ביקורת ציבורית לא עניינית עלולה לשבש את שיקול-דעת השופטים

הכותב הוא רקטור המרכז האקדמי פרס

הציבור דורש מבתי המשפט להרשיע בשיפוט-בזק כל מי שמואשם בעבירת מין ולהעניש אותו במלוא החומרה, ללא כל הבחנה בין הנסיבות הספציפיות של המקרים השונים. בשיח הפופולרי מוסיפים לכך דרישות לסירוס כימי, קריאות להשליך את הנאשם לבור כלא "ולזרוק את המפתחות", וכשקוצר-הרוח גובר, גם משחקי דמיון מודרך בדבר פסיקת השופטים אילו בנותיהם שלהם היו נפגעות.

הדרישות האלה נובעות משילוב של שלושה מאפיינים של החשיבה העממית על אכיפת חוק:

ראשית, קשה להשלים עם העובדה שבמרבית מקרי הפשע סבלו הנוגע ללב של הקורבן לא מביא לענישת העבריין, באופן המשיב על כנו את איזון קוסמי מדומיין שבין הטוב והרע. אין איזון כזה; תשאלו את איוב, צדוק וביתוס. רוב העבריינים אינם נתפסים. מעטים עוד יותר מורשעים, משום ש"טוב ורצוי לפטור אלף חוטאים מלהרוג נקי אחד ביום מן הימים". ענישה של רשע תקל רק במעט את סבלו של הקורבן, אבל משטר בו כולנו חשופים לסיכון של הרשעת שווא הוא הרסני. כולנו מכירים את זה, אבל צערו המוחשי של קורבן משבש את שיקול-דעתנו.

אין תקנה

שנית, אנשים שאינם חשופים לפרקטיקה של אכיפת חוק מסרבים לקבל שיקולים ממתנים, כמו העלות הכספית של העונש למשלם המסים, הערך ההרתעתי השולי הפוחת של ענישה, הצורך לשמור על מדרג ענישה כדי לא לעודד כל עבריין לנהוג כפורע חוק נואש, ועוד. נהג נסע בזדון באור אדום? הוא רוצח! הורה אלים סטר למורה? למה הוא לא נדון לכמה שנות מאסר?

ולבסוף, חרף מגמת המתירנות המינית הגוברת, לא הוקהה עוקצה של הפאניקה המוסרית מפני פגיעות מיניות. גם אנשים המטיפים לכך שיחסי מין בהסכמה הם עניין גופני טבעי, יומיומי, נטול משמעות מוסרית או דתית בפני עצמו, מתארים יחסי מין ללא הסכמה, או אפילו התייחסות מינית לא ראויה, כפגיעה מחרידה בממדים מטא-פיזיים. פגיעה מינית נתפסת כשונה באופן מהותי מהטלת מום גופני, מהשפלה, מביזוי או מהסבת סבל נפשי אחר. קורבן עבירת מין מתואר תמיד כמי שחייו השתנו ללא היכר, כשבר כלי שלעולם לא ישוב להיות כשהיה. מסתבר כי גם חילונים גמורים מושפעים מהתפיסה העתיקה שקורבן עבירות מין הוא מחולל, טמא או פגום.

בו-בזמן, מתואר עבריין המין כהתגלמות השטן עלי אדמות, שאין לו תקנה זולת השמדה או הרחקה. מעטים מתעניינים בעובדה ששיעור הרצידיביזם בעבירות מין (19% בחמש שנים) הוא נמוך מזה שבעבירות רכוש (53%), סמים (39%) או תעבורה (37%).

במקרים שבהם קורבנות עבירות מין נרתעים (בצדק מבחינתם) ממסירת עדות, מצטרפת האמפתיה כלפיהם לחוסר ההשלמה עם אפשרות קיומם של מעשי עוול בלתי מתוקנים, ונוצר לחץ להרשיע נאשמים ללא ראיות מספיקות.

מערכת אכיפת החוק נאלצת לעתים להסתפק בהרשעה בעבירה פחותה או בענישה קלה יחסית במסגרת הסדר טיעון. או-אז מוצאים בתי המשפט את עצמם במצב בלתי אפשרי: אם יגזרו עונש על סמך התיאור המופחת שבכתב האישום המתוקן - יואשמו על-ידי הציבור ב"ניתוק מן המציאות"; ואם יגזרו על הנאשם עונש המשקף את הסנטימנט שהוא ביצע יותר מן המעשים שבביצועם הודה - יכחידו את מוסד הסדרי הטיעון, וכך יביאו לזיכויים המלא של נאשמים שהיו עשויים להודות.

אפשרות אחרת הניצבת בפניהם היא קשה לא פחות: במקרים שבהם קורבן הסכים למסור עדות, ניתן ללחוץ עליו להתייצב, להעיד ולהיחקר, כדי לחסוך את הצורך בהסדר טיעון, אולם כל הפעלת לחץ כזאת תזכה אף היא לגינוי ציבורי מתלהם.

כך אירע לאחרונה כאשר בית משפט מחוזי בבאר שבע חייב קורבן עבירות מין להתייצב למתן עדות. מנכ"לית הרשות למעמד האישה התראיינה מיד ונתנה פסק דין על איכותם של השופטים. כיאה למי שמודעת לעוצמתה, הנובעת מכוחו של ההמון הניצב מאחוריה, נוסח פסק דינה בנימה אדנותית רגועה (או מוטב: נימה מטרונית רגועה). "השופטים צריכים לקבל הכשרה נוספת", נזפה בהם בניחותא, "וכשיבינו, יפעלו אחרת".

צמאים להערכה

האם השופטים מושפעים מהדרישות האלה? בוודאי. אל תאמינו לרגע לטענה שהם "מבודדים את עצמם מרעשי רקע". יש להם שמיעה מצוינת, ורובם צמאים, יותר ממרבית בני האדם (ובדומה לאמנים ולפרופסורים), להערכתם של אנשים זרים. זאת אחת הסיבות שבגללן הם בחרו בקריירה ציבורית. את הדרישות האלה הם שומעים בתקשורת, במספרה ובגן הילדים של הנכדים, והן לא משאירות אותם אדישים.