כל כך ברור שביידן חייב ללכת, וכל כך לא בטוח שהוא אומנם ילך

אילו ג'ו ביידן היה קורס בוויכוח טלוויזיה בשידור חי, נניח, לפני שישה חודשים - אין כל ספק שמועמדותו לנשיאות הייתה מסתיימת בו בלילה. זה היה קורה באופן פשוט מאוד: מקורות המימון שלו היו מסתתמים.

● יואב קרני, פרשנות | פאניקה במפלגה הדמוקרטית לאחר כישלון של הנשיא ביידן בעימות הטלוויזיה עם טראמפ
● יואב קרני, פרשנות | שחקני הפוקר שהוליכו שולל רק את עצמם
● השבוע בעולם | ג'סטין מתקרב אל סוף שלטונו בקנדה, והצבאים השתגעו

מזה שנים, היכולת המוכחת לגייס תרומות מתוארת כשוות ערך של סיבוב ראשון בתהליך הבחירות המקדימות לנשיאות. כמה מן הטוענים הפוטנציאליים הטובים ביותר לנשיאות נשרו מן המרוץ בגלל כסף, עוד לפני שהגיעו אל סיבוב ההצבעה הראשון.

ג'ו ביידן עצמו התנסה בזה ב-1987, כאשר ניסה את כוחו בפעם הראשונה. אז, מסע הבחירות שלו התנפץ לרסיסים לאחר שהואשם בגניבה ספרותית: הוא נשא נאום שהועתק כמעט במלואו מזה של פוליטיקאי בריטי.

אבל קל מאוד לאבד מימון בשדה צפוף. עוד שבעה דמוקרטים התמודדו אז, ותורמים לא התקשו להעתיק את נאמנותם. הפעם, הפסקת התרומות למועמד היחיד, שהוא גם נשיא הרפובליקה, היא אקט של מרד. הסבירות של מרד בקנה מידה כזה היא תמיד נמוכה, אם מפני שמרד מבטא חוסר נאמנות ואם מפני שתוצאותיו מי ישורן.

אף על פי כן, אחד המהלכים הראשונים של אנשי הנשיא בשעות שלאחר השפלתו בוויכוח עם דונלד טראמפ, היה פגישה לא פורמלית עם תורמים בולטים.

בריחת תורמים מן הנשיא לא הייתה מרוקנת מייד את קופתו. הוא אסף הרבה מאוד כסף בחודשים האחרונים. אבל היא הייתה מבשרת רעות. סרטוני תחינה של הנשיא ושל סגניתו לתרומות נוספות נראים ברשתות ללא הרף. הסטטיסטיקה של התרומות חשובה לא פחות מן התרומות עצמן. ככל שהן גבוהות יותר, כך גוברת תנופת המועמד. תרומות הן תחליף לסקרי דעת קהל; וכן, תרומות מעודדות תרומות נוספות.

103 סיבובי הצבעה

החלפת המועמד ביידן לא תהיה פשוטה, אבל היא תהיה הרבה יותר פשוטה אם הוא עצמו יודיע על פרישתו. ועידת המפלגה הדמוקרטית, שעמדה להעניק תוקף פורמלי למועמדותו, מתכנסת ב-19 באוגוסט בשיקאגו.

אילו הודיע עכשיו שהוא פורש, הייתה יכולה להיפתח מערכת בחירות כלשהי: כמובן, לא 50 סיבובים של בחירות מקדימות בכל מדינה, זה פשוט לא מעשי - אבל עצרות בחירות, ויכוחי טלוויזיה, ראיונות עיתונאיים ונשפי התרמה היו יכולים אז להיערך בקצב מסחרר. הייתה מצטיירת תמונה ברורה יותר לקראת הוועידה.

המכניזם של הוועידה הוא פשוט: הצירים נקראים להתחיל להצביע ביום השלישי שלה. מאז 1956, לא היו הפתעות. המועמד נבחר, או נבחרה (פעם אחת), בסיבוב ההצבעה הראשון, על יסוד התחייבותם המוקדמת של הצירים. זה תמיד היה קצת מאכזב, מפני שכך ניטל מן הוועידה הנופך של התמודדות ספורט, שהייתה לפנים לחם חוקה. בוועידה דמוקרטית אחת, בדיוק לפני מאה שנה, בחירת המועמד הצריכה 103 סיבובי הצבעה. אבל זה היה לפני שהתפשט השימוש בבחירות מקדימות, ולפני שהצירים התחילו להתחייב מראש על הצבעתם.

השאלה העיקרית עכשיו היא איזה תוקף יש להתחייבות הצירים. האומנם היא שקולה כנגד חוזה משפטי? האם אפשר להכריח ציר לעמוד בדיבורו? האם אפשר לתבוע אותו/אותה לדין? התשובה לא ברורה. אבוי למפלגה הדמוקרטית, אם היא תגיע לשיקאגו מבלי להקדים וליישב את המחלוקת הנוהלית הזו. או אז, היא תהפוך לזירת התגוששות, שתבטיח אומנם צפיית-שיא בטלוויזיה ובמדיה החברתית, אבל גם תשים אותה ללעג.

 ״האם ביידן יכול להתאושש?״, שואל עיתון בניו ג׳רזי

ממילא, התקוממות נגד ביידן מדורגת פחות או יותר במקום האחרון בסולם העדיפויות של המפלגה. עצם התוהו־ובוהו הוודאי אם יהיה ניסיון מרד, מבטיח שלא יהיה ניסיון כזה - על כל פנים, לא בממדים שיוכלו לגזול את הרוב מן הנשיא. הוא יכול לאבד אלף צירים מבלי לאבד את הרוב.

מוזכרת, אגב, גם האפשרות שהוא יוותר על התמודדות רק לאחר הוועידה, אבל זו תהיה אופציה משונה; היא תגזול מן המועמד הסופי של המפלגה את ההזדמנות להציג את עצמו או את עצמה בפני הבוחרים, באמצעות השידור החי של דיוני הוועידה. היא תמנע ממנו/ממנה את ים הבלונים הצבעוניים ותרועת החצוצרות. ויתור על הדרמה הזו יהיה שקול כנגד כיבוי אור במעמד שיא של הצגת תיאטרון.

מה אמר אבא של ג'ו

בשעות הראשונות שלאחר הוויכוח, במוצאי יום חמישי שעבר, התפשטה כמעט־ודאות שהנשיא מחוסל. היא נוצרה והוזנה בדיוני הפרשנים בערוצי הטלוויזיה. מרשימה הייתה תמימות הדעים בין דמוקרטים לרפובליקאים, שביידן נחל תבוסה שאין ממנה חזרה. בתוך שניות שמענו על "פאניקה".

טום פרידמן, סוכן המכירות העצמי המזהיר ביותר בעיתונות האמריקאית, הודיע שהוא מירר בבכי בחדר בבית מלון בליסבון, כאשר צפה לבדו בהתמוטטות ידידו רב־השנים ג'ו. הגיגיו התפשטו על פני המדיה החברתית והלא־חברתית במהירות של טיל היפר־סוני.

אבל למחרת, מפיקי מופע האימים של ג'ו ביידן, האנשים ששלחו אותו לעימות הרה־האסון עם טראמפ, התחילו לביים את הפרק הבא. ג'ו הופיע בפני קהל מעריצים בצפון קרוליינה, וציטט את אביו, באומרו: "השאלה היא לא כמה פעמים מפילים אותך, אלא באיזו מהירות אתה קם על רגליך". נו, באמת. אבא אומנם חי עד גיל 86, אבל הוא התכוון לנערים הנופלים בתגרה בחצר בית הספר, לא לישישים מופלגים המנסים ללכת מכות בגיל 81.

 ״חיוך של כאב״, מכריז טבלואיד ניו-יורקי

והוא הוסיף: "אני אינני איש צעיר. אני אינני הולך בקלות שבה נהגתי ללכת. אינני מדבר בבהירות שבה נהגתי לדבר. אינני מתווכח כפי שנהגתי להתווכח. אבל אני יודע מה שאני יודע: אני יודע איך להגיד את האמת".

הווידיאו הזה התרוצץ ב-48 השעות הבאות בכל פינות המדיה החברתית. מצוין. קולע למטרה. חוץ מזה שהוא מעורר את השאלה: מדוע אינך הולך באותה קלות, מדוע אינך מדבר באותה בהירות, מדוע אינך מתווכח באותו האופן? תשובה: כי אתה איש זקן, ואתה שוקע והולך, ושליטתך העצמית פוחתת. ומי לידינו יתקע שאף כי אתה מתקשה ללכת, ומתקשה לסיים משפט, ומתקשה לפתח רעיון ומתבלבל, הנה עלינו להאמין לך שאתה נמצא במיטבך האינטלקטואלי, ואתה יכול לנהל את ארה"ב עוד ארבע שנים, במלוא האנרגיה הנחוצה למנכ"לות התאגיד הגדול ביותר של כל הזמנים.

מורין דאוד, בעלת טור חדה כתער בעיתון ה"ניו יורק טיימס", שהתחילה לסקור את הפוליטיקה האמריקאית לפני חצי מאה, כתבה למחרת קריסתו של ביידן: "הוא אנוכי. הוא מעמיד את עצמו לפני ארצנו. הוא מוקף בעוזרים אופורטוניסטים. הוא יצר מציאות מעוותת, המניאה אותנו מלהאמין במה שראינו במו עינינו. יהירותו מעוררת חימה. הוא אומר שהוא עושה את זה למעננו, אבל לאמיתו של דבר, הוא עושה את זה למען עצמו".

כל כך ברור שביידן חייב ללכת, וכל כך לא בטוח שהוא אומנם ילך. אכן, אנחנו חיים בזמנים עוצרי נשימה.