הזיכוי מאונס עורר סערה, העובדות מאחוריו התגלו כמורכבות יותר

נכון - ההצהרה נכונה ומדויקת
נכון ברובו - ההצהרה נכונה ברובה, אך יש בה מרכיב שאינו נכון או אינו מדויק
חצי נכון - חלק מההצהרה נכון וחלקה שגוי, או שהיא אינה כוללת פרטים מהותיים שעשויים לשנות את משמעותה
לא נכון ברובו - חלק קטן מההצהרה נכון ורובה שגוי, או שהיא מחסירה פרטים יסודיים באופן היוצר הטעיה מהותית לגבי משמעותה
לא נכון - ההצהרה כלל אינה נכונה
מטעה - ההצהרה יוצרת מצג שווא או רושם שגוי, אף שהיא מתבססת על עובדות נכונות
כן, אבל - עובדה נכונה בפני עצמה, אך עובדות שלא צוינו עשויות להעמידה באור אחר. מומלץ לבחון את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר
לא מבוסס - לא קיימים נתונים עליהם ניתן לבצע קביעה פוזיטיבית לגבי נכונות הטענה, ואלה גם לא נאספים
ללא ציון - המצב העובדתי מורכב מכדי לתת לאמירה ציון מובהק. הסיבות האפשריות לכך יכולות להיות: התבטאות שאינה מובהקת מספיק וניתן לפרש אותה במספר צורות, מחלוקת בין מומחים, מתודולוגיות שונות שלא ניתן להכריע ביניהן ועוד

שם: קטי שטרית

מפלגה: הליכוד

מקום פרסום: טוויטר

ציטוט: "ניצולת שואה שעברה כל כך הרבה בחייה נאנסה קשות ונחבלה בצורה אכזרית אך מבחינת השופטים ״היא לא אמרה לא״

תאריך: 5.6

ציון: ללא ציון

הדיווחים הרבים בתקשורת על זיכוי נאשם באונס ניצולת שואה בת 82 "כי לא אמרה לא", הובילו לתגובות רבות למקרה, ביניהן של ח"כ קטי שטרית שפרסמה ציוץ בטוויטר בו היא מחתה כנגד החלטת בית המשפט. "הלב כואב והראש לא תופס", כתבה שטרית, "ניצולת שואה שעברה כל כך הרבה בחייה נאנסה קשות ונחבלה בצורה אכזרית אך מבחינת השופטים 'היא לא אמרה לא'". שטרית חתמה את הציוץ באמירה: "לא מצליחה להבין איך אנשים עם היגיון בריא יכולים לפסוק פסיקה כל כך מבישה ושערורייתית כמו הפסיקה הזו. ליבי עם האישה היקרה על מה שעברה ועל אי הצדק שנעשה. פשוט לא ייאמן!". ח"כ שטרית מחקה מאז את הציוץ, אולם בדקנו בכל זאת האם הפסיקה של ביהמ"ש אכן מבוססת על הנימוק אותו הציגה שטרית.

תחילה לעובדות המקרה. הנאשם הוא גבר כבן 42, שהורשע בעבר בעבירות מין והוצא נגדו צו פיקוח ומעקב, במסגרתו נאסר עליו לעבוד בעבודה המאפשרת שהייה ביחידות עם נשים וכל עבודה הכוללת אפשרות כניסה לבתים. ביולי 2022, שהה הנאשם סמוך לבית המתלוננת (ילידת 1940), בו היא מתגוררת עם בעלה הסיעודי והעובד הזר שמטפל בו. השניים נפגשו באקראי והתפתחה ביניהם שיחה, במסגרתה מסרה המתלוננת לנאשם את מספר הטלפון שלה. בהמשך, נערכו בין השניים מספר שיחות טלפון ונשלחו גם הודעות ווטסאפ. בשלב הבא, הם נפגשו בביתה של המתלוננת. הנאשם והמתלוננת נכנסו לחדר השינה של המתלוננת - והתבצע ביניהם מעשה מיני. לאחר המפגש, המתלוננת הגיעה לבית החולים בעקבות חבלות גופניות במקומות אינטימיים.

כדברי ראש ההרכב, סגן נשיאת ביהמ"ש המחוזי בנצרת, השופט אשר קולה, הכרעת הדין עוסקת בשאלה "האם החבלה הגופנית הינה תוצר של אונס ברוטלי על ידי הנאשם, ללא הסכמה, כטענת המתלוננת, או שמא תוצר של יחסי מין מוסכמים ובתמורה, כטענת הנאשם?". הכרעה בשאלה זו קשורה לאופי הקשר בין השניים: לגרסת המתלוננת, בין השניים התפתח קשר שנסוב סביב שיפוץ שהמתלוננת רצתה לעשות בביתה; לגרסת הנאשם, הקשר ביניהם היה קשר מיני לכל אורכו, במסגרתו סוכם בין השניים שהנאשם ימכור למתלוננת שירותי מין.

בהכרעת הדין, השופט קולה (שלדעתו הסכימו שני שופטי ההרכב האחרים) חילק את ההתרחשויות ל"שלוש מערכות": המפגש הראשון האקראי בין השניים, שיחות הטלפון והמפגש השלישי שהיה בבית המתלוננת.

לגבי המערכה הראשונה, המפגש האקראי בין השניין סמוך לבית המתלוננת, גרסת המתלוננת היא שהנאשם פנה אליה והציג עצמו כמי שעוסק בשיפוצים. בהמשך, לדברי המתלוננת, התפתח שיח בעל אופי מיני - והנאשם חשף בפניה את איבר מינו. המתלוננת לא נענתה להצעות המיניות וחזרה לביתה. ואולם, לביהמ"ש הוגש תיעוד ויזואלי של האירוע (ללא תיעוד קולי) ולדברי השופט קולה, "ממנו עולה, כי מדובר במפגש נינוח, ברחובה של עיר, ובשום שלב לא נראה כי הנאשם מפשיל מכנסיו חושף את איבר מינו, כשם שגם בשום שלב לא נראה שהמתלוננת מופתעת, מפוחדת או נבוכה". השופט קולה גם גורס שאם אכן המפגש הראשון כלל מעשים מצדו של הנאשם שעוררו אי נוחות בקרב המתלוננת, "קשה להלום שלאחר הצעות מיניות כה בוטות… תסכים המתלוננת שהנאשם יבצע עבודות שיפוץ בביתה". מטעמים אלה ואחרים, קבע השופט קולה כי בשיחה ביניהם לא דובר כלל על עבודות שיפוץ וכי הנאשם לא שלף את איבר מינו בפני המתלוננת. על סמך הראיות שהוצגו בהמשך, השופט קולה קבע שהנושא המרכזי של השיחה היה, ככל הנראה, שירותי המין אותם רוצה לספק הנאשם ושמסירת מספר הטלפון של המתלוננת נעשתה לצורך תיאום מפגש מיני.

במערכה השנייה, ההתקשרות הטלפונית בין השניים, הוגשו לבית המשפט הקלטות של שיחות הטלפון. על סמך הקלטות השיחות, ביהמ"ש קבע כי "השיחות ברובן הגדול נשאו אופי מיני ואפילו אופי מיני בוטה; המתלוננת שיתפה פעולה לחלוטין עם שיחות אלו; שיחה אחת (לפחות) יזמה המתלוננת; בשיחה זו האחרונה, תואם 'סיפור כיסוי' בין המתלוננת לנאשם ולפיו, הוא יבוא 'כביכול' לתקן טלוויזיה בחדר השינה בביתה של המתלוננת".

וזה מוביל אותנו למערכה השלישית - המפגש בביתה של המתלוננת. כאן באה לידי ביטוי סוגייה שנפוצה בדיווחים בתקשורת ושאליה התייחסה גם ח"כ שטרית: סוגיית ההסכמה. כדי להרשיע את הנאשם, נדרש היה להוכיח מעבר לכל ספק סביר שהנאשם לא היה מודע להעדר הסכמה מצד המתלוננת. השופט קולה מציין בפסק הדין כי "ברור ומובן, כי הנאשם לא יכול היה להסתפק בהסכמות קודמות", ומדגיש כי "צודקת המאשימה בטיעוניה, לפיהם אין צורך בהתנגדות אקטיבית. אולם לא הוכח וודאי שלא ברמה הדרושה במשפט הפלילי, כי המתלוננת התנגדה ולו התנגדות פאסיבית". המאשימה אומנם מניחה כי המתלוננת קראה בקולה "לא לא לא" ואף נפנפה בידיה, אלא שהשופט קולה ציין כי "תיאור זה מפיה של המתלוננת בא", ולנוכח הקושי שבקבלת גרסתה של המתלוננת, אמר השופט קולה כי "מתקשה אני לקבוע כי עניין זה הוכח מעל ומעבר לכל ספק סביר". השופט אף ציין שגם אם לוקחים בחשבון את המאפיינים המיוחדים של עדויות של נפגעי עבירות מין, עדיין "קשה למצוא מהימנות בסיסית בגרסתה של המתלוננת".

בהתבסס על כל אלה, קובע השופט קולה - בהסכמתם של שני חברי ההרכב האחרים - כי "המאשימה לא הצליחה להוכיח יסודותיה של עבירה זו. לא הוכח כי הנאשם אנס את המתלוננת ללא הסכמתה, לא הוכח כי המתלוננת אמרה פעם אחר פעם 'לא לא', כשם שגם לא הוכח כי המתלוננת גילתה התנגדות פסיבית כזו או אחרת שממנה יכול היה הנאשם ללמוד שהמתלוננת מסרבת לקיום יחסי המין שתואמו ביניהם…" (ביהמ"ש כן הרשיע את הנאשם בעבירה של הפרת צו הפיקוח).

ואולם, בשיח הציבורי עדיין הועלו סימני שאלה. אחד מהם נוגע לכך שגם אם סוכם מראש שהמפגש יהיה מיני, זה עדיין לא מעיד על כך שנתקבלה הסכמת המתלוננת ממש ברגע המעשה המיני. ביהמ"ש נדרש לכך והסביר שאילו זה היה הקו שבו היו בוחרות המתלוננת והמאשימה - כלומר, אילו גרסתן הייתה שמלכתחילה הכוונה הייתה לקיים מפגש מיני ואולם לאחר מכן המתלוננת התחרטה - "יכול שהתוצאה הייתה שונה, או מכל מקום היה מקום להתלבט". ואולם, היות שהקו שנבחר היה הכחשה גורפת של כל מה שקדם למפגש - גרסה שאותה ביהמ"ש לא יכול היה לקבל - "הרי שממילא גם לא אוכל לקבוע כי המאשימה הוכיחה, שאכן המתלוננת הביעה התנגדות, ולו פאסיבית, למעשיו של הנאשם".

שאלה נוספת היא האם העובדה שמדובר בעבריין מין, שלו הרשעות קודמות - לא אמורה להביא את ביהמ"ש לדון את הנאשם לכף חובה. בעניין זה, הסביר לנו פרופ' אורן גזל-אייל, ראש המרכז לחקר משפט, פשיעה וחברה, בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, כי "ככלל, עברו הפלילי של אדם אינו קביל כראיה במשפט הפלילי. גם במקרה זה, עבירת המין הקודמת שעבר הנאשם אינה יכולה לשמש בתור ראיה נגדו".

בנוסף, רבים תהו על פשר החבלות באיזורים האינטימיים מהם סבלה המאשימה לאחר ביצוע המעשה, ועלתה שאלה ראייתית האם ניתן ללמוד פתולוגית מהפציעה על ההסכמה. הפרקליטות ביקשה לטעון כי חבלות אלו הם תוצאה של האונס האלים ולשם כך נעזרה בחוות דעת של הרופאה המתמחה שטיפלה במתלוננת. אלא שכנגד הוגשה חוות דעת של המכון הרפואי המשפטי שקבע שייתכן והחבלות נגרמו כתוצאה מיחסים בגילה המבוגר של המתלוננת.

מח"כ קטי שטרית נמסר: "אני כואבת את המקרה ואת הדיווח על פסק הדין בתקשורת. לאחר שהובן שהמקרה אינו בהיר מחקתי את הציוץ".

לסיכום, ביהמ"ש לא זיכה את הנאשם מעבירת אונס רק משום שהיא לא הביעה התנגדות מילולית מפורשת למעשה המיני. הכרעת הדין מבוססת על שורה של ראיות (שחלקן כוללות תיעודים חזותיים וקוליים) שהביאו את ביהמ"ש לקבוע שהקשר ביניהם היה מיני לכל אורכו ושלא הוכח ברף הנדרש למשפט פלילי שהמעשה המיני בוצע שלא בהסכמה.