הנפת דגל ישראל על אדמת רפיח סימנה נקודת שבר ביחסים עם מצרים

הכותבת היא מרצה בכירה בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה, וחוקרת בכירה במרכז משה דיין באוניברסיטת תל אביב

בראיון שהעניק שר החוץ המצרי, סאמח שוכרי, לערוץ הטלוויזיה Sky News הוא חזר והדגיש את תביעתה של מצרים לסיום הפעילות הצבאית של צה"ל ברצועת עזה, ולהזרמת הסיוע ההומניטרי.

● מצרים מקררת יחסים עם ישראל? לפחות בתחום אחד אין לה בחירה 

"אין זה מתקבל על הדעת לחשוף את המשאיות המובילות את הסיוע ואת עובדיהן לסכנת חיים... ישראל חייבת לחדול מפעולותיה הצבאיות במעבר רפיח לאורך הגבול עם מצרים".

עוד הוסיף השר כי ההצהרות הישראליות בדבר תיאום ישראלי־מצרי של הפעולה ברפיח הינן חסרות שחר בעליל. ראיון זה התקיים בעקבות הצהרתה של מצרים כי היא שוקלת להחזיר את השגריר מתל אביב, ולשנמך את מערכת היחסים בינה לבין ישראל. יחד עם זאת ציין השר שוכרי כי אין בכוונתה של מצרים להפר את הסכם השלום: "ישנם דרכים אחרות להביע את ביקורתנו".

 חיילים מצריים בפטרול בצד המצרי של מעבר רפיח / צילום: ap, Amr Nabil

אחת מהן היא חבירה לדרום אפריקה בפנייה לבית הדין לצדק בהאג, במטרה לתבוע מישראל ואפילו לכפות עליה את הפסקת הלחימה. צעד נוסף הוא סירוב להמשיך ולתאם עם ישראל את הכנסתן של משאיות הסיוע ההומניטרי דרך מעבר רפיח, מה שגרר האשמות הדדיות בין המדינות בשאלה מיהו האשם העיקרי בבלימת הסיוע לפליטי הרצועה.

זהו ללא ספק שפל חסר תקדים ביחסים בין שתי המדינות, ונקודת שבירה במאמצים המצריים לתווך בין ישראל לחמאס במטרה לגבש הסכם להחזרת החטופים ולהפסקת אש.

מחירים כבדים

מיומה הראשון של מלחמת חרבות ברזל הצהיר נשיא מצרים, עבד אל־פתאח אל־סיסי, כי מצרים לא תאפשר כניסה של פליטים מרצועת עזה לשטח חצי האי סיני.

זליגה המונית של פליטים עזתים לחצי האי, בראייתו של הנשיא המצרי, תהפוך את הטריטוריה הריבונית של מדינתו לשטח מריבה ממנו יצאו פלסטינים לפגע בישראל, וישראל מצידה תשיב מלחמה שערה לתוך סיני.

כדי לרכך את עמדתו של אל־סיסי פנה ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, לארה"ב ולמדינות מערב אירופה כבר בשבועות הראשונים ללחימה, בבקשה להפעיל לחץ על נשיא מצרים ולשכנעו לאפשר כניסה של פליטי צפון הרצועה לשטח מצרים.

הללו סירבו לפנייתו מתוך הבנה שמדובר בקווים אדומים שאותם הנשיא המצרי אינו יכול לחצות, וכי עמדתו זו נובעת מהשלכותיה של המלחמה על הלכידות הפנימית של מצרים ועל כלכלתה.

ואכן, מצרים משלמת מחירים כבדים ביותר מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל. די אם נציין את העובדה שמאז נבחר לנשיא, עבד אל־פתאח אל-סיסי השקיע מאמצים רבים בטיהור סיני מארגון אנצאר בית אל־מקדס, הזרוע של דאעש ששלט בחצי האי.

משימה זו עלתה בחייהם של רבים מקרב כוחות הביטחון המצרים. זאת ועוד, פנייתה של מצרים לאפשר הכנסתם של כוחות צבא לסיני מעבר למה שנקבע בהסכם השלום עם ישראל אף נענתה בחיוב, כיוון שטיהורו של חצי האי מארגון הטרור הלם את האינטרס הישראלי.

הצלחתו של אל־סיסי החזירה את התיירות לסיני, שהייתה משותקת מאז פרוץ מהפכת האביב הערבי ב־2011. ואולם, מלחמת חרבות ברזל שבה והדירה את התיירים מחצי האי.

גם ההכנסות שהחלו לזרום לקופת האוצר המצרי כתוצאה מהפעלתה של תעלת סואץ החדשה נקטעו באיבם בעקבות פעולותיהם של החות'ים, שלא חדלו ליירט את הספינות שעברו בים סוף. התוצאה המיידית הייתה שספינות רבות ויתרו על הסכנה הכרוכה במעבר בתעלה, והעדיפו את המסלול הארוך יותר אך הבטוח דרך כף התקווה הטובה.

בנוסף לכך, מעמדו של אל־סיסי בקרב הציבור אינו איתן, מה שמחייב אותו להיות קשוב לקולות הביקורתיים האנטי־ישראלים מבית הקוראים לו לגלות סולידריות אקטיבית עם האחים העזתים ולחדול ממשימת התיווך השקולה והמאוזנת שאימץ.

על אף שניתן לראות הבלחות ראשונות של שיכתוב ספרי הלימוד לבתי הספר היסודיים במצרים ביחסם לישראל וליהודים, ומתן מקום מרכזי לערך השלום, עדיין חסרה במצרים "ת'קאפת אל־סלאם" - תרבות השלום, על כל היבטיה. בנסיבות כגון אלה בהן מתרחשת מלחמה בין ישראל לפלסטינים, האנטי־ישראליות (יש כאלה שיאמרו האנטישמיות) גואה.

מעמד ציבורי דועך

גם בזירה האזורית מעמדו של אל־סיסי מורכב. מאז פרסומה של יוזמת השלום הערבית ב־2002, שהיא למעשה יוזמה סעודית, וביתר שאת מאז חתימת הסכמי אברהם, ירד פלאים מעמדה של מצרים כמדינה המובילה במזרח התיכון וכ"אם אל־דוניא" - טבורו של העולם.

מאמצי התיווך של אל־סיסי בסכסוך הישראלי־פלסטיני מאז היבחרו לנשיא נועדו בין השאר לרכוש מחדש את מעמדה של מצרים כמי שמקדמת תהליכי שלום באזור, ובה בעת להעצים את מעמדו שלו כמבוגר האחראי.

מבין שתי המדינות המתווכות בין ישראל לחמאס ברור לחלוטין לכל בר בי רב כי קטאר מבקשת "לתפוס טרמפ" על המלחמה, ולמנף את מעמדה כמי שמחזיקה במפתחות לגיבושה של עסקה להחזרת החטופים ולסיומה של הלחימה, על אף שתמיכתה בחמאס ידועה לכל.

מערכת היחסים בין מצרים לחמאס לעומת זאת אף היא ידועה. על אף שאינו מצהיר על כך מפורשות, אל־סיסי רואה בחמאס ארגון טרור פונדמנטליסטי המשתף פעולה עם שנואי נפשו ואויביו מבית, האחים המוסלמים.

כראייה לכך הציף צבא מצרים ב־2014 במי שופכין את מנהרות החמאס שחיברו בין סיני לרצועה, ואשר שימשו להעברת אמצעי לחימה, מזון ודלק.

מוקד עלייה לרגל

מאז פרוץ המלחמה הפכה קהיר למוקד עלייה לרגל של הצדדים. לישראל, לחמאס וגם לקטאר היה ברור כי אם תתגבש עסקה היא תצא מקהיר. המצרים לא חדלו ליזום מהלכים, להניח תוכניות, לעדכן אותן בהתאם לדרישות של ישראל ושל החמאס, לדלג בין הצדדים, לשכנע, להזהיר ולעיתים אף לאיים במטרה להתקדם.

עד להשתלטות צה"ל על מעבר רפיח הפגינו המצרים אופטימיות כי עסקה הולכת ומתגבשת, אלא שאז סומנה נקודת מפנה שלא לומר שבירה, שכן המצרים ראו בהשתלטות כיבוש לכל דבר ועניין.

בראייתם, הנפת דגלי ישראל על אדמת רפיח אינה אלא צעד סימבולי, אך משמעותי. זאת כיוון שהוא מעיד כי לא מדובר בפעולה מוגבלת שתכליתה למוטט את היכולות הצבאיות של החמאס, אלא הייתה זו כוונה ברורה להחזיק בטריטוריה של רפיח, ולפי הקולות הנשמעים מן הקואליציה הימנית הישראלית - אף ליישב אותה מחדש. התגובה המצרית המיידית לעצור את כניסת הסיוע ההומניטרי ממעבר רפיח עלולה להחריף את המצב ההומניטרי ברצועה, וכתוצאה מכך עלולים שופטי האג להוציא צו המחייב את ישראל לעצור את הלחימה.

מאז שנחתם, הסכם השלום הישראלי־מצרי צלח משברים רבים. על אף שבישראל נוטים לראות את חצי הכוס הריקה שבהסכם ולכנותו "הסכם קר" המצוי תדיר בתת־חום, הרי מן הראוי שלא להטיל ספק בתועלותיו של השלום, בחשיבותו של שיתוף הפעולה הצבאי־אסטרטגי, ובעיקר משום שמצרים חדלה להיות אויב אלא שכן.