המונדיאל בקטאר עלול להיות הסחת הדעת האחרונה לפני המלחמה הגדולה

זפ בלאטר (זו ההגייה של שמו הגרמני, גם אם בישראל הוא מוכר כ"ספ") היה השושבין בחתונת קטאר עם גביע העולם בכדורגל. הנשיא הנצחי של פיפ"א סמך את ידיו על הרעיון באפריל 2010. "העולם הערבי ראוי לגביע עולמי", הוא אמר, "יש להם 22 ארצות, ומעולם לא ניתנה להם ההזדמנות". שמונה חודשים אחר כך, הפלא ופלא, קטאר קיבלה את הזכות לארח את הגביע ב־2022.

● הצוות שמאחורי המהפך של שדה התעופה הכי שנוא בניו-יורק
● "הוא מקבל אנרגיה ממלחמות": מאחורי הקלעים של הטלטלה במגדל
● הסכם בין ישראל לפיפ"א: פתיחת קונסוליה זמנית בקטאר לתקופת המונדיאל
● אחרי עשור כושל, למכבי חיפה היו שנתיים מרהיבות: כך זה קרה   

מה בדיוק רומם את נסיכות הגז הקטנה, בשולי חצי האי ערב, למעמד של נציגת העולם הערבי בשדות הכדורגל העולמי? השאלה הזאת התחילה להישאל זמן קצר אחר כך, תחילה בקריצה, אחר כך בחיוך, לבסוף בערכאות משפטיות.

החודש, בלאטר עצמו, שבע שנים לאחר שאיבד את נשיאות פיפ"א, הודה: "מבחינתי זה ברור. קטאר הייתה שגיאה".

התנהלותה של פיפ"א בפרשת קטאר לא הרעיפה עליה תהילה, כפי שיתואר להלן. קטאר לא הועדפה על פני מדינה אחרת במזרח התיכון. על פי בלאטר היא הועדפה על פני ארה"ב. הרעיון שארה"ב תארח את המשחקים ב־2022 (כמעט 30 שנה לאחר שאירחה אותם בפעם הראשונה, ב־1994) נבע ממחשבה גלובלית והיסטורית, לפחות על פי בלאטר.

לדבריו, ב־2010 כבר היה ידוע שרוסיה תארח את הגביע העולמי ב־2018. הוועד המנהל של פיפ"א החליט כי מתן זכויות האירוח, בזו אחר זו, לשתי מעצמות־העל של ימי המלחמה הקרה תהיה "מחווה של שלום".

קשה לדעת מה מן ההיגיון הזה אמנם הדריך את פיפ"א לפני 12 שנה, ומה ממנו עלה על דעתו של בלאטר המאוכזב והמושפל על רקע הנסיבות הפוליטיות ב־2022. לפני 12 שנה המלחמה הקרה נחשבה לנחלת העבר. היחסים בין ארה"ב לרוסיה אמנם חדלו להיות לבביים, אבל לא היה כל סימן שהם עומדים ליפול אל תהום חשוכה. נשיא רוסיה אז דמיטרי מדבדב, מחליפו הזמני של ולדימיר פוטין, ביקר בארה"ב חודשים אחדים לפני החלטת פיפ"א, ואכל המבורגר עם הנשיא ברק אובמה בסטקייה בפרוור של וושינגטון. אמנם רוסיה פלשה לגיאורגיה שנתיים קודם, ותלשה שניים מחבליה, אבל איש לא העלה בדעתו מלחמה אכזרית באוקראינה, איומים להשתמש בנשק גרעיני וחששות מפני עימות רוסי־אמריקאי־אירופי.

 פוטין במונדיאל במוסקבה, 2018. רוסיה אירחה בשעה שמטוסיה וטיליה החריבו ערים בסוריה / צילום: Associated Press, Peter David Josek

מחוות השלום של פיפ"א הייתה במקומה ב־2022 הרבה יותר ממה שהייתה, אם אמנם הייתה, לפני 12 שנה. מי יודע, אילו נערכו משחקי הגביע העולמי בארה"ב, אולי רוסיה אפילו הייתה עושה מה שעשו היוונים העתיקים בהתקרב המשחקים האולימפיים. הם היו משביתים את כל ההכנות השגרתיות למלחמה, כדי לעסוק בספורט.

הייתכן שרוסיה הייתה נמנעת מלפלוש לאוקראינה בפברואר 2022, אילו הגביע העולמי היה נערך בארה"ב, ומתחיל ביוני, כמו כל קודמיו, לא בנובמבר?

ולדימיר פוטין גילה בעבר מידה חלקית של התחשבות בגינוני הספורט העולמי. הוא פלש לגיאורגיה באוגוסט 2008, ערב המשחקים האולימפיים בסין; אבל הוא דחה את פלישתו לאוקראינה עד לאחר אולימפיאדת החורף של סין, בפברואר השנה, שהוא היה מאורחיה הרשמיים.

הספורט כפילגש הפוליטיקה

הרעיון של הפרדת ספורט מפוליטיקה הוא עמוק שורשים ועתיר כוונות טובות. אבל על אף המופת של מדינות יוון העתיקה, שנהגו להתפנות מקטל הדדי לצורך היאבקות חופשית והשלכת דיסקוסים, יש לנו מעט מאוד דוגמאות מודרניות להפרדה כנה ושיטתית. אדרבא, ספורט הפך לפילגשה של הפוליטיקה, פעם אחר פעם.

קצת קשה לשכוח את הגביע העולמי של 1978, בארגנטינה, בעצם הימים שבהם משטר צבאי אכזרי (ואנטישמי) היה חוטף "שמאלנים" ברחובות בשם הצורך להגן על הציוויליזציה הנוצרית מפני הקומוניזם. הגביע העולמי של 1934 התארח באיטליה הפשיסטית, שהייתה עסוקה אז לא רק בדיכוי מבית, כי אם גם בדיכוי פראי של התקוממות נגד שלטון הכיבוש שלה בלוב. חודשים אחדים לאחר הגביע, איטליה פלשה לאתיופיה, והרגה המונים באמצעות גז רעיל.

 נבחרת ארגנטינה בכדורגל זוכה בגביע, 1978 / צילום: Associated Press, Heinz Ducklau

כיוצא בזה גם המשחקים האולימפיים. הם התחדשו ב־1896 באתונה, והתארחו ארבע פעמים במדינות משטרה, שעשו בהם שימוש אופטימלי של יחסי ציבור ושל הסחת דעת. גרמניה הנאצית הייתה הראשונה, ב־1936, חודשים אחדים לאחר שחוקקה את חוקי נירנברג, אשר שללו את זכויותיהם האזרחיות של היהודים והתחילו להתיר את דמם; ברית המועצות עשתה כן ב־1980, חודשים אחדים לאחר שפלשה לאפגניסטן; ב־2008, סין הקומוניסטית; ב־2014, רוסיה אירחה את אולימפיאדת החורף בסוצ'י ימים אחדים לפני שפלשה לחצי האי קרים, וקרעה אותו מאוקראינה; רוסיה אירחה את הגביע העולמי ב־2018 בשעה שמטוסיה וטיליה החריבו ערים בסוריה, כדי לחזור ולכונן את עריצותו של בית אסד; סין אירחה את משחקי החורף ב־2022 בשעה שדינים וחשבונות מפורטים התפרסמו במערב על היקף הדיכוי של מיעוטים אתניים בסין, ובשעה שארה"ב האשימה את סין רשמית ברצח עם נגד האויגורים דוברי הטורקית של חבל שינג'יאנג.

שימושים פוליטיים בגביע העולמי ובאולימפיאדות הם כנראה בלתי נמנעים, בייחוד מפני שכמעט הכול יכול להיחשב לפוליטיקה. אבל שימוש בהם ככסות להפרה מסיבית של זכויות אדם הוא עניין אחר. האם הגביע והמשחקים צריכים להתקיים רק בארצות דמוקרטיות? קשה להשיב על זה חד משמעית. יש דמוקרטיות ויש דמוקרטיות, ותמיד אפשר להתנגד לאירוח גם בדמוקרטיה פגומה.

 גבר משחק כדורגל בבירה דוחא / צילום: Reuters, Marko Djurica

אבל בחירת קטאר אינה מתיישבת עם ההיגיון של הוגה הגביע העולמי, הנשיא השלישי של פיפ"א, הצרפתי ז'ול רימה (Rimet). נכדו, איב רימה, תיאר אותו פעם כ"הומניסט ואידיאליסט, שהאמין כי הכדורגל יאחד את העולם". בימיו האחרונים, ב־1956, סבא רימה הביע את התקווה, שהכדורגל יחדש את רוח ה"אבירות" של ימי הביניים ואת "הערכים הנוצריים של עבודה קשה, של יושר, של ציות לכללים, של חברות ושל משחק הוגן".

"צלחת פסטה וכוס בירה"

קצת קשה להאמין שרימה היה חושב את קטאר לבמה הראויה לתקוותיו הרמות, לא רק בגלל היעדר הערכים ה"נוצריים" (כך דיברו אנשים בני דורו, אין טעם לפקוד עליו קנאות דתית), אלא הרבה יותר בגלל "העבודה הקשה". את העבודה הקשה בקטאר עושים פועלים קשי יום מ־36 ארצות, אבל בעיקר מדרום אסיה (תת־היבשת ההודית), המתקשים לגמור את החודש, ומוחזקים בתנאים שאינם אומרים כבוד לאחת המדינות העשירות ביותר עלי אדמות.

כדורגלן העבר הבריטי גארי נוויל, כיום פרשן ספורט מבוקש, נסע לקטאר, ומצא ששכרם הממוצע של הפועלים העובדים באתרי הבנייה של הגביע העולמי הוא 275 דולר בחודש. לאחר שהם שולחים את רוב השכר הביתה נשארים בכיסיהם 55 דולר. "זה מה שאני משלם על צלחת פסטה וכוס בירה", אמר. העיתון הבריטי "הגרדיאן" ראיין עובד ניקיון נפאלי, ששילם יותר מ־1,000 דולר למתווך, כדי לקבל את מקום העבודה המופלא שלו. הצירוף "עלובי החיים" צריך כנראה עדכון בדיאלקט המקומי.

 הלוויה של עובד נפאלי שמת בקטאר. הפועלים מוחזקים בתנאים לא הולמים / צילום: Associated Press, Niranjan Shrestha

מעורר השתוממות הוא ההיקף של חוסר הנדיבות. ממה נפשך, זו המדינה המובילה ברשימת ההכנסה השנתית לנפש בעולם (128 אלף דולר ויותר על פי נתוני 2017 ב־worldometers.info), שרמת ההכנסה שלה גבוהה ב־752% מן הממוצע העולמי. היא אינה מצליחה לשכנע את עצמה להעניק יחס הוגן, רק הוגן, לפועלים האביונים הבונים את מתקני הגביע העולמי שלה. היה אפשר לטעון, שזו הזדמנות בשביל נסיכי הגז של משפחת א־ת'אני לא רק להיות הגונים, אלא אפילו לגלות נדיבות.

צוות של ה"דיילי מייל" הבריטי נשלח ב־2019 אל הפינות החבויות של קטאר, כדי להתחקות אחר תנאי העבודה של הפועלים הזרים. במחוז אחד של קטאר, הנקרא אש־שיחאנייה, העיתונאים מצאו "חדר מצחין שאליו נדחקו עשרה גברים הודיים עם דרגשים המתאימים לילדים". גילויים כאלה מילאו את התקשורת (כמובן, לא את אל ג'זירה שמשפחת א־ת'אני מממנת) ואת דוחותיהם של ארגונים להגנת זכויות האדם. הקטארים הכחישו את מה שהשתמע מן העדויות, אבל התקשו להכחיש את העובדות הקונקרטיות.

פשוט קשה להבין. במקום לשלם מיליונים ליחצנים מערביים, מדוע לא לגלות רוחב יד כלפי אנשים מארצות רחוקות, המגיעים לקטאר במאמץ להאכיל את משפחותיהם בבית?

אורח תדיר בשנים האחרונות הוא דייוויד בקהאם, המוזמן לקטאר פעם אחר פעם, כדי להעריץ את הכנותיה. הקפטן לשעבר של נבחרת אנגליה אף מונה ל"שגריר" קטאר תמורת 150 מיליון ליש"ט ל־10 שנים. הוא מילא את ציפיות מארחיו. הוא הילל את האצטדיונים, את מתקני האימונים, את האירוח, את "חמימותו של העם". הוא לא הזכיר, כי כמעט 90% מ־2.5 מיליון תושבי קטאר אינם קטארים, אלא זרים. "אנחנו מדברים על זה שכדורגל הוא בשביל כולם", אמר בקהאם באחד הראיונות היחצ"ניים שהעניק לעיתונות הבריטית. "זו הפעם הראשונה שהטורניר נערך באזור הזה. זה יוצא מן הכלל לראות את גדולי הכדורגל מופיעים כאן, ומעניקים השראה לדורות חדשים".

"קטאר הייתה שגיאה"

מותר להניח שב"אזור הזה" בקהאם התכוון לכל המזרח התיכון, או למה שהרבה אסייתים מעדיפים לקרוא "מערב אסיה".

טוב ויפה, חוץ מזה שנסיכויות הנפט והגז של המפרץ הפרסי אינן מייצגות את"האזור הזה". כדי לייצג את "האזור הזה", לא את תאבונה של משפחת א־ת'אני לתשומת לב וליוקרה, חלק מן המשחקים היו צריכים להיערך בבגדאד, או בעמאן, או בקהיר.

הרעיון של ביזור בתחרויות בינלאומיות הוא טבעי למדי בהיסטוריה של הגביע העולמי ושל המשחקים האולימפיים. קודם כול, המשחקים נוטים להיערך במדינות גדולות מאוד, או גדולות יחסית, לא על כתם טריטוריאלי אקראי בשולי המדבר. או אז אפשר לפצל אותם בין שורה של ערים.

בגמר הקודם, ברוסיה, ב־2018, 3,000 ק"מ הפרידו, ומוסיפים להפריד, בין שתיים מן הערים המארחות (יקתרינבורג וקלינינגרד). בברזיל, ב־2012, 10,000 ק"מ הפרידו בין שתיים (מאנאוס לפורטו אלגרה). משחקי הגביע העולמי של 2002 היו הראשונים מאז ומעולם בצפון־מזרח אסיה. הם התחלקו בין שתי ארצות גדולות, יפן וקוריאה הדרומית, שמי האוקיינוס מפרידים ביניהן.

אשר לקטאר, המרחק הגדול ביותר המפריד בין שתי ערים מארחות (אל חור, לא בדיוק עיר, ואל ווכרה) עומד על 71 ק"מ. ארבעה מחמשת האצטדיוני ם שקטאר בנתה נמצאים כמעט במרחק הליכה זה מזה.

זפ בלאטר הנ"ל אמר בתחילת החודש שבחירת קטאר הייתה שגיאה, מפני שהיא "קטנה מדי". חשדות רווחו בשעתם, שידי בלאטר היו מגואלות בשוחד קטארי. הוא הורחק מפיפ"א, ונאסרה עליו כל מעורבות בכדורגל למשך שש שנים. אבל בית משפט שווייצרי ביטל ביולי את הרשעתו. כך או כך, בין אם בחירת קטאר הייתה פלילית או כולה לשם שמים, ספקות גדולים מעיבים על הגיונה.

"קטאר היא שגיאה", אמר בלאטר לעיתון שווייצרי. "הבחירה הייתה רעה". הוא גם מתח ביקורת לא אופיינית על יורשו בראשות פיפ"א, אשר העתיק את מגוריו אל קטאר בהכנה למשחקי הגביע. למהלך כזה אין תקדים. פיפ"א העולמית אינה מתמזגת עם שלוחותיה המקומיות, אפילו לא לצורכי האירוח של הגביע. מה שעולה וחוזר ועולה הוא עודף האינטימיות, המאפיינת את יחסי פיפ"א עם משפחת המלוכה. אינטימיות מעודדת סלחנות בשעה שנחוצה ביקורת קפדנית.

הפירמידות של האמיר

הטורניר הזה הוא כולו לתפארת האמיר. האם זה משנה? אולי לא. אולי אבן הבוחן היחידה בבואנו להעריך את הטורניר היא איכותה של התשתית ומידת התאמתה לצורכי השחקנים והמבקרים. אולי אין כל חשיבות לשאלה חייהם של כמה פועלים קשי־יום אבדו במהלך הבנייה הפרעונית. תחקיר "הגרדיאן" העלה בפברואר 2021, כי 6,750 עובדים מארצות דרום־אסיה מתו בקשר עם ההכנות לאירוח המשחקים. לפי העיתון, המספר היה עולה, אילו כתביו היו יכולים לקבל נתוני פטירה של אזרחי הפיליפינים וקניה.

כאשר התבקשה להגיב על הנתונים האלה, פיפ"א אמרה, כי היא נאמנה לעיקרון של הגנת זכויות העובדים, ונוקטת "אמצעים קפדניים להבטחת בריאותם ובטיחותם", אבל "תכיפות התאונות נמוכה בהשוואה לאתרי בנייה במקומות אחרים בעולם". ברוח הזו הגיבה גם ממשלת קטאר. לשון אחר, 6,750 מפרנסים מדרום אסיה הם נזק משני בדרך אל הפירמידות של דוחא. יש לזה כמעט צליל תנ"כי.

תופעת קטאר מעוררת רגשות מעורבים. היא דוגמה קלאסית של מה שעיתונאי מצרי מפורסם קרא פעם "שרירות לבה של הגיאולוגיה". באזור המלא ישויות היסטוריות, ששורשיהן מגיעים אלפי שנה אחורה, אוסף מקרי של נאות מדבר מעוטי חשיבות הפכו למעצמות על אזוריות מכוח גז ונפט, עם תוכניות מרחיקות לכת לשינויים גיאו־אסטרטגיים. קטאר כילכלה את רוב מעשיה בדרגה של עורמה, שהעניקה לה תוחלת חיים ארוכה להפתיע. היא רוקדת על מספר מרשים של חתונות, והופכת את עצמה לחסרת תחליף, או לפחות לפחות־או־יותר רצויה בעיני ארצות שבאמת אינן סובלות זו את זו.

ב־2017, ערב הסעודית ניסתה לשים לה קץ, בעזרת מצרים ואיחוד האמירויות. הקושרות האשימו אותה, שהיא הפכה למממנת העיקרית של ארגוני טרור במזרח התיכון, והטילו עליה חרמות והסגרים. הן נכשלו כישלון חרוץ, והעניקו מתנה לא צפויה לאמיר: עלייה ברמת הפטריוטיות במדינה שהבריטים בדו מלבם, כדי לאפשר תחילה את התרחבות השפעתם ואחר כך כדי לסלול את הדרך ליציאתם.

הסגולים

ניחוח של ימי הביניים עולה מאמירויות המפרץ, אסוציאציה עם הימים שבהם המעצמות הימיות הגדולות של זמנן היו ונציה וגנואה, שאוניותיהן שלטו בנתיבי השיט והסחר של הים התיכון, והתחרו באימפריה העות'מאנית ובסולטנויות של שודדי הים הצפון אפריקאים. אפשר אפילו לחשוב על הפיניקים של העת העתיקה, ששלוחותיהם הגיעו עד ספרד ומרוקו, והתקרבו להרוס את רומא.

יש משהו כמעט קומי במצב העניינים הזה: העולם עומד בעיצומו של המשבר הצבאי־פוליטי־כלכלי החמור ביותר שלו זה 80 שנה ויותר; האפשרות של שרשרת מלחמות אזוריות בו־זמניות, בהשתתפות מעצמות גרעיניות, היא סבירה עד כאב, מאוקראינה עד טייוואן, מקוריאה עד ים סין הדרומי, מאיראן עד פולין, ממזרח הים התיכון עד דרום ים סוף, בהרי הקווקז ובים השחור, באפריקה המשוונית; ועל רקע הרקוויאם הזה לשרידי שפיותו של המין האנושי יקום האמיר של קטאר על רגליו, יפתח את הגביע העולמי, ויעניק לעולם את מה שעלול להתברר כפסק הזמן האחרון שלו.

אבל הבה נגרש את המחשבות האיומות האלה ונתרכז במשחק הפתיחה: קטאר נגד אקוואדור. קטאר היא המדינה המארחת הראשונה בתולדות הגביע העולמי שמכוח מעמדה כמארחת מעפילה לטורניר לראשונה בתולדותיה. בקיץ 2021, פיפ"א דירגה את נבחרת הכדורגל של קטאר, הידועה בכינוי "אל־ענאבי" (על שם הצבע הסגול, המכסה את רוב שטחו של הדגל הלאומי), במקום ה־42 בעולם, מקום חמישי באסיה. לאן היא יכולה עוד להגיע חוץ מאשר למשחק הגמר. אם תרצו אין זו אגדה.