יוסף חדאד עושה את ההסברה הכי טובה שיכולנו לייחל לה. דווקא בגלל שהוא ערבי ישראלי

"אני מקבל לא מעט איומים על החיים שלי והודעות שנאה, אבל למה הם רוצים להפחיד? כי הם לא רוצים שאמשיך לדבר בקול רם, הם יודעים שאני אומר את האמת ומציג עובדות וזה פוגע באג'נדה שלהם", כך אומר לנו פעיל ההסברה יוסף חדאד, שהפך לאושיית רשת עם אלפים רבים של עוקבים, ומנהל קמפיין הסברה של ממש למען מדינת ישראל. מה שמעלה לא אחת תהיות בפעילות שלו הוא היותו ערבי.

"מדובר על קיצוניים משני הצדדים", הוא מדגיש. "בחברה היהודית המיעוט הקיצוני בא ואומר לי תשמע, לא אכפת לי שאתה בחיפה, שנפצעת בלבנון או שאתה עושה הסברה ישראלית - אתה בשבילי ערבי וכל הערבים הם אויב. אבל הם בשוליים, וברגע שאני רק מציג את זה רוב מוחלט בחברה היהודית תוקפת את אותו מיעוט קיצוני ונעמדת לצדי בצורה הכי מפורשת. בחברה הערבית הקיצוניים נותנים הרבה פעמים את הטון והרוב השפוי שקט. אבל ערבים ואמרו לי 'תודה שאתה אומר בקול רם את מה שאנחנו חושבים ולא מעזים להגיד'. הם אומרים לי תמשיך, אז איך אני יכול לעצור? ויותר מזה, ככל שמאיימים עליי, זה רק מדרבן אותי".

● ראיון | במשך שנים מנסה איל וולדמן לקדם יוזמות שלום. באי מבודד בחו"ל הוא קיבל את הבשורה הנוראית מכל
● מפקד השייטת ועוזר הרמטכ"ל שהפך לדובר צה"ל: הדרך של דניאל הגרי לחזית ההסברה המלחמתית  

חדאד, בן 38 ומתגורר בנצרת, מאורס לפעילת ההסברה והעיתונאית האמריקאית־ישראלית אמילי שריידר. "הדרך הכי פשוטה להבין איך הגעתי למצב שאני מגן על מדינת ישראל ברחבי העולם עוברת בשלוש תחנות - הילדות שלי, השירות בצבא והשיקום לאחר הפציעה", אומר חדאד. "גדלתי בנצרת ונולדתי בחיפה, ותמיד בין שני המקומות האלה הייתי עוסק במה שקורים לו היום 'הסברה'. כשהייתי עם חברים יהודים הייתי מנסה להסביר את החברה הערבית ואת מה שעובר עליה, וכשהייתי עם ערבים הייתי מסביר את הזווית היהודית. הרגשתי תמיד חלק מהחברה הישראלית כי היו לי חברים יהודיים, נוצרים, מוסלמים ודרוזים. התייחסנו אחד לשני קודם כל כבני אדם. באמת נתנו לנו בחיי היום יום את ההרגשה שאנחנו בני אדם, וכתוצאה הרגשנו בשוויון, ולכן גם הרגשנו הכי ישראלים. כשהגעתי לגיל 18, בזכות הילדות הזו, החלטתי להתגייס לצבא. ב־2003 זה היה נדיר ביותר, יותר מהיום אפילו, לראות ערבי על מדים. הרגשתי מעין שגריר של החברה הערבית בתוך הצבא. לחיילים היהודים, שהם אמנם אחים שלי, היו הרבה שאלות, ומצאתי את עצמי מסביר להם את הערבים, וכשהגעתי הביתה מסביר את היהודים לערבים". במלחמת לבנון השנייה נפצע חדאד קשה כשלחם כחייל בגולני בקרב בבינת ג'ביל והפך לנכה צה"ל. במלחמה ההיא הוא איבד רבים מחבריו. חשוב לו לספר "איך המדינה עזרה לי והשקיעה בי".

 מתוך עמוד הפייסבוק של יוסף חדאד. בעיה בתקשורת הערבית

לאחר הפציעה ושנת שיקום החל לעבוד בתחומי ניהול ובמקביל לעסוק בהסברה ישראלית. לפני 6 שנים עזב את עבודתו האחרונה כסמנכ"ל במכון מחקר והקים עם חברים את "ביחד ערבים זה לזה", עמותה ערבית ישראלית שפועלת לקרב בין החברה הערבית לחברה היהודית במדינה ולהסברה עולמית, ובה הוא משמש כמנכ"ל.

"יש אובססיה כלפי ישראל"

"בעמותה אנחנו יוצאים למשלחות עם נשים וגברים, מוסלמים, נוצרים ודרוזים, וזה מאוד עוצמתי מול המתנגדים לישראל כי קשה להם להתמודד עם ערבים שתומכים בישראל. אומרים לי 'ישראל היא מדינת אפרטהייד' ומשתמשים בדו"ח של אמנסטי שאומר שגם הערבים שגרים בישראל חיים תחת אפרטהייד. ואז אני, הערבי שחי בישראל, בא ואומר שזה פשוט שטויות על מלא. יש כאן לא מעט בעיות, יש פה גזענות, אפליה, אבל לא רק בין יהודים וערבים. יש גם אפליה וגזענות בין יהודים ליהודים ובין הערבים והערבים. לצערנו גזענות קיימת בכל מדינה בעולם אבל יש איזשהי אובססיה כלפי ישראל. לכן אני לא יכול לקבל את זה. ויש ביקורת לגיטימית, אני הראשון שלא בורח מזה, שידבר על זה ושגם ינסה למצוא לזה פתרון. אבל הביקורת הנשמעת לרוב כלפי ישראל היא דו־פרצופית ולא הגונה או לגיטימית".

למה הביקורת על ישראל כל כך מעוותת וצבועה? יש כאן ממד של אנטישימיות?
"בהחלט. זו עובדה שיש הרבה מאוד אנטישמיות ביחס לישראל. לדוגמה יהודי בארצות הברית, אין לו קשר לישראל, הוא יהודי-אמריקאי, אבל תוקפים אותו או עלולים לתקוף אותו, והמשטרה צריכה לשמור על מוסדות יהודיים כי ישראל תקפה עכשיו בעזה. זו לא אנטישמיות? מה הקשר ליהודי שגר בארה"ב למה שקורה כאן? יש כאן ממד אנטישמי מובהק".

מה שאסור לפרסם

דיברת בעבר על פוסט טראומה בהקשר האישי שלך לאחר שנפצעת בלבנון. אנחנו בישראל ראינו את הטבח בשמחת תורה וכעת בסוג של פוסט טראומה, מוצפים בסיפורים, זוועות, מראות וסרטונים. איך לדעתך אפשר לתרגם את החוויה שאתה עברת ולדבר לאנשים שחווים את זה עכשיו?
"אתה הראשון ששאל אותי שאלה כזו ואני מאוד מעריך את זה. אנחנו מדינה בטראומה. אין פה מישהו שלא בטראומה. אין כזה דבר כבר, אנחנו בעידן חדש של מדינת ישראל. ישראל חוותה את האסון הכי גדול שלה מאז הקמתה. ילדים, נשים וגברים נפגעו, וכאחד שחווה את זה בלבנון, חשוב מאוד לדבר עם אנשים מהסביבה הקרובה וגם עם אנשי מקצוע. ההמלצה שלי היא לא לעבור הלאה. לשמחתי יש כרגע הרבה פרויקטים שפותחים את הקווים שלהם כדי לסייע וזה מבורך. רק אתמול ביקרתי חיילים בבתי חולים ומלבד הפגיעה הפיזית הם נפצעו נפשית. נתתי את מספר הטלפון שלי והתחננתי שידברו איתי. הייתי שם, אני יודע מה עובר עליהם. במלחמת לבנון השנייה איבדתי שבעה חברים ושאלתי את עצמי למה אני נשארתי בחיים. התשובה הייתה מבחינתי, כי אני עד למעשה הגבורה שלהם".

אתה פועל הרבה בתקשורת וברשתות החברתיות בשפה הערבית. מכאן אנחנו רואים שלכאורה כל העולם הערבי נגדנו. זה נכון?
"בחברה הערבית בישראל בהחלט יש שינוי עצום. יש אינספור ערבים ישראלים שמעלים פוסטים ותגובות נגד מעשי חמאס ויש בהחלט רוח רעננה בכיוון הזה. אני מעלה לרשתות החברתיות אצלי המון סרטונים של ערבים ישראלים שאומרים חד וחלק 'אנחנו עם ישראל ונגד חמאס'.

"העולם הערבי הרחב הרבה יותר בעייתי בגלל התקשורת הערבית. אל ג'זירה מובילה את זה, היא למעשה הטלוויזיה של חמאס. הפכו אותנו בערוץ הזה לסמרטוטים, כל דיווח שמשפיל את ישראל מקבל שם במה. גם באסון של בית החולים רואים בוודאות שיגור מתוך עזה שנופל על אזור בית החולים בשידור חי של אל ג'זירה, ובמקום לשדר את האמת, במקום לבוא ולהגיד חבר'ה וואלה, זה שיגור שלנו, הם מסיתים נגד ישראל".

יש שאלה אם צריך לסגור אותו בישראל.
"ברור שצריך לסגור את הערוץ הזה כאן. אם אל ג'זירה משתפת פעולה עם חמאס ואנחנו במלחמה על הקיום שלנו, אז אנחנו בבעיה גדולה. הם לא מדווחים את האמת. הם משקרים במצח נחושה ואנחנו מאפשרים זאת".

האם יש לך גבולות בפעילות ההסברה שלך, דברים שלא תפרסם?
"אני לא מוכן בשום פנים ואופן לפרסם סרטונים או תמונות של חיילים מושפלים. להראות שחיילי צה"ל מקבלים מכות ויורקים עליהם. גם בטשטוש לא. אני גם לא מוכן להעלות סרטונים של אזרחים ללא טשטוש, וכאן הייתה דילמה מאוד קשה. החלטתי שחייבים להעלות כי העולם לא יידע מה קורה, ואז לעולם לא נצליח לאפשר לצבא להיכנס קרקעית ולהשמיד את חמאס. לכן לקחתי החלטה - אני מראה סרטונים מזעזעים שקרו לבנים ולבנות שלנו, אבל עם טשטוש כדי שלא יזהו את הקורבנות".