אם כתבה בצוואתה כי מי מהילדים שיתנגד לה ינושל ויקבל שקל אחד. מה קבע בית המשפט?

פרטי המקרה: אם לשמונה הלכה לעולמה בשנת 2016 כשהיא אלמנה מנישואים שניים, ולה שמונה ילדים. בצוואתה הורישה את ביתה לבנה מנישואיה הראשונים. את יתר עזבונה חילקה באופן שווה בין שבעת ילדיה הנוספים: בן נוסף ושש בנות. בצוואה קבעה תנאי לפיו מי מילדיה שיתנגד לצוואה, ינושל ויקבל שקל אחד בלבד.

למרות זאת, בנה מנישואיה השניים הגיש התנגדות לקיום הצוואה בטענות לזיוף חתימת המנוחה על הצוואה, להיעדר כשירות ולהשפעה בלתי הוגנת של אחיו. הוא טען לצוואה מאוחרת. הבן שהאם הורישה לו את ביתה ביקש לקיים את הצוואה. המשפט החל להתנהל בשנת 2017, וכלל שבעה דיונים, מהם שלושה דיוני הוכחות ועשרות בקשות ותגובות.

בית המשפט לענייני משפחה דחה את התביעה בהיעדר ראיה לצוואה מאוחרת. השופטת עידית בן־דב ג'וליאן הסתמכה על מסקנת מומחה לכתב יד, שקבע כי לא הוכח שהאם לא חתמה על הצוואה. היא גם אימצה את עמדת המומחה הרפואי שלפיה המנוחה היתה כשירה קוגנטיבית ונפשית לבצע פעולות משפטיות בעת החתימה על הצוואה. המנוחה ידעה לפרט את היקף רכושה ולהביע את רצונה הברור לגבי עזבונה, להסביר מדוע היא מצווה כפי שמצווה ואף ידעה לומר כי היא צופה התנגדות לצוואה. גם הטענה להשפעה בלתי הוגנת נדחתה.

השופטת קבעה כי בהתאם לתנאי בצוואה, ומשכל טענותיו של המתנגד נדחו והצוואה הוכחה כמשקפת את רצון האם - יש לקיים את רצונה החופשי האחרון של המנוחה. משכך קבעה כי הבן שהתנגד לא יזכה לקבל מהצוואה דבר למעט שקל אחד, ככל ויבקש. יתרת העיזבון תחולק באופן שווה בין שש הבנות.

כן חייבה השופטת את המתנגד לשלם לאחיו 70 אלף שקל הוצאות משפט, מאחר וכל טענותיו נדחו, תביעת האח השני לקיום הצוואה התקבלה, ונוכח הימשכות ההליכים וריבוי הבקשות.

משמעות הפסיקה: צו קיום צוואה ניתן על מנת לקיים את רצונו החופשי של המנוח, ככל שהיה כשיר ולא הוכחה השפעה בלתי הוגנת. תוכנו לא נבחן במונחים של צדק.

מספר תיק: 32552-12-17
36022-02-19

פרטי המקרה: בית המשפט המחוזי מרכז אישר השבוע צו מוסכם, לפיו אמישראגז תשלם 3 מיליון שקל לאוצר המדינה ותמנה את עו"ד ז'ק חן לבקר חיצוני למשך שלוש שנים, לשם ביצוע ביקורת על עמידתה בהוראות החוק. הבקר יהיה כתובת לעובדי החברה המבקשים לדווח על חשד להפרות דיני התחרות. תחת זאת, יבוטל כתב אישום נגד החברה בגין עבירה של צד להסדר כובל בנסיבות מחמירות, ללא הודאה מצידה של החברה. צו מוסכם הוא אחד מכלי האכיפה הקבועים בחוק התחרות הכלכלית, והוא מאפשר, לבקשת הממונה על התחרות, לעשות בו שימוש במקום הליכים פליליים תוך הסכמה של הצדדים.

לפי כתב האישום שהוגש לפני קרוב לשלוש שנים, החברה, סמנכ"ל המכירות, איש מכירות של אמישראגז ואיש מכירות של פזגז היו צדדים להסדר כובל. לפי ההסכם, אמישרגז ופזגז לא יתחרו ביניהן על לקוחות ביתיים בבאר שבע, ואיש המכירות של פזגז לא ישכנע לקוחות אמישראגז לעבור חברה. ההליכים נגד הנאשמים עוכבו והחברה נותרה הנאשמת היחידה. הליך הגישור הביא את הצדדים להסכמות.

"צו מוסכם נחשב למנגנון המאפשר גמישות ומהירות בטיפול בבעיות תחרותיות במשק", כתב השופט עמי קובו. בין השיקולים שהביאו אותו לקבל את ההסכמה, העובדה שהחברה נותר נאשמת יחידה בתיק, באופן שהפחית משמעותית מהאינטרס הציבורי בניהול ההליך הפלילי. בנוסף עמד חשש כי מצבו הרפואי של סמנכ"ל המכירות לא יאפשר להביאו להעיד כעד תביעה באופן שהיה מקשה על הוכחת העבירה. לאחר הסיכום על הצו, הלך הסמנכ"ל לעולמו.

"מינוי בקר חיצוני צפוי לקדם את האינטרס הציבורי בתחום אכיפת הוראות החוק על תאגידים מפרים", קבע השופט. "יהיה זה המקרה הראשון בישראל שבו תחויב חברה למנות בקר חיצוני לעניין דיני התחרות". השופט הוסיף כי כלי הצו המוסכם נועד להבטיח שההתנהגות המקימה חשש להפרת החוק לא תחזור על עצמה וכדי לקדם ביעילות את התחרות החופשית.

את רשות התחרות ייצג עו"ד אשר גושן. את אמישראגז ייצגו עוה"ד תמר תורג'מן קדם ואיילת גלעדי ממשרד פישר.

משמעות הפסיקה: בית המשפט יאשר צו מוסכם בהליכים הנוגעים לחופש התחרות במקום הליך פלילי, רק אם התוצאה לטובת האינטרס הציבורי

מספר תיק: 20950-02-20

פרטי המקרה: בית המשפט המחוזי בתל אביב פיטר החודש את אלכסנדר מישר, שהיה נאמן של הקדש ציבורי, לאחר שנקבע כי לא עמד בחובת האמון המוגברת החלה עליו בכך שלא פתח חשבון בנק, ולא דאג להעברת הכספים השייכים להקדש וחלוקתם כדי לממש את רצון המוריש. את התביעה הגישה יחידת ההקדשות ברשות התאגידים, שמצאה במסגרת בדיקה שערכה כי הנאמן לא מילא את חובתו.

יצחק לרנר שנפטר ב־1993 הוריש בצוואתו 3 מיליון דולר להקמת עמותה שתחלק על בסיס שנתי כספים לארגונים הקשורים לתרבות היידיש. העמותה פעלה שנים בניהולו של מישר. כשנגמר הכסף, העמותה פורקה ונקבע כי נכסיה יועברו למוסד ציבורי בעל מטרות דומות. בשלב זה התברר כי קיים נכס שנמכר והניב כמיליון שקל. הוקם הקדש על שם המנוח למימוש מטרות הצוואה, וב־2021 מונה מישר לנאמן ההקדש.

השופט נפתלי שילה קבע כי מישר לא פתח במשך שנה חשבון בנק, לא עדכן את רשם ההקדשות ולא פנה להעברת הכסף לחשבון עד להגשת התביעה ולמעשה היה בחוסר מעש שנה וחצי. נקבע כי הנאמן "לא פעל באופן המועיל ביותר ולא נקט בשקידה סבירה, כמצופה מנאמן הקדש, שחלה עליו חובת אמון מוגברת".

"אין מנוס מהחלפת הנאמן ומינוי גורם אובייקטיבי, אמין ומפוקח ש'יוציא את העגלה מהבוץ', ויחלק סוף סוף את הכספים", קבע שילה. עוד ציין כי יש "להוקיר את מישר על פועלו לחלוקת כספי המנוח בהתאם לצוואה". הרשות הלאומית לתרבות היידיש מונתה לנאמן ההקדש.

מיחידת ההקדשות ברשות התאגידים נמסר כי פסק הדין מעגן את חובת האמון המוגברת החלה על נאמן של הקדש. את רשם ההקדשות ייצגו עוה"ד רבקה רווח ונגה גלעדי ואת הרשות הלאומית לתרבות יידיש עו"ד ניבה דורסט. את מישר ייצג עו"ד אמיר מרגלית, שמסר: "הוצגו ראיות חותכות שהנאמן פעל בנחרצות כדי לקיים את דרישות הבנק לפתיחת החשבון, שארכה חודשים. הנאמן לא הסכים לדרישות הלא מבוססות של רשם ההקדשים לחלוקת הכסף, ולכן הרשם טען שיש להחליף אותו. הבירוקרטים מעכבים 5 שנים חלוקת מיליון שקל".

משמעות הפסיקה: נאמן של הקדש מחויב בחובת אמון מוגברת לביצוע מטרות ההקדש. תקופה של שנה לפתיחת חשבון בנק אינה סבירה.

מספר תיק: 14688-02-23