טורקיה השיקה בשבוע שעבר את תוכנית מערך ההגנה הרב־שכבתי שלה - כיפת פלדה. ייתכן כי הדמיון בשם ל"כיפת ברזל" הישראלית אינו מקרי: באנקרה זיהו ככל הנראה את ההצלחה של מערך ההגנה האווירית הישראלי ורוצים לשאוב חלק ממנה - בעיקר מבחינת היצוא הביטחוני, דוגמת עסקת המכירה של חץ 3 לגרמניה תמורת 3.5 מיליארד דולר.
● באיראן חוששים שארה"ב וישראל ינצלו את נקודת התורפה שלה
● אוקראינה משנה את האסטרטגיה, ולא כולם תומכים
נזכיר כי עד משבר משט המרמרה ב־2010, טורקיה הייתה לקוחה משמעותית של החברות הביטחוניות הישראליות, עם עסקאות שהסתכמו במיליארדי דולרים. במסגרת זאת, בין השאר, תעש השביחו טנקים והתעשייה האווירית מכרו מל"טים לטורקיה, עד שפרץ המשבר שעודד את אנקרה לפתח יכולות ביטחוניות עצמאיות משלה.
כיום, לפי מכון שטוקהולם למחקרי שלום (SIPRI), טורקיה מדורגת במקום ה־11 בטבלת היצואניות הביטחוניות בעולם, שני מקומות בלבד מתחת לישראל. במהלך 2019־2023 זינק שיעורה של טורקיה מתוך הסחר העולמי באמל"ח ל־1.6%, לאחר שעמד על 0.7% בין 2014־2018. לצורך ההשוואה, בתקופה זו שיעורה של ישראל ירד מ־3.1% ל־2.4%.
"בתפיסה הטורקית, התעשיות הביטחוניות הן הבסיס של מדינה עצמאית", אומר ד"ר חי איתן כהן ינרוג'ק, מומחה לטורקיה במרכז משה דיין באוניברסיטת תל אביב ובמכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון. "בתעשיות הביטחוניות הם רואים כלי לעצמאות מול המערב. כשהם מסוגלים להתחמש באופן עצמאי, הם מסוגלים לנקוט בכל צעד שירצו, ללא מחשבה מה יאמרו בארה"ב ובאירופה. בעבר, טורקיה הייתה תלויה כמעט לחלוטין במערב, אך כיום היא מייצרת לעצמה כ־65% מהתוצרת הביטחונית".
"המערכת של המערכות"
החברה המקומית שמובילה את מיזם כיפת פלדה היא יצרנית האלקטרוניקה הצבאית "אסלסאן", כשגופים מקומיים נוספים כמו חברת הטילים "רוקטסאן", חברת המכאניקה MKE ומכון המחקר "טוביטאק" ישתלבו בפרויקט. השילוביות בין הזרועות מיועדת לחבר מוצרים רבים מתוצרת טורקית, החל מ"אלקה" שמיועדת לטובת כטב"מים בטווח 1.5 ק"מ ועד "סיפר" ל־100 ק"מ, לכדי מערך מסודר.
נשיא טורקיה, רג'פ טאייפ ארדואן, היה ככל הנראה מעורב מאוד בהחלטה על השקת המיזם, שכן ההודעה עליה נמסרה בתום התכנסות של ועדת התעשיות הביטחוניות הטורקיות העליונה - שנערכה בראשותו.
מערך ההגנה האווירית בישראל כולל כידוע כמה שכבות - חץ 3 לטילים בליסטיים מחוץ לאטמוספירה וחץ 2 לטילים בליסטיים בתוך האטמוספירה. מתחתיהן נמצאות קלע דוד, שמיועדת ליירוט איומים מתקדמים לטווח קצר ובינוני - כמו טילי שיוט, כלי טיס ומל"טים - וכן כיפת ברזל לאיומים רקטיים קצרי־טווח, עד 40 ק"מ. בד־בבד, ספינות סער 6 שמיועדות, בראש ובראשונה, להגנת על שדות הגז, נושאות את מערכות כיפת מגן, ואת LRAD - אחד מהמיירטים של מערכת ברק מגן (ברק MX), בעל טווח בינוני של 70 ק"מ.
בדומה לישראל, בטורקיה מכוונים לכך שכיפת פלדה תכלול מערכות שונות שיהפכו לארבע שכבות האחת מעל השנייה: טווח קצר מאוד (עד 10 ק"מ), טווח קצר (5־10 ק"מ), טווח בינוני (10־15 ק"מ) וטווח ארוך (15־30 ק"מ, ובהמשך אף יותר מכך). "כיפת פלדה, שאנחנו יכולים לכנות אותה 'המערכת של המערכות', תנטרל את כל האיומים במרחב האווירי שלנו - בכל הגבהים והטווחים", מסר מנכ"ל אסלסאן, אחמט אקיול.
שכבות ההגנה של טורקיה
בשכבות הנמוכות מאוד עם טווח של 10 ק"מ ועד גובה של 5 ק"מ, לטורקיה יש מערכות שונות שבדומה לאלו הישראליות הוכיחו את עצמן בשדות הקרב. "קורקוט" של אסלסאן, לדוגמה, מופעלת כבר כמה שנים בלוב. היא מזכירה במידה רבה את מערכת הוולקן, שיורה תחמושת נפיצה (פגזים ולא קליעים), וכיום צה"ל מחזיר לשירות מבצעי לטובת התמודדות עם איום הכטב"מים. לפני כשנה מכרה אסלסאן את מערכת קורקוט למדינה זרה תמורת כ־123.5 מיליון דולר.
מעל השכבה הזו, לטורקים יש גם כמה מערכות מקומיות, כמו היסאר A+ שפיתחו אסלסאן ורוקטסאן. בתכנון ובפיתוח של המערכת שמיועדת לכ־5־10 ק"מ, השקיעו הטורקים כ־282.3 מיליון דולר. מעל, בטווח 10־15 ק"מ נמצאות מערכות כדוגמת היסאר O+ של אסלסאן ורוקטסאן, שהפך למבצעי בינואר 2022 - והוביל לעצמאות של טורקיה בשכבות הרוק"ק, הנמוכות והבינוניות. מחיר מערכת כזו מוערך בכ־145 מיליון דולר.
בשכבה העליונה, שבה אנקרה תלויה במערכת S-400 הרוסית, מיועדת להשתלב מערכת "סיפר", שמפותחת בטורקיה בשש השנים האחרונות. לפחות לפי התכנונים, המערכת צפויה להיכנס לשירות מבצעי עד תום השנה ולסייע בהתמודדות עם מטוסים, טילי שיוט, טילי אוויר־קרקע וכלי טיס בלתי מאוישים. בתחילה, ככל הנראה, תגיע לטווח של 70 ק"מ ובהמשך תשתדרג לכ־100 ק"מ.
בפיתוח "כיפת פלדה" מעוניינת למעשה טורקיה ליצור לעצמה מערך הגנה רב־שכבתי מסודר יותר ופחות עמוס מהמצב הקיים. כיום, חלק מהמערכות הקיימות מיועדות לטווחים חופפים, כאשר הן פותחו באופן נפרד זו מזו, וללא חשיבה מערכתית.
המדיניות האנטי־ישראלית של ממשל ארדואן הביאה לכך שקנצלר גרמניה אולף שולץ הטיל וטו על מכירת מטוסי קרב מדגם "יורופייטר טייפון" לאנקרה. כך לפי סוכנות הידיעות בלומברג. אתגר רכישת מטוסי קרב הביא גם להחלטה טורקית לפתח מטוסי קרב מקומיים מדגם "קאאן". סוגיה נוספת שטרם הוכרעה היא אם טורקיה תחליט לרכוש מרוסיה גם את מערכת ה־S־500, שמיועד להתמודד עם איומים אוויריים בטווח של כ־600 ק"מ. לפי הפרסומים הטורקיים, המערכת לא נכללת בפרויקט כיפת פלדה.
"יש פער בין הרצון ליכולות הטורקיות", מסבירה ד"ר גליה לינדנשטראוס, חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי. "חיל האוויר הטורקי נמצא בנחיתות מול היווני, שלכאורה מולו הוא אמור להיות הכי מוכן. בכל הנוגע להגנה האווירית, לגבי איכות מערכת S-400 עולות שאלות בעקבות המלחמה באוקראינה. תוכנית כיפת פלדה ממחישה שיש ספקות גם בטורקיה".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.