ארה"ב ועתיד המזרח התיכון: חלפו הימים של "כל מחיר, כל נטל, כל קושי"

לא, זה לא הזמן הטוב ביותר לבחון את כנות כוונותיה של ארה"ב, או את מידת נכונותה להתערב צבאית מעבר לים. באמצע מערכת בחירות דרמטית, שבה היוצרות אולי התהפכו, תיקו מרחף באוויר, והחיפוש ההדדי אחר נקודות תורפה מעולם לא היה אינטנסיבי יותר, ברור לפחות דבר אחד: דונלד טראמפ וקמלה האריס לא יתחרו בחרחור מלחמה במזרח התיכון.

● עבד כנער בישראל, מקורב מאוד לארדואן: מי היה מנהיג חמאס איסמעיל הנייה?
● מקורב לסולימאני ונחשב לרמטכ"ל חיזבאללה: זה הבכיר שצה"ל חיסל

משאלות הלב של ישראלים אינן צריכות להשפיע על הניסיון להבין מה מתרחש שם. טראמפ מוכן להשתמש בישראל כדי להגדיל את רפרטואר ההתקפות האישיות על האריס. אבל במרכז מדיניות החוץ שלו מוסיפה לעמוד התנגדותו הנחרצת ורבת־השנים להתערבות צבאית מעבר לים.

ג'ו ביידן הוא לא רק "ציוני אירי קתולי", כפי שהעיד על עצמו, אלא גם יציר כפיו של עידן המלחמה הקרה. במרכז העידן ההוא עמדה נכונותה של אמריקה לקבל עליה תפקיד מרכזי בהגנה על הדמוקרטיות המערביות מפני שאיפות ההתפשטות של ברית המועצות. דונלד טראמפ מתנגד חד משמעית למצב העניינים הזה.

ישראלים מתקשים לא פעם לרדת אל סוף דעתו של טראמפ מפני שהוא מייצג מודל לא מוכר של גישה אמריקאית אל העולם החיצון: שמירת מרחק. המודל הזה יצא מן האופנה עוד לפני 80 שנה ויותר, כאשר אמריקה נגררה אל מלחמת העולם השנייה.

 ג'ון קנדי בהשבעתו כנשיא ארה''ב ה־35​. בנאומו התחייב לשליחות הגנה גלובלית / צילום: ap

ואף כי המלחמה לימדה את אמריקה לקח חשוב על עקרותה של הבדלנות ועל סכנותיה הקיומיות, עדיין היה אפשר למצוא את עקבותיה שנים רבות אחר כך. הם ניכרו בחלק של הימין האמריקאי, שאומנם היה אנטי־קומוניסטי, אבל לא האמין בשליחות גלובלית להציל את הדמוקרטיה המערבית.

הימין הבדלני חזר ויצא ממחילותיו בתחילת שנות ה־90, וכרך את התנגדותו למדיניות חוץ אקטיבית בהתנגדות להגירה, בשלילה סיטונית של הסכמי סחר בינלאומיים ובערכים נוצריים שמרניים.

בעלותו לשלטון ב־2017 טראמפ מצא את עצמו מוקף בשרים וביועצים, שתמכו במדיניות חוץ אקטיביסטית והטילו חישוקים על יוזמותיו ועל רצונותיו. למשל, יועצו לביטחון לאומי, ג'ון בולטון, טען לימים שהאקטיביסטים מנעו רק בקושי את טראמפ מלהוציא את ארה"ב מברית נאט"ו. מנוי וגמור עם טראמפ שלא להרשות לחישוקאים כאלה להשתתף בממשלו הבא. ברור בהחלט שלטראמפ אין כל עניין בהצלת הדמוקרטיות, בין אם זה עניין פוליטי, או אידיאולוגי, או סנטימנטלי.

הוא רוצה לכונן סדר בינלאומי שיפטור את ארה"ב מן הצורך להיות "שוטרת העולם", רעיון שרווח הרבה מייד לאחר המלחמה הקרה.

מוטב לזכור, כי בעצם הימים שבהם ג'ו ביידן חש לעזרת ישראל, בעקבות שבעה באוקטובר, אחד הטוענים המרכזיים לנשיאות במפלגה הרפובליקאית, מושל קליפורניה רון דסאנטיס, התנגד לעצם פריסתו של הצי האמריקאי במזרח התיכון. הוא חשב שהצי הזה לא יוכל להגן על עצמו, וספניו יהיו מטרות קלות ("ברווזים נייחים", בעגה האמריקאית).

 דונלד טראמפ, המועמד הרפובליקאי לנשיאות / צילום: ap, AP, Alex Brandon

מאלפת היא העובדה שדסאנטיס, פוליטיקאי ימני צעיר בהרבה מטראמפ (מפרידות ביניהם יותר מ־30 שנה), חשב שתצמח לו טובה מצורת מחשבה כזאת. מגיני מדיניות החוץ האקטיביסטית נוטים להיות קשישים יותר, לפעמים קשישים בהרבה. ספק אם הם מייצגים את הדור הבא.

התקפלות אסטרטגית

כמעט בכל עצרת בחירות, טראמפ מזהיר שהדמוקרטים גוררים את ארה"ב אל "מלחמת עולם שלישית", ורק הוא מסוגל למנוע אותה. איך? התשובה היחידה שהוא נתן לפי שעה היא שהוא ישכין שלום בן לילה בכל זירות המלחמה. הוא חוזר ומסביר שעצם נוכחותו בבית הלבן תרתיע ארצות עוינות מלצאת למלחמה. אילו היה הוא הנשיא, אפגניסטן לא הייתה נופלת בידי הטליבאן, פוטין לא היה פולש לאוקראינה וחמאס לא היה פולש לישראל.

אבל ברור בהחלט שדרכו אל מניעת "מלחמת עולם שלישית" כרוכה לא בהסכמי שלום אלא בהתקפלות אסטרטגית. הזהרה מפני "מלחמת עולם שלישית" עמדה במרכז ההימנעות האמריקאית מלחמש את אוקראינה בנשק בליסטי ארוך טווח ובמטוסים מתקדמים, או להתיר שימוש בו לפגיעה במטרות בתוך רוסיה.

עוד בימים הראשונים של הפלישה הרוסית, כאשר צבא רוסי התקרב אל שערי קייב, ביידן הסביר את סרובו לשלוח "ציוד התקפי" או לוחמים אמריקאים במילים "אנחנו לא נילחם את מלחמת העולם השלישית באוקראינה". הוא חזר על המילים ההן ארבע פעמים בשני נאומים שנשא ביום אחד.

החשש הפומבי החוזר של ביידן מפני "מלחמת עולם שלישית" התחיל להדאיג את בעלות הברית בנאט"ו, לא מפני שהן רוצות מלחמת עולם, אלא מפני שהן חושבות כי ההתבטאויות מייצגות קיבעון מחשבתי, הפוגע ביכולת ההתגוננות האוקראינית. הן הצליחו להזיז את ביידן מדעתו, אבל רק במקצת.

מאחר שביידן השתמש במינוח הזה עוד בפברואר 2022 קשה לייחס את השימוש בו לצרכים של מערכת בחירות. אבל סביר להניח שגם ביידן הסיק, כי הבוחרים האמריקאים איבדו את התיאבון להתחייבויות צבאיות מעבר לים.

קלישאות בנות 20 שנה

אוקראינה מוסיפה להיות השיעור הגאו־פוליטי החשוב ביותר של זמננו. היא מראה לנו את המידה שבה ארה"ב התרחקה מהתחייבותו המפורסמת של ג'ון קנדי (1961) ש"אנו נשלם כל מחיר, נישא בכל נטל, נעמוד בכל קושי, נתמוך בכל ידיד, נתנגד לכל אויב כדי להבטיח את שיורה של החירות ואת הצלחתה". ברור, אפילו במקרה של ביידן, שימי "כל מחיר" חלפו עברו. לארה"ב אין עוד הכוח, המשאבים והרצון לקבל עליה את ההגנה המלאה על החירות.

ואף כי חברי קונגרס רפובליקאים הריעו לבנימין נתניהו כאשר דיבר על הצורך להתנגד לאיראן בשם האינטרסים של העולם החופשי, מוטב להבין שהם הריעו לרטוריקה, לא לתוכנית מדינית או אסטרטגית שתחייב את ארה"ב לצאת למלחמה נגד איראן.

ישראל אינה יוצאת נשכרת מן הנטייה לפרש את העולם על פי צרכיה, ולהשתמש לצורך זה בקלישאות בנות 20 שנה ויותר, מימי נשיאותו של ג'ורג' בוש הבן ("ציר הרשע").

ארה"ב מכירה כיום במגבלות השימוש בכוח במידה שלא הכירה בימי בוש, או לפחות בהפחתת הציפיות משימוש בכוח. ישראלים תוהים מה עשה הצי האמריקאי בחופי תימן בתשעת החודשים שקדמו להפצצת חיל האוויר בחודיידה. אפשר שישראלים קוראים בעניין מוגזם את מאמרי המערכת ב'וול סטריט ג'רנל', המציעים שארה"ב תשמיד את הצי האיראני. אבל במקום זה אולי מוטב לשקול את המשמעות של הזהרות ביידן וטראמפ מפני מלחמת עולם.

האבחנה הפופולרית בתקשורת הישראלית בימים האלה בין "הישג טקטי" ל"הישג אסטרטגי" עלולה לעורר את הרושם שיש אופציות רציניות להבסה מלאה של אויבים. המסר משני המחנות הפוליטיים באמריקה הוא שאין אופציות כאלה, לפחות לא מצד ארה"ב. אמריקה רוצה הביתה. עד שתחזור, אין לה כל כוונה ללחום עוד מלחמות קודש לטובת החירות. אחדים רואים בזה בדלנות, אחרים רואים בזה ריאליזם או פרגמטיזם או טראמפיזם. אלה העובדות.

רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר.