הכותבת היא מומחית לשוק העבודה
הסבה מקצועית היא מהתהליכים המורכבים והיקרים בחייו המקצועיים של עובד, מהלך שסיכויי הצלחתו נמוכים מאד, בפרט עבור מי שמעוניין בהסבה במתכונת של שכיר. יתרה מכך, הסבה שנכשלה כרוכה בסיכון כפול. קודם כל הכישלון עצמו על משמעויותיו הרגשיות, המקצועיות והכלכליות, ושנית - הפגיעה בערך המותג ובערך השוק בעקבות הכשלון, שעלולה לחבל קשות בפוטנציאל הקריירה העתידי.
גברים לא עושים הסבות
אבל המחיר המיידי שרוב האנשים מתקשים לשלם בשל יוקר המחיה בישראל הוא המחיר הכלכלי, שכן הסבה כרוכה בוויתור על שכר עקב מעבר לתפקידים זוטרים. זאת הסיבה שבגללה גברים כמעט ולא עושים הסבות מקצועיות, ובפרט גברים נשואים, שהם לא יכולים להרשות לעצמם את הפגיעה בפרנסת המשפחה. לכן רוב ההסבות המקצועיות נעשות על ידי נשים, כאשר מרביתן במתכונת של עצמאיות, עקב הקושי הגדול למצוא עבודה כשכירות במקצוע החדש.
איך ממזערים סיכונים? קודם כל צריך להעריך את סיכויי ההצלחה, כשהנוסחה הבסיסית היא: ככל שמקצוע המטרה רחוק ממקצוע המוצא (מהותית ותדמיתית) הסיכויים קטנים, והם הולכים ומתכווצים עם העלייה בגיל העובד. זה מכיוון שמהלך הסבה כשכיר כרוך בירידה לתפקידים זוטרים יותר, ומאמצע הקריירה וצפונה לרוב לא נותר מספיק "זמן קריירה" ריאלי לטפס חזרה לדרג המוצא, כל שכן להתקדם מעבר לו מקצועית / ניהולית / כלכלית.
שנית, קריטי לוודא שההסבה נעשית מהסיבות הנכונות, דהיינו כאלו הקשורות למקצוע עצמו, למשל חוסר התאמה למקצוע, ולא מסיבות חיצוניות לו, כמו כסף, נוחות, תרבות ארגונית וכו'. התאמה למקצוע היא קריטית ליכולת להצליח ושרוד בו לאורך זמן, ולכן החלפתה במוטיבטורים חיצוניים תגרור תסכול ואי שביעות רצון מתמשכים, ואף נטישת המקצוע החדש, על כל המשתמע מכישלון ההסבה. על פניו נשמע טריוויאלי, אך מניסיון עם מאות רבות של מהלכי הסבה, למעלה ממחציתם נעשים מהסיבות הלא נכונות.
סיבה המתחפשת לנכונה
הבעיה היא כי לעיתים הסיבות להסבה מתחפשות לכאלו הקשורות למקצוע עצמו, כאשר בפועל הן קשורות לעובד ולא לעבודה. אחת הנפוצות היא שעמום ותחושת מיצוי, שהגורם האמיתי לה הוא פאסיביות ונטייה להשתעמם, במקום ייזום עשייה שתגוון את העבודה. התוצאה היא שגם אחרי ההסבה עובד כזה יחוש את אותה תחושה, שתתעורר עם תום תקופת הלמידה והפיכת העיסוק החדש לרוטיני (ומשעמם).
אבל אם תשאלו אותי, הסיבה הכי גרועה ומכמירת-לב שבגללה אנשים חושקים בהסבה היא חוסר ביטחון מקצועי. גם כאן מדובר בגורם שמתחפש לכזה הקשור למקצוע עצמו, כשלמעשה ברוב המקרים הוא קשור רובו ככולו לעובד. כלומר, הבעיה האמיתית איננה באופי העבודה ו/או ברמת המורכבות שלה, שאינם מתאים לאדם ויכולותיו, אלא בתחושות שלו לגבי היכולת שלו לבצע את העבודה כהלכה. לכן הוא מחפש מקצוע חדש, בטוח שאותו הוא ילמד מההתחלה כמו שצריך, מה שיאפשר לו סוף סוף תחושת הצלחה בעבודה.
רק שזה לא קורה, תאמינו לי, מניסיון. גם אני הרגשתי לא מספיק טובה כמנהלת מערכות מידע ועזבתי לטובת מקצוע השיווק, אותו למדתי הפעם כמו שצריך, מהתחלה. ויתרתי על ניהול מערך לא קטן בחברה גלובלית, לטובת התפקיד הכי זוטר בעולם הפרסום, אם כי במשרד המוביל בישראל. עבדתי בצמוד לטובים בתחום, התקדמתי לניהול תקציבים מהגדולים במשק, אבל עם התעצמות האתגרים התעצם גם חוסר הביטחון. ואז החלטתי על הסבה למקצוע שלישי לכבודו למדתי תואר שני רלוונטי באוניברסיטה מובילה. רק שלמזלי הגדול לא הצלחתי למצוא עבודה בשכר שיאפשר לי קיום בסיסי. ומחוסר ברירה "נאלצתי" להמשיך לעבוד ולהתקדם בעולמות השיווק.
הטעות האופטית
אז עוד לא הבנתי את הטעות האופטית ממנה סבלתי, וכמוני רבים מחסרי הביטחון, שמביטים מרחוק על מקצוע חדש, רואים עולם מקצועי מעניין ומתאים לכישורים, עד שמתקרבים. ברגע שחסר בטחון כרוני נכנס לתחום חדש ומתחיל ללמוד את העבודה, כל פיסת ידע חדשה שהוא רוכש חושפת בפניו ים של מידע שהוא עוד לא יודע, והשד מתעורר לתחייה.
אז מה עושים? בטח שלא הסבה מקצועית. נלחמים בחוסר הביטחון על ידי עשייה ועוד עשייה, ובדרך אוספים את כל הצלחות קטנות. עם הזמן חוסר הביטחון מתכווץ, הגם שלרוב לא ניתן לחסל אותו, ואם תשאלו אותי, אולי גם לא צריך. הכרתי לא מעט אנשים שחוסר הביטחון היה המניע החזק ביותר שבזכותו הם בנו קריירה לתפארת. בהצלחה, וזכרו - קריירה זה הפוך ממה שחשבתם.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.