קו המשווה | פרשנות

פגישת הרצוג וביידן והחלטה פרו-ישראלית בקונגרס מבהירות: אין משבר, לפי שעה

רוב עצום משתי המפלגות בארה"ב פוטר את ישראל מהתוויות "גזענית" ו"אפרטהייד" • תומאס פרידמן מדווח על 75 דקות עם ביידן, אבל הפעם הוא שוכח להזכיר "הערכה מחדש" • למרות זאת, הגשר הישראלי לוושינגטון מעולם לא היה צר יותר

פגישת נשיא המדינה יצחק הרצוג ונשיא ארה''ב ג'ו ביידן בבית הלבן / צילום: Associated Press, Susan Walsh
פגישת נשיא המדינה יצחק הרצוג ונשיא ארה''ב ג'ו ביידן בבית הלבן / צילום: Associated Press, Susan Walsh

ביקור הנשיא הסמלי אצל הנשיא הביצועי אתמול (ג') שפע קריצות וחצאי-אמתות.

יצחק הרצוג גמר את ההלל על הדמוקרטיה הישראלית, העומדת להפליא במבחני הימים האלה; ג'ו ביידן הזכיר את שיחת הטלפון שלו עם בנימין נתניהו, בעל הברית האמריקאי הלא-מוזמן הבולט ביותר בביתו הלבן (אולי לצד ויקטור אורבן של הונגריה); גם מר הרצוג הואיל להזכיר את שיחת הנשיא עם ראש הממשלה; מר ביידן לא הזכיר כלל את הדמוקרטיה הישראלית, אף כי תזכורת כזאת היא חלק תקני של הרפרטואר כל אימת שמנהיג ישראלי מבקר בוושינגטון.

נשיא ישראל דיקלם את מלוא הודעת הפתיחה שלו, דקה וחצי, ללא דופי, מן הזיכרון; נשיא ארה"ב הסתייע בכרטסת, ולא תמיד היה קל לפענח את דיבורו. בדרך-כלל דברי הנשיא מובאים בתוך זמן קצר כלשונם באתר הבית הלבן. לא הפעם, לפחות לא בזמן כתיבת הדברים האלה, הבוקר (ד'). 

פרשן ה"ניו יורק טיימס": המסר של ביידן לנתניהו - "עצור את החקיקה המשפטית" 
מה באמת אמר ביידן על ממשלת נתניהו, ולמה הוא התכוון | יואב קרני, פרשנות

נשיא ארה"ב הטעים את "מחויבות-הברזל" של ארה"ב לישראל. הוא עשה כן שעות אחדות לפני שמליאת בית הנבחרים הצביעה ברוב עצום לטובת הצעת החלטה פרו-ישראלית נלהבת. להחלטה הזו לא היה שום תוקף מעשי, היא הייתה רק הבעת דעה, אבל תומכי ישראל נחלו השג סמלי יוצא מגדר הרגיל: 412 מ-435 הצירים הצביעו לטובתה, רק תשעה התנגדו, השאר לא נכחו. 

משקלה הכבד של ישראל

דברים כאלה אינם קורים לעתים קרובות בקונגרס המפולג והמקוטב. לא לנו להגיד אם הבעת התמיכה שיקפה את רגשותיהם/הן הכנים של המצביעים/עות, אבל כרגע זה חשוב פחות מעצם הצבעתם. גם אם חלקם היו מעדיפים שלא להיספר בין אלה התומכים במשתמע בממשלת נתניהו, הם ראו את עצמם נאלצים להצביע לטובת ההחלטה, מפני שמשקלה של ישראל כבד מאוד בפוליטיקה האמריקאית.

זה עניין הראוי להבנה ולשינון, במיוחד לאחר קול הרעש והמהומה שקם בתקשורת הישראלית בשבוע שעבר סביב גילוייו של פרשן ה"ניו יורק טיימס" תומאס פרידמן על "הערכה מחדש" ממשמשת ובאה ביחסי ארה"ב-ישראל. פרידמן ראה מהרהורי לבו, ושורה של כותבים ושל פעילים פוליטיים בארץ מיהרו לאמץ את הרהוריו מבלי לשקול את הקשרם ואת סבירותם.

היום פרידמן מדווח על שיחה של "שעה ורבע" עם ביידן זמן קצר לאחר פגישת ביידן-הרצוג. ראה זה פלא, במשך 75 דקות של שיחתם המלים "הערכה מחדש" לא בקעו מפי הנשיא, או לפחות לא צוטטו. העיתונות הישראלית מצטטת את פרידמן גם היום מבלי לתהות מה קרה לפרידמן של השבוע שעבר.

פרידמן של היום מתאר את ביידן כ"פרו-ישראלי מן האסכולה הישנה", ומייעץ לישראלים להפיק את מלוא התועלת מן האסכולה הזו לפני שתעבור מן העולם.

אזיקיו הפוליטיים של ביידן

הבענו כאן את דעתנו יותר מפעם אחת, שיחסי ישראל-ארה"ב נכנסים אל אזור משבר. הם עדיין אינם שרויים במשבר, אבל אניית ישראל מתקרבת אל מי החופים של המשבר, אם מותר לנו להשתמש במטאפורה הימית הזו.

ישראל מאבדת יוקרה וחיבה, בוודאי בשמאל האמריקאי אבל גם במרכז. שטות תהיה להתעלם מן השחיקה ההדרגתית במעמדה, או להכחיש אותה. אבל כיוצא בזה שטות תהיה לדבר על משבר מיידי. בנימין נתניהו אינו אהוד במפלגה הדמוקרטית עוד מימי ביל קלינטון, בוודאי מימי ברק אובמה. מספר ניכר של דמוקרטים אינם סובלים אותו. אבל רובם הגדול עושים כן בלחישה, ובדלתיים סגורות.

ההצבעה בבית הנבחרים הזכירה לבית הלבן את אזיקיו הפוליטיים. אפילו רצה לנהוג חומרה מיוחדת בישראל - ומותר לשער שמפעם לפעם הוא היה רוצה - הנשיא ביידן יודע שאין לו בסיס תמיכה פוליטי. רוב גדול מאוד של חברי מפלגתו בקונגרס אינם חושבים שהגיע הזמן להעניש את ישראל.

היוזמה להצעת ההחלטה הפרו-ישראלית יצאה מן הרפובליקאים, שיש להם רוב קטנטן בבית הנבחרים. עוררה אותה התבטאות חריפה של פראמילה ג'איאפאל, צירת קונגרס דמוקרטית ממדינת וושינגטון, בצפון החוף המערבי. ג'איאפאל עומדת בראש הסיעה הפרוגרסיבית של מפלגתה, שחברים בה 103 דמוקרטים. בסך-הכול יש בבית הנבחרים 212 דמוקרטים. לשון אחר, כמעט חצי מהם חושבים את עצמם לפרוגרסיבים. זה אומר שהם מזהים את עצמם עם השמאל בשורה של ענייני חברה וכלכלה.

"הממשלה גזענית, לא ישראל עצמה"

ג'איאפאל, אמריקאית ממוצא הודי, דיברה בשבת שעברה בכינוס פעילים בשיקגו. מפגינים פלסטיניים קראו קריאות ביניים. "האוכל להגיד משהו בתור מי שהייתה ברחוב והשתתפה בהפגנות לרוב?", אמרה ג'איאפאל. "אני רוצה שתדעו שאנחנו לוחמים, כדי להבהיר שישראל היא מדינה גזענית, שהעם הפלסטיני ראוי להגדרה עצמית ולאוטונומיה, שהחלום של שתי מדינות חומק מאיתנו".

לאחר מעשה, כאשר קול שבר בקע מן הימין, ג'איאפאל הסבירה כי היא לא התכוונה להטריף את ישראל מעיקרה, אלא רק את ממשלתה. הממשלה הזו אומנם נוקטת מדיניות גזענית, היא אומרת, ו"גזענים קיצוניים" מנהלים אותה.

זה הספיק לרפובליקאים לנסות ולסחוט כל טיפה של הון פוליטי. הם משתדלים לתאר את המפלגה הדמוקרטית כשבויה בידי האגף השמאלי הרדיקלי, השוחר את רעת אמריקה ואת רעת ישראל.

אם זו הייתה הכוונה, זה היה מיקח טעות. הדמוקרטים מיהרו להתעשת, אם אומנם התעשתות היא. הם הצביעו לטובת הצעת החלטה, אשר פטרה את ישראל מן התוויות "גזענית" ו"אפרטהייד", וגינתה אנטישמיות.

לא רק המפלגה הדמוקרטית נחרדה מפני הטכסיס הרפובליקאי, אלא ג'איאפאל עצמה. למגינת-לבם של אחדים מעמיתיה, ובוודאי של המפגינים הפלסטיניים בשיקגו, היא עצמה הצביעה לטובת הצעת ההחלטה הרפובליקאית. אפילו בין הפרוגרסיבים, רק מיעוט קטן התנגדו להחלטה.

הקונגרס תמיד מציל

ההנהלה הארצית של המפלגה הרפובליקאית קיוותה שתוכל לפרסם רשימה שחורה של הדמוקרטים שיסרבו לתמוך בהצעה. היא נאלצה להסתפק בתשעה שמות של אולטרה-רדיקלים, ובהם ששת חברי "היחידה" (Squad), הקומנדו השמאלי של הפוליטיקה האמריקאית, הכולל דמויות אנטי-ישראליות מושבעות. נוכחות חברות "היחידה" ברשימה אינה מפתיעה איש. אכן, הרפובליקאים העניקו לדמוקרטים הזדמנות להתנער משוליהם. 

ישראל תמיד יכלה לסמוך על הקונגרס יותר מאשר על הבית הלבן. השדולה הפרו-ישראלית בוושינגטון שאבה את כוחה היסטורית מן הקונגרס. יש לזה הרבה סיבות, גם סנטימנטליות, גם אלקטורליות. הרבה דובר במשקלן הניכר של תרומות מצד יהודים למערכות הבחירות של חברי קונגרס, אם כי ישראל המוקדמת נהנתה גם ממאגר גדול של רצון טוב ושל רומנטיזציה.

הקונגרס נחלץ לעזרת ישראל לפחות בשלושה רגעי עימות דרמטיים בין ישראל לבית הלבן, ב-1992 - כאשר הנשיא ג'ורג' בוש האב סירב לערוב להלוואות מסיביות לישראל לצורך שיכון עולי רוסיה - וב-2010 ו-2015 בזמן של עימותי נתניהו עם אובמה. גם בוש גם אובמה חזו על בשרם את תוצאות עימותיהם עם ישראל. ביידן היה כמובן סגנו של אובמה, ולפני כן היה סנאטור במשך 35 שנה. הוא אינו זקוק לשיעור על דיפלומטיה או על פוליטיקה קונגרסיאלית.

בקיצור, המשבר שמספר מופרז של ישראלים התנדבו להודיע על בואו, עדיין לא בא. מצד שני, חזקה על בנימין נתניהו שהוא יודע שהגשר לוושינגטון מעולם לא היה צר יותר.

רשימות קודמות בבלוג וב-יואב קרני. ציוצים (באנגלית) ב-טוויטר.