הצוללת | ראיון

"הייתי מכורה 25 שנה, אני רוצה לצעוק": הצצה לתעשיית האופיואידים הישראלית

שיחה עם אורי עוז נפתלי, עורכת דין בהכשרתה שהצליחה להיגמל מהתמכרות קשה למשככי כאב נרקוטיים • כיום, היא מקדישה את חייה כדי להתריע מהסכנות ולנסות להציל אחרים • האזינו

הצוללת. הילה ויסברג בשיחה עם אורי עוז נפתלי / צילום: פרטי
הצוללת. הילה ויסברג בשיחה עם אורי עוז נפתלי / צילום: פרטי

אמ;לק

"הייתי אישה מתה־מהלכת", מספרת אורי עוז נפתלי על 25 שנה בהן התחתנה, ילדה שלושה ילדים סיימה לימודי משפטים והחלה לעסוק בעריכת דין, במהלכן גם הייתה מכורה לתרופות נרקוטיות.

היא משתפת בדרכים בהן "סובבה את המערכת" כדי להשיג עוד ועוד כדורים, בתאונות הדרכים ובמנות היתר, וגם בפעם שסוחר הסמים אמר לה שהיא לא בסדר. עד שרופאה אחת העזה להגיד לה שהיא מכורה.

היום היא עוסקת בטיפול במכורים וכשברקע זינוק של ישראל לשיאנית העולם בצריכת אופיואידים, היא אומרת למכורים "אם אני הצלחתי, זה אפשרי" ומבקשת מהרופאים לשאול את עצמם: "הייתם נותנים את התרופה לאמא שלכם?" 

אורי עוז נפתלי, היית מכורה לאופיואידים (משככי כאב נרקוטיים) במשך 25 שנה, ופנית אלי כי רצית לספר את סיפורך - במיוחד כעת, כאשר ישראל היא מובילה עולמית בצריכת אופיואידים.
"פניתי אלייך כי אני רוצה להשמיע את הקול שלי. חשוב לי שמה שקרה לי לא יקרה לאחרים. אני רוצה לצעוק: די למחדל הזה".

העסק הענק והקטלני של ההגירה הלא-חוקית לאירופה 
"ואז מערכת החשמל התחילה לקרוס" | ראיון
מחפשי עבודה מספרים על מסלול ייסורים כשהכוח שוב בידי המעסיקים | WSJ

בואי נתחיל מההתחלה.
"כשהייתי חיילת, חליתי במחלה קשה ונדירה. סבלתי מכאבי בטן קשים מאוד, והפתרון היה כדורים אופיאטים. ציידו אותי לדרך בתרופה אוקסיקונטין (שיצאה לשוק בשנת 1995 בידי חברת פרדו פארמה, שייסדה משפחת סאקלר, ה"ו). הכדור הזה היה הכוכב הראשי בסיפור שלי, שריסק אותי בסוף. כמעט מתתי כמה פעמים אבל אלוהים לא ויתר עליי".

אורי עוז נפתלי (47)

אישי: נשואה +3, מתגוררת בקרית אונו
מקצועי: עורכת דין בהכשרתה; כיום עוסקת בטיפול פרטני במכורים ומנחת קבוצות במרכזי גמילה. בעלת תואר ראשון במשפטים, הקרייה האקדמית אונו

הרופאים פשוט נתנו לך כדורים, מבלי להסביר שמדובר בתרופות ממכרות ביותר? לא בכדי האוקסיקונטין עמד בלב מגפת האופיואידים בארה"ב.
"הייתי בת 19 ואף אחד לא הזהיר אותי. לא אותי ולא את ההורים שלי. במידה מסוימת, אני גם מבינה את הרופאים. המקרה הרפואי שלי היה נדיר, הם לא ידעו איך להתמודד איתו. בדיעבד, כשאני מסתכלת על החוויה שלי, אני חושבת שלא היה להם כוח לשמוע אותי מתלוננת. הגישה הייתה: כואב? קחי אוקסיקונטין. לא זכור לי שמישהו הניד עפעף".

אלה כדורים שנועדו לנטילה קצרת מועד. אחרי שסיימת את החפיסה הראשונה, והגעת לרופא. מה קרה?
"המשיכו לתת לי תרופות. למעשה, המינונים גדלו כל הזמן. כשרציתי להגדיל מינונים, התלוננתי שכואב לי גם בלי קשר למציאות כי כבר הייתי בתוך התמכרות פעילה".

ולא היה לך מושג שזו התמכרות?
"לא. הגוף שלי פשוט היה צריך את זה".

ומה קורה אם אין מרשם חדש?
"מה שאני חוויתי בהיעדר התרופה, זה לא הכאב שממנו הכל התחיל. מדובר היה בכאבים אחרים שרק היום אני מבינה שהיו קריז פיזי".

"זה נמצא בכל מקום"

מה זה אומר קריז?
"ילדתי שלושה ילדים ואת זה אני עושה בלי בעיה. קריז פיזי הוא חוויה שקשה להסביר למי שלא חווה אותה. כאבים איומים. הגעתי למצב של גירודים עד זוב דם. אי שקט, כאבי רגליים, טיקים. תנועות לא רצוניות. סבל נוראי".

ואז כשלוקחים את הכדור הכל נרגע?
"במיידי. הדחף להרגעת הכאב הוא הרבה יותר חזק מכל דבר אחר. זו תחושת אי־שפיות. אני לא רואה בעיניים באותו רגע".

את לא מגגלת אפילו באיזשהו שלב - התמכרות לתרופות נרקוטיות?
"כלום, שום דבר. אני חיה תוך כדי תנועה. חיה־מתה. מכחישה את מה שקורה לי".

הפקולטה לרפואה באוניברסיטת ת''א. הסירה לאחרונה את שם המשפחה מבניין הפקולטה / צילום: Shutterstock
 הפקולטה לרפואה באוניברסיטת ת''א. הסירה לאחרונה את שם המשפחה מבניין הפקולטה / צילום: Shutterstock

כשאת מתחילה לשמוע על מגפת האופיואידים בארה"ב, שגבתה את חייהם של כחצי מיליון האמריקאים - זה מוכר לך?
"שמעתי על המגפה, והרגשתי שזה נוגע בי, אבל זה לא גרם לי לעצור. מה שכן הבנתי הוא שמשפחת סאקלר הרסה לי את החיים. חשבתי שאמות מהסמים, השאלה הייתה אם זה יקרה איתם או בגללם, למשל בגלל שאקלע לתאונת דרכים. לא ראיתי אופציה לעצור. להפך. כששמעתי על ההרס שנגרם בארה"ב, אמרתי לעצמי: צרת רבים. אני לא לבד.

"כפי שאני רואה זאת היום, משפחת סאקלר המציאה את סם המוות. הכניסה אנשים לצרות במקום לעזור להם לצאת מהן".

לאחר שנים של מאבק, אוניברסיטת תל־אביב הסירה לבסוף את שם המשפחה הנדבנית מבניין הפקולטה לרפואה.
"הבת שלי לומדת כיום רפואה באוניברסיטה, וכשראיתי את שם המשפחה מתנוסס על בניין הפקולטה - זה עשה לי רע. ההחלטה על הסרת השם - מבחינתי זה ניצחון אישי. אבל זו רק הנפת דגל ראשונה, כי אנשים לא מפסיקים לעשות שימוש באופיואידים, מה גם ששם המשפחה נשאר על בניין הפקולטה למדעים מדויקים. זה מקומם בעיני. זה מביש".

בכל הנוגע בעצם להסדרים המשפטיים שנוהלו מול המשפחה, הם הסתכמו אך ורק בכסף. הם לא יישבו מאחורי סורג ובריח.
"נכון וזה מזעזע. אנחנו מדברות פה על נשק חם שעדיין מנופק מדי יום. אם בעבר היה נדמה שמדובר בעיקר באוכלוסיה קשת יום שנופלת להתמכרות הזו, היום ברור שזה בכל מקום. משפחת סאקלר מכרה אשליה על כדור שיפתור את כל הבעיות. מכאב הבטן שהיה לי לא הייתי מתה. משימוש לרעה באופיואידים - כן".

איך הפכה ישראל לשיאנית העולם בצריכת אופיואידים?

אם בסוף העשור הקודם היה נדמה שמגפת האופיואידים בארה"ב לעולם לא תוכל להגיע לישראל, הרי שדוח של ה־OECD שפורסם ב־2019 סדק את התפישה הזו. בין המדינות שהובילו בקצב העלייה של צריכת אופיואידים היו בריטניה, הולנד וגם: ישראל.

"זה הפתיע אותנו כחוקרים", נזכר אורן מירון, דוקטורנט מבית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת בן גוריון בנגב. "קצב הצריכה ממש הוכפל". בתקופה ההיא, מירון היה עמית מחקר בבית הספר לרפואה של הרווארד והחליט לעבור ממחקר בתחום האוטיזם לחקר מגפת האופיואידים. כיום הוא גם חבר הוועדה שהקימו במשרד הבריאות לטיפול בבעיית האופיואידים.

"כשראיתי סביבי, בבוסטון, את ממדי המגפה הנוראה הרגשתי צורך לתרום לחקר הבעיה. בתחילה, המחשבה הייתה שרישום האופיואידים בישראל בטוח באופן יחסי. אחרי 2019 חזרתי לארץ וראיתי שרוב העלייה בצריכה התרחשה בקרב צעירים שאינם חולי סרטן ושעיקר התופעה התרחש בגלל רישום של האופיואיד הכי עוצמתי כיום: פנטניל".

אורן מירון / צילום: רונן אקרמן
 אורן מירון / צילום: רונן אקרמן

נתונים חדשים שפורסמו באחרונה בידי מרכז טאוב וגופים אחרים חשפו תמונה קודרת אפילו יותר. בשנת 2020 ישראל הייתה במקום הראשון בעולם בצריכת אופיואידים לנפש. "מאז 2020 כבר מסתמנת ירידה מסוימת בצריכה", אומר מירון, "אך זו גם מעוררת בעיה חדשה: אין מספיק מוסדות גמילה לאנשים שנדרשים כעת לרדת בכמויות".

כאשר מדברים על "אופיואידים", הכוונה היא לתרופות שמופקות מצמח הפרג או מסונתזות במעבדה כדי להשיג את אפקט חזק של שיכוך כאב. מדובר בתרופות כמו אוקסיקונטין, פרקוסט ותרופה נוספת שנמצאת כעת בלב המגפה בארה"ב ובישראל: פנטניל. לדברי מירון, עיקר המגפה בישראל מיוחסת לפנטניל, המכונה "פנטה", שמגיע בתצורה של מדבקות ועוצמתו אדירה: פי 50 מהסם הרואין.

"רמה חדשה של גיהינום"

"בעבר רופאים היו מתחילים טיפול בכאב עם תרופות שהן לא אופיואידים או עם אופיואידים חלשים כמו פרופוקסיפן וקודאין. אבל אלה תרופות שהוצאו מהשוק מסיבות שונות, ולכן רופאים החלו לרשום אופיואידים חזקים כקו טיפול ראשוני. הם באו לברך ויצאו מקללים", אומר מירון.

"יש אנשים כמו מטופלי סרטן סופני שיכולים להיעזר בתרופות כאלו. אבל יש אנשים שקיבלו פנטניל בגלל עניינים פשוטים.

"זו מדבקה שנועדה לשימוש של שלושה ימים. אבל יש תופעה של צעירים ששמים אותה בפה ואז החומר משתחרר מהר, מה שעלול לגרום למוות".

ב־2008, כשהשלכות המגפה בארה"ב היו ידועות, הרופאים הישראלים לא הכירו את הסכנות?
"חלק ידעו, אבל מספיק שרבע מהרופאים רשמו את התרופות ללא בקרה, וכבר יש התמכרות רחבה".

בעיה נוספת היא אלימות שמופנית כלפי רופאים מצד מטופלים־מכורים. ג', רופאת משפחה מאזור המרכז, סיפרה לנו למשל שחשה מאוימת אחרי שסירבה להעניק למטופל מרשם לאופיואידים.

תוך כמה זמן מתמכרים?
מירון: "במקרה של פנטניל - תוך שבועיים כבר אפשר להיות במקום שבו קשה מאוד להפסיק".

וכשמנסים להפסיק, אלו תסמינים מופיעים?
"כאבים נוראיים לצד חום, הזעות ובחילות. אנשים חשים דחף עצום להשיג את הסם, מה שעלול להוביל לסמי רחוב. אני חושש מכך שהתופעה זו תיגדל כעת.

"יש קבוצה מאוד גדולה של אנשים שנטלו את האופיואידים בדיוק כפי שהרופא הורה להם, וכך התמכרו. הטרגדיה היא, שהמערכת הרבה פעמים מפספסת את העובדה שהם מכורים".

יש נתונים לגבי מוות מאופיואידים בישראל?
"ישראל היא מקום אחרון בעולם המערבי בניתוחים שלאחר המוות, בגלל סיבות דתיות. בנוסף, הפאנלים של בדיקות סמים שנעשות לאנשים, לא כוללות בדרך כלל את הכימיקל של הפנטניל. לכן יש תת ספירה עצומה של מקרי מוות בגלל צריכת אופיואידים. נוצר מצב אבסורדי שבו אנחנו בעיקר מודדים הרואין, כי את זה קל לאתר, ונראה כאילו יש ירידה במקרי המוות מהרואין. אבל פנטניל הוא רמה חדשה של גיהנום".

"רוקחים שהם דילרים"

לאורך תקופת ההתמכרות, איך נראו החיים שלך? קיימת חיי משפחה? עבדת?
"תוך כדי ההתמכרות כן התקדמתי בחיים. ילדתי ילדים, סיימתי לימודי משפטים, התחלתי לעסוק בעריכת דין. אבל זה לא החזיק. לא הצלחתי לשמר מקום עבודה, מצבי הרוח היו לפי התרופות. בזבזתי 25 שנה. נכון, יש לי ילדים, למדתי, התחתנתי. אבל איבדתי את עצמי. הייתי אישה מתה־מהלכת".

ביקשת עזרה פסיכיאטרית?
"מדי פעם נשלחתי להתייעצות פסיכיאטרית והפסיכיאטרים גם היו מספקים לי מרשמים לתרופות. הייתי מצליחה לסובב, אני אומרת את זה לא בגאווה, את המערכת כולה".

מה זה אומר "לסובב את המערכת"?
"אם נניח סיימתי את התרופות לפני הזמן, לא יכולתי לבקש מרשם נוסף על אוטומט. הייתי צריכה לגשת למשטרה, להגיש תלונה על גניבת תרופות, ועם האישור לבקש עוד מרשם. לחלופין, הייתי מצהירה על נסיעה לחו"ל ומבקשת מרשם נוסף לנסיעה. במקביל, הייתי מסתובבת אצל רופאים פרטיים וקונה במספר בתי מרקחת פרטיים שלא דרשו ממני מרשמים, כדי שלא יידעו איפה קניתי.

"הייתי מבקשת עוד ועוד מרשמים מפסיכיאטר פרטי, תמורת אלף שקל למרשם. התשובה הייתה: אין בעיה, מרשם יחכה לך בתיבת הדואר. וכך זה היה, מרשמים גם דרך קופת חולים וגם באופן פרטי. כמויות מטורפות. יש רוקחים שהם למעשה דילרים".

יש לך סיפורים שממחישים זאת?
"היה רוקח בבית מרקחת שכבר נסגר, בגלל פעילות לא חוקית, שנהג לומר לי: מה שאת רוצה, אני מסדר לך. פאקטים של כדורים, כמויות. דילר ברישיון. ידעתי למי להגיע. וכמובן שילמתי ביד רחבה.

"בזמנו, היה רוקח שחסרו לו תרופות מסוימות במלאי, והוא ידע שיש לי את המינון הזה בבית. הוא אמר לי: תני לי את הכדורים שלך, 10 מ"ג, ובתמורה אביא לך כדורים של 20 מ"ג. עד כדי כך כל המערכת מעוותת".

אני יכולה לנחש שרופאים ורוקחים עלולים לחוש מאוימים בידי מטופלים־מכורים.
"ראיתי זאת במו עיני. אדם שעמד לפניי בתור בבית מרקחת ביקש מדבקות פנטה (פנטניל) ולא קיבל. המטופל התעקש: אני אחרי ניתוח גב וחייב את המדבקות. כשסורב, הוא התחיל לקלל. חשבתי שעוד רגע הוא הורג את הרוקח. גם אני חוויתי מקרים של אובדן עשתונות בבית חולים, כשביקשתי תרופות וסורבתי. יצא ממני שד והזמינו את הביטחון".

בשלב כלשהו פנית גם לספקים חיצוניים.
"בואי נקרא לילד בשמו: סוחרי סמים. אף אחד מהרופאים לא אמר לי או לבני משפחתי שאני מכורה. עד שבסוף הייתה רופאה אחת שכן אמרה לי. זו הייתה רופאת כאב שליוותה אותי במשך שנים, וסיפקה לי את כל המרשמים. בסופו של דבר, היא קראה לי ג'אנקית. זה היה מאוד מעליב אבל היא הצילה את חיי".

איך בדיוק?
"היא שלחה אותי לנרקולוג, כדי להתחיל בתהליך של הורדת מינוני התרופות. הוא המליץ על כניסה למרכז גמילה. הרופאה הזו הצילה את חיי, זה נכון. אבל גם היה בי הרבה כעס כלפיה: עכשיו את נזכרת להגיד לי?".

ומאז את נקייה?
"כן, שלוש שנים, שבעה חודשים ו־21 ימים".

יצא לך לשוחח עם אנשים במצבך?
"יצא לי לדבר עם מישהו שהייתי קונה ממנו סמים, סוחר, ואפילו הוא אמר לי שאני לא בסדר. עשיתי תאונות דרכים על ימין ועל שמאל. אפילו עם הילדים שלי. נרדמתי על ההגה. נכנסתי בשני רכבים חונים. אני כאן בנס".

מכורים מתים הרבה פעמים ממנת יתר.
"הגעתי כמה פעמים למנות יתר. ניידות הגיעו אליי הביתה, הייתי מורדמת ומונשמת. ועדיין הייתי בהכחשה מלאה. יותר נכון, חצי הכחשה. כי בכל לילה אחרי הכמויות החזיריות שהייתי צורכת - הייתי אומרת לעצמי: 'את בבוקר לא מתעוררת ואם את מתעוררת, את לא עושה יותר סמים'. אבל לא הצלחתי לעצור".

"חייבת להיות בקרה קפדנית"

מה את עושה היום?
"כיום אני עוסקת בטיפול במכורים באופן פרטני ובמרכזי גמילה. אני רואה נוער שמגיע למרכזי הגמילה בגילי 18־19".

איך אנשים מתמכרים?
"הרבה פעמים זה מתחיל סביב בעיה אורטופדית. תאונה או ניתוח אורתופדי, שבעקבותיהם נותנים אופיואידים. בעיה עיקרית כיום היא מדבקות פנטניל. יש מקרים שבהם נוער לוקח את התרופות מההורים או מסבא וסבתא. הם שומעים על סוגי הכדורים האלה ופשוט מתנסים או מוכרים את התרופות בהרבה כסף".

לבד משיכוך כאב, מה עושות התרופות?
"הרואין מייצר תחושה של נירוונה. המוח נעצר, העולם עובר למצב טיסה".

גם היום מתים ממגפת האופיאידים בארה"ב 80,000 איש בשנה. היד הקלה של רופאים עדיין מתרחשת?
"כן, ראיתי שהתרופות האלה מחולקות בלי שום בעיה לאנשים שקרובים לי. לפני כשנה וחצי הגענו עם הבן שלי, שהיה אז בן 17, לבית חולים בגלל פריצת דיסק. הילד הסתדר עם אופטלגין. הגענו לחדר מיון, ואמרו לנו שמעלים אותו למחלקה וייתנו לו 'תרופות חזקות'. אמרתי לרופא: 'אם אלה אופיואידים, אז אני נגד'. והוא השיב: 'כשיכאב לך כמו שכואב לו, את לא תתנגדי'. לא היה לו מושג לגבי ההיסטוריה שלי. מיד עצרתי את זה".

מה רצו לתת לו? איזו תרופה?
"ממשפחת הפנטניל. אחר כך ראיתי את אותה התופעה עם אמא שלי. היא הגיעה למיון אחרי נפילה ומיד צוידה במרשם לאופיואידים. זה לא הגיוני שנותנים לאישה בגילה כדורים כאלה, ללא הסבר לגבי ההשלכות.

"לצד זאת, אני מבינה שיש אנשים שחייבים לקבל את התרופות האלה. ועדיין צריך לתת את כל המידע. למשל, חשוב מאוד להסביר שאי אפשר להפסיק בבום. 'המחר אני אפסיק' נמשך אצלי 25 שנה".

מה הפתרון?
"בעיני, חייבת להיות מערכת שבה כל רופא יכול לראות את ההיסטוריה הרפואית. וחייבת להיות בקרה קפדנית ביותר לגבי מתן התרופות. זה חשוב, כי כיום ההתייחסות אל התרופות האלה היא שמדובר ב'עוד תרופה'. לא ביג דיל. וזה ביג פאקינג דיל".

מסר לסיום?
"ראשית למכורים: זה נשמע קלישאתי אבל אם אני הצלחתי, זה אפשרי. לגבי הרופאים, יש לי אליהם בקשה פשוטה. כשאתם שוקלים אם לתת מרשם לאופיואידים, שאלו את עצמכם: הייתם נותנים את התרופה לאמא שלכם?

"ולגבי אלו שסובלים ושוקלים לקחת את התרופות - שאלו שאלות. הרופאים הם לא אלוהים. ואם אתם זקוקים לתרופות משככות כאב, שימו לב מה נותנים לכם. נסו הכל לפני. באמת. זה מדם ליבי אני אומרת".

מאוניברסיטת ת"א נמסר: "בחמישים השנים האחרונות, הפקולטה לרפואה באוניברסיטת ת"א נשאה בגאווה את שמה של משפחת סאקלר. עקב מחויבותה לאוניברסיטה ולפקולטה לרפואה הסכימה משפחת סאקלר להסיר את שמה. בצעד זה, מאפשרת משפחת סאקלר לאוניברסיטה לקרוא לפקולטה לרפואה על שמו של תורם אחר. אוניברסיטת תל אביב מוקירה את תרומתה של משפחת סאקלר לפיתוחה של הפקולטה".

ממשרד הבריאות נמסר: "אנו רואים חשיבות רבה בשימוש מושכל באופיואידים. מסקנות הוועדה הייעודית יסוכמו בחודש הקרוב ויפורסמו בהתאם לאחר שהוצגו לאורך השנים מסקנות ביניים, בניהן, ההמלצות על צעדים המפחיתים אפשרות לרישום אופיואידים".