הדרג המדיני, הצבאי והמשפטי הצליחו לשלב זרועות במלחמת חרבות ברזל

בקיץ 2006, בעוד לוחמי חיזבאללה השחיזו חרבות ערב חטיפתם של החיילים גלעד שליט, אלדד רגב ואהוד גולדווסר, התפלמסו שני ענקי המשפט הישראלי בסוגיית המוזות והתותחים. נשיא בית המשפט העליון דאז אהרן ברק איתגר את האמירה הזו בהקשר המשפטי, ואמר בסוף מאי 2006 כי "מי שטוען שכשהתותחים רועמים המוזות שותקות, טועה".

● צבא ההייטק? לאיפה נעלמו המערכות הטכנולוגיות שהיו אמורות לשמור עלינו 
● דעה | כך הפכה טורקיה מבת ברית מערבית לחברה בציר הרשע 

הדברים נאמרו זמן קצר לאחר שהשופט בדימוס מישאל חשין תקף את ברק בראיון פרישה לעיתון הארץ ואמר כי "השופט אהרן ברק מוכן שיתפוצצו 30-50 אנשים אבל שיהיו זכויות אדם. אני לא מוכן. הוא חושב כך, אני חושב אחרת. לשמחתי הרבה אני הייתי ברוב". זמן קצר לאחר מכן התחרט חשין על הדברים. שבועות ספורים לאחר אותו ויכוח פרץ מבצע "גשמי קיץ" בעזה בעקבות חטיפת שליט, וסמוך לאחר מכן פרצה מלחמת לבנון השנייה בעקבות פיגוע טרור של חיזבאללה במסגרתו נהרגו חיילי צה"ל ונחטפו גולדווסר ורגב (לציבור לא נודע אז מצבם).

אין מדיניות שנבלמה מאז שבת ה־7 באוקטובר

האם אכן המוזות המשפטיות שותקות בזמן מלחמה? עד כה ניתן לומר בהכללה בקשר למלחמת "חרבות ברזל" - בהחלט כן. לא מצאתי עדות למדיניות שנבלמה על ידי הייעוץ המשפטי לממשלה או על ידי הפרקליטה הצבאית הראשית מאז השבת השחורה ב-7 באוקטובר. אפילו המנהג להחליט שלא להחליט עובר בסלחנות (ראויה להערכה בעיניי לאור הנסיבות) מצד משרד המשפטים. אתן פה דוגמה אחת, אך יש עוד לא מעט כאלה. למעלה מ-3,000 עזתים שנכנסו לישראל כחוק לפני פרוץ המלחמה, מוחזקים בישראל במעצר ללא הסמכה חוקית.

כבר למעלה משלושה שבועות מוחזקים אותם פועלים מעזה בבית מעצר צבאי בענתות. בתחילה לא ידעו מה לעשות עימם ולא היה ריאלי להחזיר אותם לעזה בתחילת המלחמה. בהמשך עמדת כלל גורמי הביטחון הייתה שאין עניין להשאיר אותם בישראל, לאף אחד אין פנאי למצוא מחט מודיעינית בתוך ערימת השחת הזו. לעמדת השב"כ, אלפי העזתים הללו מהווים נטל משמעותי על מערכת אכיפת החוק ושירותי הכליאה הישראליים. כזו היא גם עמדת שר הביטחון גלנט, שסבור כי יש להחזיר אותם לדרום עזה. מנגד חושב השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר שיש להשאירם בישראל, הן מתוך החשש שחלקם משתפי פעולה והן כקלפי מיקוח. בינתיים החליט הקבינט לאמץ את עמדת השר גלנט ושיחרר את הפועלים בניגוד לעמדת השר בן גביר.

מה קורה בפועל כששני השרים הרלוונטיים מתווכחים וחלוקים ביניהם? מחכים להכרעה של ראש הממשלה. גלנט ניסה להעלות את הנושא פעמיים לישיבת קבינט, ללא הצלחה.

במשרד המשפטים הבהירו לשרים שהם יסייעו לממשלה ליישם את המדיניות בעניינם של העזתים ויבנו לצורך כך מסגרת חוקית באמצעות תקנות לשעת חירום - אך שרי הממשלה חייבים קודם כל להחליט בינם לבין עצמם מה לעשות. בפועל, לא התקבלה עד כה ההחלטה, ואלפי העזתים עדיין שרויים בתנאי מעצר בישראל ללא הסמכה חוקית.

היועצת המשפטית לממשלה איפשרה את סגירת החשמל, המים, הדלק ושירותי האינטרנט לעזה. החזרת חלק מהם בהמשך לא נבעה ממניעה משפטית, אלא מהחלטה מדינית. גם מדיניות התקיפה בעזה הוחמרה באופן משמעותי, ללא התנגדות של הייעוץ המשפטי לממשלה. הסיבה שצה"ל לא תוקף בשלב זה את בתי החולים ברצועה שמתחתיהם פועלים ארגוני הטרור לא נובעת ממניעה משפטית אלא מהחלטה מדינית ומבצעית.

למרות המחלוקת בנוגע לנוסח התקנות לסגירת ערוץ אל-ג'זירה בישראל, היועצת המשפטית לממשלה ושר התקשורת הגיעו בסופו של דבר לנוסח מוסכם. ההחלטה להקפיא את הסגירה לא נובעת בשל מניעה משפטית אלא בשל שיקולים מדיניים.

בג"ץ מתרחק מביקורת שיפוטית על המלחמה

ומה בנוגע לבג"ץ? בשלב זה הוגשו מעט מאוד עתירות לבג"ץ בנושא צבא וביטחון מאז פרוץ המלחמה, למרות הצעדים הדרסטיים שנוקטת הממשלה. בשורה התחתונה, בג"ץ מתרחק בשלב זה מאוד מביקורת שיפוטית על החלטות שקשורות לניהול המלחמה.

השופט חאלד כבוב דחה עתירה המבקשת לבטל הוראת שעה הנוגעת לתפוסה הגבוהה בבתי הכלא בישראל. מטרת הוראת השעה היא להתגבר על פסיקת בג"ץ בעניין שטח המחיה המינימלי המגיע לאסירים, נוכח הגידול במספר העצורים בעקבות המלחמה. העתירה נדחתה על הסף ללא צורך בתגובה. השופט כבוב כתב: "העובדה כי מדובר בתיקון קצוב בזמן הכולל איזונים ובלמים פנימיים לרבות מנגנוני פיקוח, אישור ואשרור תוך הפעלת שיקול דעת... ועצם היותו מנגנון שנועד להתמודד עם מצב חירום פתאומי שמדינת ישראל לא ידעה כמותו מאז הקמתה - הכריעו את הכף".

השופט נעם סולברג דחה עתירה אחרת, הדורשת לקבל מידע על אודות הימצאם של שני עיתונאים עזתים שעברו את הגבול באותה שבת שחורה ונעצרו על ידי צה"ל במחסום ארז. לטענת המוקד להגנת הפרט, הם "נעצרו בעת מילוי תפקידם". סולברג, בהסכמת השופטות וילנר ורונן, דחה את העתירה על הסף.

סולברג כתב כי "בימים נוראים אלה, מנהלת מדינת ישראל מערכה קשה נגד מבקשי נפשה מארגון חמאס השולט ברצועת עזה, אשר שלח את מרצחיו, ועימו 'ערב רב', אספסוף צמא-דם, בבוקר יום 7.10.2023 (חג שמחת תורה) - להשמיד להרוג ולאבד, מנער ועד זקן, טף ונשים". סולברג, וילנר ורונן לא התרגשו מן הטענה של המוקד להגנת הפרט שמדובר בעיתונאים תמימים.

סולברג הוסיף כי "המוקד להגנת הפרט, אם כן, לא עמד בנטל להצביע על מקור בדין, המחייב את המשיבים למסור לו פרטי מידע על אודות מקום הימצאם של תושבי עזה העצורים בישראל, שנעצרו אגב פעולה מלחמתית, ובפרט זו שנכפתה עלינו בנוראותיו של יום 7.10.2023".

יד קשה לגבי מסיתים ומזדהים עם טרור

גם בנוגע לאכיפה נגד מסיתים ומזדהים עם הטרור ברחוב הערבי בישראל, אפשר לומר בהכללה כי הערכאות השונות נוקטות יד קשה בנוגע לפרסומים וביחס למפרסמים. ככלל, נראה כי השופטים מבינים שמה שהיה לא יכול להימשך. כך גם בנוגע למיצוי הדין עם שוהים בלתי חוקיים בישראל.

בית המשפט המחוזי בלוד קבע כי "מחויבים גם אנו לתת את חלקנו במלחמה שנכפתה עלינו ולהעביר מסר ברור, לפיו מי שנכנס שלא כדין לישראל בעוד מצויים אנו במציאות בטחונית קשה ובעת חירום, ייענש באופן מוחשי מאחורי סורג ובריח".

השופט רון סולקין מבית השלום בבאר שבע הוסיף וכתב כי בעת הזו גם עבירות רכוש מחייבות מעצר. "לנוכח המצב הביטחוני קיים מתח רב בציבור, אשר חלק גדול ממנו מזוין בנשק חם וגם אירוע שענינו פגיעה ברכוש עלול להסלים ולהוביל לפגיעה בנפש".

הרבה ביקורת נמתחה בשנה האחרונה על מערכת המשפט. אבל בשעה שבה נכתבים הדברים, כשבניהם של רבים מאיתנו נמצאים בתוך עזה במלחמת חירוף נפש, גם המוזות האלה מוטב להן שיקחו רגע הפסקה. הדיון הציבורי והענייני יכול להתחדש בשעה שש אחרי המלחמה.