המשחק הגיאו-אסטרטגי של סין: תומכת בפלסטינים עם מראית עין של ניטרליות

הכותב הוא חבר סגל בכיר בחוג ללימודי מזרח אסיה וחוקר בכיר אורח במרכז גלייזר למדיניות ישראל-סין במכון למחקרי ביטחון לאומי, אוניברסיטת תל אביב

מאז מתקפת חמאס הרצחנית ב־7 באוקטובר תמכה סין בעקביות בפלסטינים תוך שמירת מראית עין מסויימת של ניטרליות. סין לא גינתה את חמאס ולא הזכירה את הארגון בשמו; היא גינתה באופן כללי הרג אזרחים וקראה להפסקת אש מלאה ומיידית; בתשובה לשאלת אל ג'זירה על הפצצת ישראל את בית החולים בעזה, סין גינתה את "המתקפה" (מבלי לנקוב בשם התוקף, אך גם מבלי לתקן את השואל). שגריר סין באו"ם גם קרא לחקור את "ההפגזה"; במועצת הביטחון של האו"ם ובעצרת הכללית, סין הצביעה בעד הצעות שבפועל יצאו נגד פעולות ישראל אך לא גינו את חמאס ונגד הצעות שגינו את חמאס ולא קראו להפסקת אש כוללת ומיידית; כאשר עלתה סוגיית הזכות להגנה עצמית, סין הודיעה ש"לכל המדינות" יש זכות שכזו, אך לא ציינה במפורש אם לישראל עומדת זכות זו, ואף פיקפקה בכך שפעולות ישראל הן בכלל הגנה עצמית. בנוסף, סין טרחה להכריז במפורש כי היא ניצבת לצד הפלסטינים (שוב, ללא אזכור חמאס), וכי עמדתה תואמת את עמדת מדינות ערב. גם שליח סין למזרח התיכון נפגש רק עם נציגי מדינות ערב ומדינות מוסלמיות, בעוד שהדיון עם ישראל כלל שיחות טלפון בודדות.

מה מניע את סין לנקוט קו שכזה? מבחינת סין, לא מדינת ישראל ולא הפלסטינים (שמבחינת סין מוגדרים כמדינה) מהווים גורם חשוב במערכת האינטרסים. אמנם, לסין קשר חיובי עם גורמים פלסטיניים, עוד מימי הקמת אש"ף, אולם בפועל, הקשרים בין סין לבין הפלסטינים בעשורים האחרונים מתמצים כמעט רק בהצהרות. התמיכה הסינית הקונקרטית ליו"ש ולעזה בטלה בששים אל מול תמיכת מדינות אחרות (האיחוד האירופי, ארה"ב ואף מדינות ערב). סביר שגם "ביום שאחרי" תרומתה הסגולית של סין תהיה בהצהרות והרבה פחות במצלצלים.

● כך נראים החיים החדשים של מפוני העוטף: "הגוף ישן אבל המוח לא נח"
● העיתונאי הדני לא הופתע: "אני מסקר את ישראל 20 שנה, חמאס עשה את מה שהבטיח לעשות"

חוששת למעמדה במזה"ת

סין רגילה, וישראל התרגלה מהר מאוד, לכך שהקשרים הכלכליים ביניהן מתחזקים בעוד סין מגנה את ישראל בעקביות מאז כוננו השתיים יחסים דיפלומטיים בשנת 1992. הסוגייה שמטרידה את סין במלחמה הנוכחית, אם כן, אינה ישראל או הפלסטינים. מה שמטריד את סין הוא מעמדה של סין במזרח התיכון (וגם מעבר לו) אל מול ארה"ב והסיכון האפשרי לשרשראות האספקה, ובמיוחד אספקת האנרגיה, ככל שמלחמה זו עלולה להפוך למלחמה אזורית נרחבת.

לאורך העשור האחרון לערך, ככל שהנרטיב על "עזיבת ארה"ב" את המזרח התיכון - כשלעצמו נרטיב רחוק מהאמת - התחזק, סין ביקשה לייצר נרטיב אלטרנטיבי: מעמדה ומקומה של סין במזרח התיכון מתעצם. הנרטיב הסיני המשיך לדבר על כך שארה"ב ככלל נחלשת בזירה הגלובלית (וגם הפנימית), שארה"ב מייצגת סדר עולמי ישן, מפלה והגמוני, בעוד שסין מייצגת סדר עולמי חדש, שיוויוני והגון. סין טענה וטוענת שארה"ב פועלת מתוך תפיסת עולם של "מלחמה קרה" ו"משחק סכום אפס" בעוד סין מעודדת שיתופיות
ו־"win־win". אמנם, במקרים רבים הקשר בין נרטיב זה למציאות היה בעייתי, אולם הנרטיב קנה לעצמו אחיזה בעיקר בקרב מדינות מתפתחות ומדינות לא דמוקרטיות. מאידך, המהלכים של ארה"ב נגד סין, בייחוד תחת ממשל ביידן, יצרו גוש רחב של מדינות, רובן דמוקרטיות, שיחסיהן עם סין התערערו בעיקר מאז 2019.

כך מצאה עצמה סין נוהגת בדיפלומטיה אגרסיבית אך עם קשרים נחלשים ברוב המדינות המפותחות והעשירות בעולם, כולל מרבית מדינות האיחוד האירופי, יפן, דרום קוריאה, הודו, וכמובן מדינות צפון אמריקה - ארה"ב וקנדה. האינטרס הסיני במזרח התיכון עלה משמעותית בהתאם, וסין מינפה תחושות נטישה שחשו במדינות האזור כלפי ארה"ב לטובתה. היא ניצלה הזדמנויות כאלה כדי לחזק את מעמדה באזורנו, למשל, כשהוצגה כמתווכת בין איראן לבין סעודיה. עם זאת, המלחמה באוקראינה, שבה סין תמכה דה־פקטו ברוסיה, למרות היותה של אוקראינה שותפה אסטרטגית של סין, גרמה להחרפת הטון מצד מדינות אירופה כלפי סין, תוך שמדינות אחרות מבינות את גבולות התמיכה הסינית בשותפותיה.

בחודשים שקדמו למלחמה ארה"ב העצימה את נוכחותה באזור, עם המשא ומתן לנורמליזציה ויוזמות לחיבור הודו־המזרח התיכון־ישראל־אירופה (שאינן בהכרח בעייתיות מבחינת סין), ויחד עם העמדה האמריקאית הנחרצת בתחילת המלחמה, חשה סין שמעמדה באזור נחלש. אם שיחות הנורמליזיציה והיוזמות השונות היו תיאורטיות, או עתידיות, שליחת הכוחות האמריקאיים המאסיביים לאזור היתה לא רק מוחשית אלא גם עצומה בהיקפה. מדינות האזור הבינו היטב שהמסר האמריקאי אינו רק מסר של חיזוק לישראל או הרתעה לחיזבאללה ואיראן; זהו מסר נחרץ על מקומה הבלתי מתפשר של ארה"ב במזרח התיכון כולו. וכך, האינטרס הסיני של העצמת מקומה בקרב מדינות המזרח התיכון נפגע משמעותית. גם החיבור האסוציאטיבי שנוצר בין סין ל"ציר הרשע" (רוסיה, איראן וכיוב') לא תרם לאופן שבו נתפסת סין בעולם.

לנגח את ארה"ב

מכאן, ניתן להבין את מהלכיה של סין, שאמורים היו לגרום לעולם הערבי והמוסלמי להרגיש שדווקא סין לצידו, וזאת אולי מבלי להבין שחלק ניכר ממנהיגי העולם הערבי, על אף הרטוריקה נגד ישראל לעתים, דווקא מתנגדים מאוד לחמאס ולמה שהוא מייצג. לא זאת אף זאת, חלק מהעולם הערבי, בניגוד לסין, גינה באופן ישיר את חמאס או את פעולותיו ב־7 באוקטובר. מעבר לכך, סין גם ניסתה להשתמש באירוע כדי לנגח את ארה"ב באופן ישיר, להציגה כמעצמה קולוניאליסטית והגמונית, המתערבת בסכסוכים לא לה, כופה את דרכיה, מרוויחה מכך כלכלית, מערערת יציבות ובלתי אחראית. וגם זאת כאשר ברקע הדברים, למשל, רצון של ערב הסעודית עצמה בברית הגנה עם ארה"ב.

סין גם מנסה למצב את עצמה כחלק או מובילה של מה שמכונה "הדרום הגלובלי" - אותן מדינות, לרוב בלתי מזדהות ולא פעם מתפתחות, שאינן חלק מ"המערב הגלובלי" המשגשג והדמוקרטי ברובו. "הדרום הגלובלי" הוא זה שאמור, לשיטתה, לעמוד אל מול ה"קולוניאליזם המערבי הנצלני" (בראש ובראשונה ארה"ב) ולהביא לסדר עולמי צודק, שוויוני וחדש. אולם, כאשר הודו, שהיא חלק חשוב מאותו "דרום גלובלי", מגנה באופן חד משמעי את חמאס, ומציגה עמדה מאוזנת בהרבה כלפי ישראל, נדמה שגם במערך מדינות זה רב השונה על הדומה. מכאן, שלסין עוד נותרה עבודה רבה כדי לשכנע מדינות רבות לחבור אליה. יש פער גדול בין הרטוריקה וההצבעות המשותפות באו"ם לבין מוכנות לעבודה משותפת וקונקרטית בפועל או ביכולת לסמוך זו על זו.

האינטרס המשמעותי של סין במצב זה הוא גיאו־פוליטי, ונדמה שהוא כרגע מתנדנד, והרבה ממנו תלוי גם בהצלחת ישראל וגם במהלכים של ארה"ב. האם סין תנסה לדאוג ששותפותיה באזור, ובמיוחד איראן, ינסו לנווט את המצב כך שלא יידרדר למלחמה אזורית רחבה, בהתאם לאינטרס הסיני? נאלץ להמתין, וגם בעתיד לא בטוח שנדע מה באמת קרה בקרבות הרטוריקה והדיסאינפורמציה הגלובליים.