להיות מרצה ישראלי בקולומביה: "מצפן מוסרי מעוות ופחדנות נתנו לזה לקרות"

המרצה הישראלי מאוניברסיטת קולומביה מספר על הימים הראשונים בקמפוס לאחר מתקפת הטרור ב־7 באוקטובר, על חוסר התגובה של המוסדות האקדמים המובילים בארה"ב ועל גילויי אנטישמיות שנדמה כי הולכים ומחריפים

הפגנה פרו פלסטינית באוני' קולומביה, ניו יורק / צילום: ap, Yuki Iwamura
הפגנה פרו פלסטינית באוני' קולומביה, ניו יורק / צילום: ap, Yuki Iwamura

יובל אריאב, שביום יום מכהן כשותף מנהל בקרן השקעות ההון סיכון סימבול שהקים לפני כשנתיים, משמש גם כמרצה אורח באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. הוא מנחה זו השנה השביעית קורס העוסק באופן שבו ארגונים המחזיקים במידע דיגיטלי רב משתמשים בו לטובת צמיחה עסקית, ובהשפעת החיבור בין אינטרסים עסקיים למידע דיגיטלי על החברה המודרנית. ביום מתקפת הטרור הרצחנית של חמאס הוא היה בקולומביה. "כשהתעוררתי באותו היום בדקתי בווטסאפ שאין דברים דחופים שצריכים מענה. הדבר הראשון שראיתי היה הודעות משני האחים שלי, 'אל תדאג אנחנו בסדר'. אמרתי לעצמי, אוקיי, אולי היה פיגוע נקודתי או ירי רקטות. לאחר מכן נכנסתי לטוויטר, בסביבות 14:00 שעון ישראל, ואמנם עדיין לא התברר גודל הזוועות אבל כבר היה ברור שמדובר באירוע אחר".

אנחנו הישראלים נשארנו קפואים ב־7 באוקטובר, בעוד אירופה עברה הלאה 
"מעולם לא חשבתי שאשמע בעירי את הקריאות יהודי מלוכלך" 

לאחר מכן, מספר אריאב, הוא חווה את "השבועיים הכי מבודדים שהיו לי בחיים. ב־48 השעות הראשונות הייתה איזו רשת ביטחון רגשית גלובלית, כי התגובות הראשוניות היו מזועזעות מאוד, וגרמו לתחושה שרואים אותנו. אולי בגלל שהמגמה הזו השתנתה כל כך בימים שאחרי, נמשכתי בחזרה לישראל".

אריאב מעיד כי "הרבה ממה שעשיתי מה־7 באוקטובר ועד שטסתי בחזרה היה לארגן אירועים בקמפוס, להשתתף במפגשים, לנסות לשגרר את ישראל בדרך הקטנה שלי. בשבוע שלאחר הטבח סטודנטים ישראלים בקלומביה ארגנו אירוע שנועד לספר על המתרחש ולהאניש את הסיטואציה. היה יפה לראות שהגיעו הרבה אנשים, יותר מהמתוכנן, הרבה מהם לא סטודנטים ישראלים או יהודים".

מהר מאוד ראה אריאב שהמגמה השתנתה. לדבריו, החריג היה ביטוי פרו ישראלי בפקולטה שידועה בכך שאינה חובבת ישראל.

כשאתה אומר שאוניברסיטת קולומביה אינה פרו ישראלית, אתה מתייחס לאירועים ספציפיים או להלך הרוח הכולל של המוסד?
"אני מתכוון להלך הרוח של קולומביה ושל מוסדות אקדמאיים אמריקאיים אחרים. בשנים האחרונות, בכל פעם שיש סיבוב מול חמאס מתקיימות הפגנות פרו פלסטיניות. הרטוריקה, ברבות השנים, הפכה יותר קיצונית ויותר אנטי ישראלית, ובמקומות מסויימים גם אנטי יהודית. סטודנטים יהודים הרגישו מאויימים גם בקמפוס עוד לפני 7 באוקטובר, אבל המצב הנוכחי מקצין דעות ויותר מזה, מאפשר לאנשים שהחזיקו בדעות מסוימות להרגיש כי כעת הם יכולים לבטא אותן בקול ובמעשים ללא השלכה".

התאכזבת מתגובת האוניברסיטה?
"לא חשבתי שהעולם האקדמי יתייצב לצד ישראל כמו ביידן, אבל מאוד האמנתי ואני עדיין מאמין שהאוניברסיטה, אם המטרה הראשונה שלה היא חקר האמת, עליה להיות מסוגלת להכיל מציאות מורכבת ולתקשר אותה. לבוא ולהגיד שמה שהתרחש ב־7 באוקטובר היה טרור, אקט מרושע ופחדני - בעיני זו לא אמירה פוליטית, זאת אמירה שמתקיימת בממד האנושי. חשבתי שלפחות ברמה הבסיסית תהיה הכרה בכך שהתרחש אקט של טרור, ומאוד הופתעתי שזה לא הגיע".

התגובה, אומר אריאב, הגיעה "אחרי הרבה מאוד אנרגיה שהושקעה בלגרום לה להגיע. אם זה לחץ על אנשים בהנהלת האוניברסיטה, ואם זו התפטרות של חברי נאמנות באוניברסיטאות. בפנסילבניה וגם בהרווארד היו כבר מקרים שאנשים אמרו שהם לא ימשיכו לתרום למוסד האקדמי, וגם משפחה יהודית שהייתה לה מלגה ארוכת שנים על שמה באוניברסיטה ביקשה ששם המלגה ישונה, כדי שהמשפחה תחדל להיות מקושרת למוסד, וזאת כי האוניברסיטה לא נקטה עמדה מוסרית לגבי מה שהתרחש ב־7 באוקטובר".

הקולגות בפקולטה פנו אלייך?
"יש הרבה מאוד אנשים שאני בא איתם במגע בפקולטה, ואני בטוח שהיו דיונים אם האוניברסיטה צריכה להתבטא או לא והאם לגנות, ולכן התגובה הסופית מעציבה מאוד. נדמה כי איזשהו מצפן מוסרי מעוות ופחדנות נתנו לזה לקרות".

"ממש ניסיון להשתיק"

אריאב מתייחס גם לניסיונות של הסטודנטים לתקשר את האירועים: "הסטודנטים היהודים ארגנו שיחות, בקבוצות הפורמליות, בפקולטות, ניסו לתקשר את המצוקה שלהם, ולא תמיד בהצלחה. סטודנטית ישראלית הראתה לי התכתבות בקבוצת ווטסאפ של סטודנטים, ורואים ממש ניסיון להשתיק מלדבר על שהתרחש, כי הדבר הזה לא תואם לנרטיב המוסרי של כולם. זה סיפור גדול יותר על מאבקי הכוחות ועל הצנזורה בקרב האוניברסיטאות האמריקאיות לכל תפיסה שאינה תואמת אחד לאחד תפיסות של התנועות היותר פרוגרסיביות".

אתה בעצמך חשת מאויים?
"ניו יורק היא אחת הערים היותר מגוונות ומכילות בעולם, לא חושב שאי פעם הסתובבתי בניו יורק וחששתי מעצם הזהות שלי. אבל נגיד לעלות היום להסעה של אובר, כשיש לי שם מאוד ישראלי, האם אני חושש? לראשונה בחיי, חד משמעית כן. יש לי חבר חובש כיפה שהפסיק לחבוש אותה בשל מקרים, אמנם בודדים, של התנכלויות. הוא גר באפר איסט סייד. מי היה מאמין שבניו יורק ישמעו על דברים כאלה? בעיר שבה התרחש האסון הנורא של 9/11, לשמוע בהפגנות קריאות מוסתרות לטבח ביהודים, תוך כדי צעקות 'אללה אכבר' זה בלתי נתפס, והעובדה שלדבר הזה אין תגובה ואין גינוי או השלכות בקמפוס, היא מטרידה ומפחידה".

לא מעוניינים בבוגרים

בעיני אריאב, "אנחנו קרובים לאיזשהו קצה, זה לא יכול להימשך. משרדי עורכי דין גדולים שלחו מכתבים לאוניברסיטאות שאומר שאם חוסר התגובה לגילויי אינטישמיות ימשיך - הם לא מעוניינים בבוגרים שלהן. למה אוניברסיטאות כמו קולומביה או הרווארד הן הכי נחשבות? בגלל השם שלהן. זאת אולי הסיבה הכי משמעותית שאנשים הולכים ללמוד במוסדות האלה".

"פתאום אנחנו רואים שמי שכן מביע עמדה ומכניס למשוואה השלכות זה המגזר הפרטי, שלכאורה אין לו אינטרס להביע דעה וכדאי לו להיות נייטרלי", מוסיף אריאב. "דווקא האוניברסיטאות, מטרתן, לפחות על הנייר, היא לחתור לאמת, אבל השיח שמדברר את האמת ואת המורכבות שלה לא מתחיל מהן אלא מגיע אליהן מבחוץ".

למרות התגובה הראשונית הרפה של אוניברסיטת קולומביה לתחושות אי-הביטחון של הסטודנטים היהודים בקמפוס, לפני כשבוע אסרה, בהודעה שנתפסה כמפתיעה, על פעילותם של שני תאים סטודנטיאליים. התאים הם SJP, סטודנטים לצדק בפלסטין, ו-JVP, ארגון הקול היהודי למען שלום, ושניהם קיימו פעילות פרו-פלסטינית ענפה ואגרסיבית שכללה הפגנות רבות. לדברי אריאב, האיסור, שהוא בגדר מעט מדי ומאוחר מדי, נבע יותר מעניין טכני ופחות מהעניין המהותי. לראייה, גם לאחר האיסור התקיימה השבוע הפגנה בקמפוס, בחסות ארגון סטודנטים אחר שלא הושעה, CUAD - שהוא בעצם הסניף של תנועת ה-BDS בקמפוס קולומביה. אריאב מעיד שהיה שם מספר לא מבוטל של מאות מפגינים.