האם ישראל איבדה את "האקס פקטור" במלחמה?

הכותב הוא פרופסור לאסטרטגיה ודיקן בית הספר אריסון למינהל עסקים באוניברסיטת רייכמן

השיח הישראלי בעקבות אירועי השביעי באוקטובר 2023 עוסק רבות בקונספציה וכישלונה. אין ספק שזהו דיון חשוב שראוי להמשיך בו, אבל נראה שיש נושא מרכזי שלא מקבל תשומת-לב ראויה, והוא השבלוניות והפסיביות של התגובה הישראלית לאותם אירועים נוראיים. 

● בתוך "עזה הקטנה": כך נערך צה"ל לפלישה הקרקעית לרצועה 
● המומחה שמציג: התוכנית שתמנע מצה"ל הסתבכות בבוץ העזתי 
● כך הצליח חמאס להונות את ישראל, ואלה הלקחים שכדאי ללמוד

בודאי יש מי שיגידו, על מה אתה מדבר? הרי אנחנו מפציצים מהאוויר בעזה בהיקף חסר תקדים, נערכים לכניסה מאסיבית יותר של כוחות קרקעיים ובמקביל עושים מה שאפשר להחזיר את החטופים. זה נכון, אבל כל הפעולות האלה הן צפויות וידועות לאויבנו, וברבות מהן אנחנו מגיבים לפעולות יזומות של החמאס במקום ליזום. 

יצירתיות ואלמנט הפתעה 

זה לא תמיד היה כך. ב-1967 ישראל הפתיעה את מדינות ערב במכת מנע אווירית, השמידה את חיל האוויר המצרי ויצרה לעצמה יתרון אדיר בכך. במלחמה זו, מוטיב ההפתעה של התקיפה הישראלית הראשונית היה אבן-היסוד במוניטין שצה"ל פיתח לעצמו כצבא מתוחכם וחזק.

מבצע "אביב נעורים" באפריל 1973, בו חוסלו כ-100 אנשי פת"ח, גם הוא תפס את אויבנו ואת העולם בהפתעה והמשיך למצב את צה"ל כצבא יצירתי בעל יכולות משמעותיות.

ב-1976, התגובה לחטיפת מטוס אייר פראנס לאוגנדה הייתה מבצע חילוץ נועז של סיירת מטכ"ל שאיש לא צפה. זה היה עוד נדבך חשוב ביצירת ההילה של עוצמת הצבא הישראלי.

חשיפת ארכיון הגרעין האיראני ב-2018, כמו גם ההתנקשות במדען הגרעין האיראני מוחסן פחריזאדה, היו גם הן פעולות מפתיעות שהבהירו לכל העולם שידה של ישראל ארוכה.

המכנה המשותף לכל הפעולות האלה ולרבות אחרות היה היצירתיות ואלמנט ההפתעה שבהן - במידה רבה המכלול של פעולות אלה יצר את ה"אקס פקטור" של כוחות הביטחון הישראליים - התפישה שצה"ל, המוסד והשב"כ יצירתיים, נועזים ולא צפויים היא-היא אלמנט ההרתעה המרכזי שלנו. 

טיפול שבלוני, צפוי ופסיבי

כמעט כלום מזה אנחנו עדיין לא רואים במלחמה הנוכחית. להפך - מי שעשו פעולה מפתיעה שלא צפינו היו החמאס והג'יהאד האיסלמי. מנגד, לא היה דבר צפוי יותר מהפצצות אוויריות על עזה כתגובה למעשי הרצח הנוראיים של ה-7.10.23, אין דבר צפוי יותר מכניסה קרקעית לעזה, וגם כל הטיפול בנושא החטופים הוא שבלוני, צפוי ופסיבי. הריטואל בו חמאס מצליח לדחות את הכניסה הקרקעית לעזה על-ידי טפטוף של שחרור חטופים - משאיר אותו כצד היוזם ואת ישראל כצד המגיב.

כדי באמת להחזיר לישראל את אלמנט ההרתעה אותו היא בנתה במשך עשרות שנים, היינו מצפים לראות חיסולים לא צפויים של הבכירים ביותר בחמאס ובג'יהאד האסלמי, לראות פעולות חילוץ חטופים בלב עזה (הגענו לאוגנדה, עזה יותר קרובה...) ועוד דברים בסגנון הזה.

במקום זה אנחנו רק שומעים דברי רהב מצד ההנהגה הישראלית והצבא על מחיקת החמאס ומתן עוצמת אש שלא נראתה מעולם - ספק גדול אם זה באמת משכנע אותנו, וספק גדול אם זה באמת מאיים על אויבנו. 

להחזיר את ההרתעה

נשאלת השאלה למה אנחנו לא מצליחים להיות יותר יצירתיים ואקטיביים הן בפעולות הלחימתיות והן בפעולות הקשורות להשבת החטופים. הסבר אחד הוא שאין לנו כרגע יכולת מבצעית לעשות פעולות כאלה. הסבר אחר הוא שיש לנו יכולת מבצעית כזו, אבל היא מרוסנת בגלל לחץ בינלאומי. הסבר נוסף הוא פחדנות הדרג המדיני. ואולי אנחנו רק בתחילתה של הלחימה, ועוד נראה פעולות לא צפויות כאלה.

בכל מקרה, קריטי להבין שבמידה רבה אלמנט ההרתעה הישראלי הוא לאו דווקא עוצמתה הצבאית, אלא היכולת שלה ליזום פעולות שחמאס והג'יהאד האיסלמי לא צופים - זה נכון בהקשר הצבאי וגם בהקשר של הטיפול בחטופים. אנחנו חייבים לעשות דברים שהם לא צופים שנעשה, גם במישור הצבאי וגם במישור המדיני - רק כך נוכל להחזיר את אלמנט ההרתעה שלנו ולמנוע שביעי באוקטובר נוסף.