורטיגו ומחולשה באצבע המורה הימנית.

 הפיגומים שעליהם נמצאה גופתו של קאלווי, מתחת לגשר בלאקפריירס בלונדון / צילום: Associated Press, John Redman

בהמשך התברר כי שני נתיבי ההתאבדות האפשריים להגעה לפיגומים היו מאוד לא סבירים. אילו לקח קאלווי את הנתיב הראשון, היה עליו לעשות זאת בזמן שהנהר בשפל. הוא היה צריך לאסוף את פיסות הבטון והלבנים, לרדת בסולם מהרציף לגדה המוצפת, ללכת לאורכה על בליטות משוננות של פסולת בטון, אל מתחת לגשר. הסימנים שנתיב זה היה מותיר על סוליות נעליו לא תאמו את המצב של זוג הנעליים שנמצאו עליו ושאותן בחנתי. לאחר מכן, היה עליו להעלות את כל הדרך במעלה הפיגומים - עד לנקודה שבה נקשר החבל.

הנתיב השני היה מאלץ אותו לרדת בסולם מתכת מקובע, שכמעט אנכי לנתיב הולכי הרגל אשר מתחת לגשר. אחר כך היה עליו לדלג מעל מרווח ברוחב 81 ס"מ, בין הסולם לפיגומים, עם כל המשקל ואי הנוחות של הלבנים והבטון שנשא בכיסיו. גם אם היה מצליח בכך, היה עליו לחצות את הפיגומים עד לקצה השני כדי להגיע לנקודה שבה התגלתה גופתו. ושוב, שום סימן לא נשאר על סוליות נעליו - לא צבע צהוב או ירוק ולא חלודה, שהיו עדיין על עמודי הפיגומים - וגם לא היה נזק לרגלו מהלבנה השבורה במכנסיו, כפי שהשחזור שלנו העלה שאמור היה להיגרם.

כמו כן, אם זו אכן התאבדות, היה תמוה לגלות שהחבל שבו נמצא קאלווי תלוי, היה מחובר בצד הנגדי של הפיגומים, רחוק מהסולם שהניחו שבאמצעותו קאלווי הגיע לשם.

ועוד פרט צורם הכה בי בזמן הביקור בזירה: הפיגומים היו תחובים מתחת לגשר, ולא סביר שקאלווי הבחין בהם כשעשה את דרכו בשביל הולכי הרגל שמעל - אם כן, איך הוא בכלל ידע שהם שם?

מסלול הרצח: גאות, שפל וסירה

אחרי ניתוח התרחישים, הגעתי למסקנה שנתיב ההתאבדות הראשון היה בלתי סביר לגמרי, והתרחיש השני כמעט בלתי נתפס. לאחר מכן, נותר לי להתמקד במסלולי הרצח הסבירים ביותר. האם ייתכן שקאלווי שותק או אפילו נהרג עוד לפני שהובא לפיגומים? לתהייה הזו התייחסתי כשאלה פתוחה: הפתולוג המקורי אמר שעל גופתו של קאלווי לא היו פציעות המצביעות על כך שטיפלו בו לפני מותו. גם לא נראו סימני הזרקה המצביעים על כך שייתכן כי ניתן לו סם משתק כלשהו. באופן דומה, מומחה הרעלים שניתח דגימות מגופתו לא מצא ראיות לכך שקאלווי שאף חומר הרדמה, אם כי הוא נמנע משלילת האפשרות באופן גורף.

ייתכן שקאלווי הועבר אל הגשר במכונית - כשהוא משותק או אפילו מת. במקרה כזה ניתן היה לשאת אותו אל נתיב הגרירה ולרדת עמו בסולם לפיגומים, או פשוט להוריד אותו מעבר לחומת הנהר. והייתה גם האפשרות להביא אותו בסירה. הסירה סיפקה הסבר אפשרי לכתמים שנמצאו בחלק האחורי התחתון של חולצתו ותחתוניו, כמו גם על מכנסיו.

 גשר בלאקפריירס היום / צילום: Associated Press, Lefteris Pitarakis

הבחנתי בהיבט משמעותי נוסף: עם נסיגת המים בשפל - כפי שמתרחש בשעה שבה סביר כי קאלווי נתלה - אמור להיות פשוט יחסית לקרב כלי שיט לאותו צד של הפיגומים, שם נמצאה הגופה. בשחזור נוסף עם עמיתיי אף גילינו שכאשר מקרבים חרטום של סירה לפינה שבין הפיגומים לחומת הנהר, זרימת השפל מחזיקה את הסירה במקומה - מה שיכול היה להקל עליה לעצור בזמן שקאלווי נגרר לפיגומים.

אבל מה לגבי עדי ראייה? האם אדם שהלך על גדת הנהר, או אפילו על הגשר למעלה, היה יכול להבחין במתרחש? הדבר לא נראה לי סביר, בשל מיקום הפיגומים והחשיכה. אבל באור יום המצב שונה לגמרי: ואכן, בשעה שבע וחצי בבוקר למחרת כבר הבחין בגופה פקיד דואר בדרכו לעבודה.

כדי לבחון את תיאוריית הסירה היה עליי לזהות את משך הזמן המדויק שהיה קאלווי תלוי על הפיגומים ולראות אם זה מתאים לדפוסי הגאות והשפל שהיו באותו לילה. בחקירה הראשונה העלה הפתולוג את האפשרות כי קאלווי מת בין שתיים בלילה לשש בבוקר. כשהתגלתה גופתו, קאלווי ענד שעון יד של המותג פטק פיליפ שהחליד במים, ונעצר בשעה 01:52 לפנות בוקר (שעון נוסף שנמצא, אולי מכיס החזה בזק'ט שלו, ניזוק פחות מהמים; ונראה כי המשיך לפעול כרגיל עד שעצר ב-05:49). תרשים של מהנדסי הידרוגרפיה שבחנתי הראה כי פני המים היו גבוהים בשעה ששעון היד עצר, אבל היו בנסיגה.

גם אם לוקחים בחשבון את המערבולות שבאזור הזה, נראה כי גופו התלוי של קאלווי לא היה שקוע כולו במי הנהר בשום שלב, כפי שמעידים כתמי המים שנמצאו על חליפתו והנזק הדל שנגרם לשעון הכיס (בניתוח הראשון שבוצע לא הצליחו לזהות את שעת המוות לפי טמפרטורת הגוף בגלל הגורמים הסביבתיים יוצאי הדופן בנהר, ולכן הלכו לפי אינדיקציה פחות אמינה, לפיה בודקים מתי החלה התקשחות השרירים).

והייתה גם השאלה באיזה גובה היה צריך להיות מפלס המים כדי שתהיה משיכה מספקת בחבל שממנו נתלה על מנת להרוג אותו - אם זו אכן הייתה סיבת המוות. שהרי אילו היו פני המים גבוהים מדי, הוא היה צף בהם.

בסוף, תוך התחשבות בכל הגורמים, וחוות דעת של מומחה נוסף, זיהיתי חלון זמנים סביר שבו הועלה קאלווי לפיגומים - בין 01:50 ל-02:30. מה שהתאים לתיאוריית מסלול הרצח השני.

בתחילת הדרך קיוויתי שהחבל יספק רמזים מועילים יותר - במיוחד טביעות אצבע מלבד אלה של קאלווי, או אולי פריטי לבוש שהסתבכו בסיביי החבל. אלה היו הימים הראשונים של הדנ"א כראיה קבילה, כך שזה לא היה מסייע הרבה - אבל למרות שסימני מגע הם כמו ירייה באפלה, לפעמים שווה לבדוק אותם.

אלא שכאן ציפתה לי אכזבה. השוטרים שהגיעו לזירה היו משוכנעים כל כך שקאלווי התאבד, שכנראה פרמו את הקשר כדי להוריד את הגופה - במקום לחתוך את החבל במקום גבוה יותר ולשמור את הקשר בשלמותו. בכך הם שחררו או זיהמו פוטנציאלית כל טביעת אצבע שהחבל יכול היה להכיל.

והייתה שאלה נוספת שעליה לא יכולתי לענות: לקאלווי היה שפם, ובכל זאת כשנמצאה גופתו, פניו היו מגולחים למשעי. בחנתי את סכיני הגילוח שהותיר מאחוריו בדירה בצ'לסי קלויסטרס שבה התאכסן, אבל לא מצאתי ראיות ברורות שהשתמש בהם כדי להסיר את שפמו. האם זה נעשה במקום אחר, או על ידי מישהו אחר? אולי זה אפילו קשור ללשכת הבונים החופשיים שבה היה מעורב? עד כמה שהתיאוריה הזו הייתה מפתה, לא יכולתי לשפוך עליה אור.

בסופו של דבר הייתי מוכנה לדווח שלפי ממצאיי - סיבת המוות הסבירה ביותר היא רצח. בדרך כלל הדיווח הוא למשטרה או לבתי המשפט, אבל כיוון שפנתה אליי חברה פרטית, הממצאים שלי הוצגו ישירות בפני קרלו קאלווי.

התיק נפתח מחדש: חמישה חשודים ותעלומה

כמדענית משפטית אני עוסקת באבל של אנשים, אבל בדרך כלל איני נפגשת אישית עם משפחות הקורבנות. זה חשוב, כי אסור שישפיעו עליי הדברים שהם אומרים. אני עוסקת רק בראיות הפיזיות. אבל כאן המצב היה שונה, וניסיתי להיות כמו שיותר אמפתית לרגשותיו של קרלו.

 אשתו של קאלווי קלרה ובנם קרלו. שכרו את גאלופ באופן פרטי כדי לחקור את המקרה / צילום: Associated Press, Rob Taggart

החלטתי להכין דגם של הפיגומים כדי שאוכל להדריך אותו בפרטי המסלולים השונים שסביר שאביו עבר. הרעיון היה להסביר זאת באופן שלא יגרום לו עצב רב מדי, אבל גם באופן מספיק תיאורטי כדי שיבין את המתודולוגיה שלי. הדגם נמצא עדיין על מדף בביתי, בתיבת זכוכית.

הפרט המאתגר ביותר היה כיצד להציג את גופתו של רוברטו קאלווי תלויה על פיגומים. בחרתי במלבן עץ בלזה, קשור לפיגומים, כמעט כמו תווית של בגד. אני בטוחה שכל זה היה קשה מאוד בעבור קרלו, אבל הוא שמר על קור רוח כשחלקתי עמו את המסקנות.

בכך הגיעה עבודתי לסיומה. הכנתי את הקרקע לקביעה שמותו של רוברטו קאלווי היה רצח, מה שאפשר למשפחה לדרוש חקירה נאותה. בשנים שלאחר מכן עודכנתי מדי פעם בהתקדמות ההליך, אבל רק ב-2005 התבקשתי להופיע כעדה-מומחית בבית משפט באיטליה נגד חמישה אנשים שהואשמו בהריגת קאלווי. ביניהם היו שומר ראשו לשעבר ואחרים שלכאורה היו להם קשרים עם המאפיה.

הופעות בבית משפט הן חלק בלתי נפרד מעבודתי, אבל זאת הייתה חוויה מוזרה ובלתי נשכחת. שלא כרגיל, היא התקיימה בבית משפט שהוקם במיוחד בכלא רבּיבּיה הטחוב והחשוך ברומא (אני מניחה שבחירת המקום הייתה מסיבות ביטחוניות, בשל הרקע של הנאשמים). וכך, נוסף יסוד של תהייה - מי עשוי להאזין לעדותי? מה אם ישמעו אותי מכריהם של הנאשמים בארגונים מפוקפקים שונים?

אולם כשטענתי כי קאלווי נרצח, עדותי לא הפנתה אצבע מאשימה לאדם כלשהו. פשוט שללתי את האפשרות שמדובר בהתאבדות. המחשבה הזו הרגיעה אותי. ועם זאת, הוקל לי כשעליתי על המטוס חזרה הביתה.

 גאלופ בביתה, עם דגם הפיגומים שהיא שומרת עד היום על המדף / צילום: Peter Stanford, Felicity McCabe Telegraph Media Group Limited 2022

הזיכוי: שאלה אחת מרכזית נותרה פתוחה

בסופו של דבר, התביעה נדחתה ב-2007 והנאשמים זוכו מחוסר ראיות. עד היום התיק לא פוענח. לעתים שואלים אותי אם נותרתי מתוסכלת מכך. התשובה היא שלא. אני מסופקת מכך שעשיתי עבודה טובה ככל שיכולתי, ומכך שיכולתי להשתמש במדע כדי לתת מענה מסוים לבני המשפחה.

ובכל זאת, המקרה הזה הולך איתי. הוא הוכיח לי דבר מהותי: מדע משפטי המיושם בחוכמה תוך הפעלת הדמיון יכול לענות על השאלה הקריטית - מהו הגורם למותו של אדם?

ספרה של ד"ר אנג'לה גאלופ How To Solve a Crime יצא לאור לאחרונה. את ספרה הקודם When the Dogs Don’t Bark ניתן להשיג במהדורת כריכה רכה.

תרגום: יואב כ"ץ