במשך 56 שנה, חמישה ביוני 1967 התחרז עם משהו שראש הממשלה הנוכחי היה מכנה "ניצחון מוחלט". שום דבר לא עמד אז בין חיל החלוץ של ישראל לבין קהיר, דמשק ועמאן.
● יואב קרני, פרשנות | מלחמת עזה מתערבבת בפוליטיקה פנימית באמריקה, אפריקה ואירופה לרעת ישראל
● יואב קרני, פרשנות | מסר בן 110 מברלין: כך עושים כלכלת מלחמה
● יואב קרני, פרשנות | פוליטיקה כמקצוע: על עודף הלהיטות של תובעים לפתוח תיקים למנהיגים
במשך 56 שנה ושליש רווחה ההנחה שמלחמת ששת הימים לא יכלה להסתיים באופן אחר, בייחוד מפני שלא יכלה להתחיל באופן אחר. היסטוריונים, אסטרטגים וקנטרנים קידמו את הדעה שהמלחמה הייתה מיותרת, קודם כול מפני שלא ארבה סכנה של ממש, וגם מפני שתוצאותיה הפוליטיות ארוכות הטווח היו הרות-אסון.
בשבוע הבא ימלאו 57 שנה ליום ההוא, שבו ישראל שודרגה למעמד של מעצמת-על אזורית והפכה לבלתי מנוצחת. יום השנה הזה הוא אולי זמן הולם לפסימיות קונסטרוקטיבית. זה הזמן להיזכר באיזו מידה ישראל נחלשה אסטרטגית, מדינית וחברתית בדור האחרון.
בסוף מאי 1967 ישראל גמרה אומר לצאת למלחמה מפני שלא הייתה מוכנה לקבל את חסימת השיט החופשי בים סוף (רחל אטאס שרה, "אנחנו נעבור, בחושך ובאור, בדגל כחול לבן, במצרי טיראן"); והיא עלתה לגולן מפני שלא הסכימה לקבל את משטר הטרור של הארטילריה הסורית במזרח הגליל.
ביוני 1967 ישראל הייתה בעיני אויביה חלשלושה וּמוּעדת לתבוסה. מוטב לזכור כי במאי 1967 ישראל עמדה בעיצומו של משבר כלכלי וחברתי חמור, שבמהלכו רבבות עזבו את הארץ, לפעמים באישון לילה כדי שהשכנים לא יראו; האבטלה נסקה, ואנשים הפגינו בקריאות "לחם! עבודה!". הארץ כולה הזדעזעה כאשר תוכנית הרדיו "מיקרופון ליום אחד" שודרה לאורך יום שלם מבית שאן, וילדה מקומית סיפרה שהיא רעבה.
אחד הספרים הנפוצים ביותר היה "כל בדיחות אשכול", ששם ללעג ולקלס את מנהיגותו של ראש הממשלה דאז, מבלי לדעת כמובן שהוא הכין את ישראל למלחמת ההצלה הלאומית כאשר דחה את הערכות אלופיו שפני הערבים אינן מועדות למלחמה.
זה היה הזמן שבו ישראל הקרינה חולשה קיומית. ב־27 במאי 1967 נשיא מצרים עבד א־נאצר הכריז, ש"זו תהיה מלחמה טוטאלית. מטרתנו היסודית היא חורבן ישראל". למחרת החרה החזיק אחריו היו"ר הראשון של אש"ף, אחמד שוקיירי: "הישראלים ילידי הארץ יכולים להישאר בפלסטין. אולם על פי מיטב הערכתי לא ייוותר איש מהם בחיים".
"זה היה חלום בלהות"
ב-1969 שלושה עיתונאים יהודים אמריקאיים פרסמו ספר שלא עשה חיל. שמו היה "אילו נוצחה ישראל". ריצ'רד צ'סנוף, אדוארד קליין ורוברט ליטל חברו כדי לתאר מה היה קורה ביוני 1967, אילו הערבים היו מנחיתים את המהלומה הראשונה.
גולדה מאיר אמרה לצ'סנוף, בשיחה פרטית, "שערו נא בנפשכם שעבד א-נאצר היה מגיע ראשון אל שדות התעופה שלנו… זה היה חלום בלהות שלא נתן לנו מנוח". יצחק רבין אמר לקליין ולליטל: "מהלומה אווירית מוצלחת ראשונה של הערבים הייתה מכריעה את הכף. יש אומרים, 'אבל מה על האמריקאים?' הייתי שונא להימצא במצב שבו קיום ישראל תלוי בארה"ב".
השלושה כתבו: "את הקורא הישראלי יזעזעו מסקנותינו אולי יותר מכל קורא אחר. אבל אנו מאמינים שהדברים שכתבנו הם ריקמה צפופה של עובדות ממשיות ושל דמיון מתקבל על הדעת בהחלט". הספר התקבל בארץ בצינה, בלעג ובאיבה.
בסוף מאי 2024 חזרתי ופתחתי את העותק המתבלה. הוא מתאר כיצד הארץ מאבדת את עשתונותיה ברגעי המלחמה הראשונים. בחדר המצב בבית הלבן לא היה לאיש מושג איך זה קרה. "אדוני הנשיא", אומר מנהל ה־CIA ללינדון ג'ונסון, "ראשי המטות המשולבים תירגלו את זה לפחות ארבע פעמים בחמש השנים האחרונות. בסוכנות העסקתי שני צוותים עצמאיים. מכל זווית ראייה - בין אם היו הישראלים ראשונים ובין אם היו הערבים ראשונים - התוצאה היתה אחת ויחידה, בדיוק כמו זו של ראשי המטות: ניצחון ישראלי".
שר ההגנה שאל, "האם אתה אומר לנו שהדבר היחידי שאתה וראשי המטות לא הבאתם בחשבון בתכנון שלכם הוא מהלומה ערבית ראשונה מוצלחת?". ראש ה-CIA חורק שיניים, ומזכיר כי איש בחדר המצב לא הביא בחשבון מהלומה כזאת. "כל החישובים שלנו שווים כקליפת השום", הוא מודה.
"ייתכן שביום מן הימים"
ממשלת ישראל התכנסה במקלט הכנסת, שפגזי מרגמות ירדניות ניפצו את חלונותיה. ענני עשן התאבכו מבתי רחביה הסמוכים. "כיצד יכלו להפתיע אותנו בצורה כזאת?", שאל אשכול. "הביון שלהם היה טוב יותר ממה שחשבנו", השיב שר הביטחון משה דיין, והציע לדחות את חילופי ההאשמות. "ייתכן שביום מן הימים תהיה לנו הזדמנות ליישב את החשבונות הללו". מחברי הספר לא העניקו הזדמנות כזאת. ישראל חדלה להתקיים ששה ימים אחר כך.
עכשיו, כאשר דגלים כחולים לבנים אינם עוברים עוד בים סוף זה החודש השמיני, וכאשר ריבונות ישראל בגליל מתכווצת; כאשר ישראלים חדלו לבטוח במנהיגיהם הפוליטיים והצבאיים או להאמין להם; כאשר דוקטרינת ההרתעה של ישראל מנופצת לרסיסים לעיני העולם כולו, הדעה שישראל "לא יכלה" להפסיד ב־1967 נשמעת פחות משכנעת.
טעות איומה היא להניח שבית המקדש חרב על שנאת חינם. הוא חרב על יוהרת מנהיגים, על התכחשות למציאות, על אובדן שיקול דעת, ועל היעדר ענווה. אולי כדאי לבלות את ימי יוני הראשונים בעלעול ב"אילו נוצחה ישראל". שם הספר נשמע עכשיו קצת פחות פיקטיבי, אבוי.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר
כתבות
ני"ע
