ישראל זקוקה לשינוי כיוון: מדינת סטארט־אפ גם מחוץ לתל אביב

הכותב הוא מנכ"ל וממייסדי תנועת אור

"אבא", שאלה אותי תבל בת ה־12 וקצת, "תגיד מה זה הדירוג אשראי AA - של ישראל, ומה יוצא לי מזה?" שמחתי מהשאלה ועניתי שזה אומר שהכלכלה הישראלית חזקה. היא התעקשה ושאלה: "רק למדינה? מה איתי?". הסברתי לה שאם המדינה במצב טוב, אז גם אנחנו במצב טוב, ושיש אפשרויות לצמוח. היא המשיכה לא להבין וגרמה גם לי לחשוב בנושא.

דירוג אשראי גבוה יחסית ויחס חוב־תוצר מהמעולים במדינות ה־OECD ועוד מדדים לאומיים מובילים זה אומנם חשוב, אבל איפה זה באמת פוגש אותנו, את האזרחים ואת הקהילה העסקית? בקרוב תקציב המדינה יעמוד על סכום של חצי טריליון שקל! האם המסים שלנו, עמל יומנו חוזר אלינו ובונה את העתיד שלנו, או שהוא שומר על מדיניות חסכנית, שמרנית, של עסקים כרגיל, כזאת שגורמת לחוסר יציבות.

במבחן התוצאה, החיים שלנו נעשים יקרים יותר בכל תחום, פקוקים, צפופים, קשים, יקרים. בסקר שתנועת אור ערכה לפני פחות משנה, ראינו נתון בלתי נתפס: 60% מהציבור לא מאמינים שיהיה פה טוב יותר בעתיד.

מדינה, כמו חברה, אמורה להיות עם תוכנית אסטרטגית־עסקית, ולפיה לבנות מדיניות, תקציב, מנגנונים ורגולציה מתאימה, שמשקפת את כל המחשבות והחישובים. כמו שאין לנו כבר עשרות שנים חזון ואסטרטגיה כוללים וארוכי־טווח, כך אין לנו תוכנית עסקית לאומית. הכול פה מרגיש פלסטר אחר פלסטר, ולכן דירוג האשראי הוא כמו מסך עשן שמסתיר את האמת הכואבת.

ליצור תקווה

המילה "תקווה" היא מלשון "קו". מהו הקו שלנו, שיכול להחזיר אמונה ואמון, ליצור תקווה שבכל זאת אנחנו הולכים לכיוון נכון? חשוב להבהיר את הנקודה: בחשיבה אחרת אנחנו יכולים לחסוך כ־20 מיליארד שקל בשנה עבור מענקי איזון, הטבות מס, קצבאות אבטלה, השלמת הכנסה, צמצום פערים בחינוך ורווחה לרשויות, זאת לצד חיסכון עלויות של נזקים למשק מהפקקים, הזיהום, דיכאונות וחרדה בהיקפים של יותר מ־40 מיליארד שקל.

בבחירות האלה עוד לא שמעתי מנהיג אמיץ שחושב אחרת ומציע תוכנית יצירתית שתגייס את העם למהלך שהיה הופך את המענקים להשקעות בתשתיות, באנשים ובעתיד, מהלך שמשנה את התמונה והופך את ישראל למדינה שצומחת באופן דו־ספרתי, שלוקחת עשרות מיליארדי שקלים בשנה וממשיכה להקים את המדינה.

תוכנית עסקית לעתיד ישראל היא תוכנית שתיקח את הנגב ואת הגליל ותהפוך אותם למרכזים החדשים של ישראל, שווקים צומחים בתוך המדינה, המבוססים על מסה קריטית של אנשים, צרכנים ועובדים, יזמויות, עוגני אקדמיה, תרבות, תיירות ובריאות, הנסמכים על קלסטרים כלכליים בתחומים שהעולם הולך לצרוך בשנים הקרובות, כמו מזון, חקלאות מתקדמת, מידבור, בריאות, בנייה, אנרגיה ועוד.

אפשר לייצר תשתית

הנכסים הגדולים של ישראל נמצאים ב־75% מהשטח שמחוץ לתל אביב. בתוכנית עסקית של 10־15 מיליארד שקל שיושקעו כל שנה, אפשר יהיה לייצר את התשתיות הבאות ולראות תוצאות מידיות:

א. תכנון תוספתי של עוד מיליון יחידות דיור ו־10 מיליון מ"ר למשרדים ולאזורי תעסוקה בנגב ובגליל.

ב. בניית 100,000 יחידות דיור לחיילים משוחררים, סטודנטים ועולים במרכזי 18 ערי הפיתוח.

ג. הקמת מרכזי ערים תוססים הכוללים חללי לימוד ועבודה, פנאי ובילוי.

ד. בניית עוגנים מרחביים בתחומי התיירות, הבריאות והתעסוקה.

ה. הקמת מוסדות אקדמיה מתקדמים לעוד 200 אלף סטודנטים בצפון ובדרום.

באזור גוש דן יש קרוב ל־4,000 חברות הזנק, כאשר בצפון ובדרום יש כ־400 חברות כאלה, בזמן שהנכסים הגדולים שלנו, האוצרות הלאומיים, עוד לא התגלו.

תוכנית עסקית שכזו תביא השקעות מכל העולם, תיצור אמון, אמונה ותקווה לכלל התושבים בישראל, לדור הצעיר, תאפשר למסה קריטית להכריע שמקום המגורים שלהם, גם אם הוא שעה וקצת נסיעה מתל אביב, זה כבר לא FOMO, ויבחרו להישאר, לחזור ולעבור לנגב ולגליל.

זו ההזדמנות שלנו במהלך אחד לראות התייצבות ומחירים שפויים בשוק הדיור, ביוקר המחיה, בחיסכון אדיר למשק בנזקי הזיהום והפקקים, במענקים מיותרים, ובעיקר נדע שבנינו תשתיות לדורות הבאים. ואז הדירוג שלנו יהיה גבוה, אך גם התחושה של העם.

זה המינימום של התוכנית העסקית הלאומית שאנו צריכים. ערב הבחירות ושנת ה־75 למדינת ישראל, בדרך להכפלת אוכלוסיית המדינה ועלייה גדולה, 50 שנה באיחור מאז שהיה לנו חזון ודרך ובעיקר מנהיגים שהעזו ובשנות צנע השקיעו במוביל ארצי, בכור אטומי, בהקמת מאות יישובים ותשתיות ארציות, שידעו מה הם עושים ולכן לא בדקו כל הזמן את מצב החוב הלאומי וידעו שבמדינה, כמו בכלכלה, עדיף להשקיע בצמיחה שפותרת מאשר בחסכונות שמשמרים את המצב הנוכחי.

"הבנתי אבא", אמרה תבל, "אז למה לא עושים את זה?". לא הייתה לי באמת תשובה.