איך נפלו חומות ההפרדה בין דעות לידיעות

מתי התחילו להתמוטט חומות המדיה הבלתי־נראות, שהפרידו דעות וידיעות? קשה להגיד. אפשר שבאמריקה נקודת האל־חזור הייתה 1968, כאשר וולטר קרונקייט, מגיש החדשות המהולל, הגיע למסקנה הפומבית שאי אפשר עוד לנצח במלחמת וייטנאם. "הפסדתי את קרונקייט, הפסדתי את הרחוב האמריקאי (middle America)", גנח הנשיא ג'ונסון.

● פרשנות | זהירות, שיקגו: עזה מגיעה לוועידה הדמוקרטית
● פרשנות | המחדל המודיעיני הגדול של רוסיה: היא ראתה אבל לא הבינה
● פרשנות רצח הרופאה שהקפיץ את הודו על רגליה; והערכים המשתנים לפי העונה

אף על פי כן, בתוקפו הוסיף לעמוד מאמץ כלשהו לקיים נורמות של הפרדה. את החומה הקלאסית יצר הניו יורק טיימס. עריכת החדשות הופרדה הרמטית מעריכת הדעות, וכתבי חדשות לא הורשו להביע דעות. צריך להגיד שבהדרגה הצדדים המעשיים של הטאבו התחילו להיעלם, עם הופעת 'פרשנויות' בעמודי החדשות. הן לא שיקפו דעה מפורשת של כותביהן, אבל גבר הקושי להבחין בין הכותב לדעותיו.

הטשטוש הגיע לממדים כאלה עד שבן הדור החמישי של משפחת הבעלים, המו"ל הנוכחי, איי. ג'יי. זלצברגר, יליד 1980, ראה צורך לכתוב בשנה שעברה מסה של 12 אלף מילה בכתב עת אקדמי בולט, כדי להזהיר מפני תוצאות הזיהוי הפוליטי של עיתונאים. הוא דיבר על הסכנה של "כתמים עיוורים ושל תיבות תהודה", המביאים עיתונאים לא־ידענים לאקטיביזם, לצדקנות ולעודף סימני קריאה. חלקים ניכרים של העיתונות הכתובה, כולל עיתונו, התחילו ללבוש אופי של פמפלטים, או כרוזי תעמולה. הכרוזים היו לא פעם מלומדים, מעניינים ומעוררי מחשבה. אבל הם התרחקו מן היעד של איסוף עובדות והצגתן.

הצרת האופקים

אני חושב שהחומות בישראל התחילו להתמוטט במחצית הראשונה של שנות השמונים. זה אומר שאנשים בני 60 ומטה, כולל עיתונאים, יתקשו להיזכר אימתי חדשות בטלוויזיה, או העמודים הראשונים של עיתוניהם, לא כללו דיאטה סמיכה של דעות פסקניות.

העיתונות הכתובה פירקה במהירות ניכרת כל מראית עין של הפרדה. הטור הנפלא של נחום ברנע ב"דבר השבוע" יצר בשנות השבעים ז'אנר חדש, שבו חדשות ודעות התחילו להיכרך אלה באלה, אבל הטור היה מוגבל למגזין שבועי. אני זוכר שיחה ב־1985 עם דב יודקובסקי, האיש שבמידה רבה יצר את ידיעות אחרונות. המחשבה שדעות ייכנסו לעמוד הראשון הטרידה אותו. הוא לא היה שמרן, בוודאי לא פחדן; הוא ניהל טבלואיד, ועסק בניפוץ נורמות. אבל את הנורמה הזו הוא קיווה לשמר. היא התנפצה לרסיסים.

נדמה לי שהרוב הגדול של צרכני החדשות חדלו לייחל לאובייקטיביות. משוא פנים הפך למרכיב כה טבעי עד שאולי קשה להעלות על הדעת מסירת חדשות לא־דעתנית.

יש מחיר: התמעטות הסיכוי לשקול עובדות לגופן. העובדה כשלעצמה אינה מספיקה עוד. אקט מסירתה חדל להיות הזמנה למחשבה. הוא מלווה בהתרסה, אפילו בהקנטה. הוא מעורר ויכוח קולני, באולפן, או בחדר האורחים; בעקבותיו באות הרמת קול, השתקה, נזיפה. התהליך הזה דן את אופקיהם של הצופים להצרה בלתי פוסקת. זלצברגר היה אומר כנראה שלא רק אופקי הקוראים מושפעים לרעה אלא גם אופקיהם של העיתונאים.

אגב, זו אותה ההצרה הנובעת מעצם הפורמט של המדיה החברתית, שבה מינון החדשות נעשה בידי אלגוריתם, והוא כפוף לאוסף בחירותיו של המשתמש. לפנים היו עמודים ראשונים של עיתונים, שבהם הוצג מבחר יומי של חדשות מכל הסוגים. גם אם החדשות ההן לא נקראו בעיון, אם בכלל, בעצם הבאתן היה כרוך רמז על קונטקסט רחב. המדיה החברתית מחסלת פחות או יותר את הסיכוי לאיזשהו רוחב. בעולם של התמחויות צרות, אנשים אינם מתנדבים להתעניין בקונטקסטים.

"להימנע מלקדם או למחות"

בשבוע שעבר פרצה מהומה קלה בעולם העיתונות האמריקאי, כאשר נודע שבעלת טור טכנולוגיה פופולרי בוושינגטון פוסט פרסמה במדיה החברתית צילום של עצמה על רקע הנשיא ג'ו ביידן, והוסיפה לו את המילים "פושע מלחמה", עם אימוג'י של חיוך הפוך. היא ניסתה תחילה להכחיש שידה הייתה במעל, וייחסה את הצילום ל"מניפולציה דיגיטלית". אבל זה לא עבד. עורכי העיתון "בוחנים" עכשיו את המידה שבה התנהגותה חרגה מן הסטנדרטים של העיתון.

הניו יורק טיימס מחייב את כתביו להודיע ברבים, שהם מסכימים "להימנע מלקדם או למחות נגד נושאים" שעליהם הם כותבים. העיתון קורא לכתביו להימנע מלהביע דעות עם "נטיות רעיוניות" במדיה החברתית. שוו בנפשם בקשה כזאת בישראל. זלצברגר תהה בקול רם (ברשת הרדיו הציבורית NPR) אם "די הוא בשביל עיתונאים לתאר את העולם כמות שהוא, או שעליהם לנסות ולתקן אותו. האומנם עליהם להילחם (crusade) לטובת גרסה משופרת שלו?".

התשובה לשאלה הזו כנראה אינה מובנת מאליה. במהלך שנותיי הארוכות בעיתונות מצאתי את עצמי מקרטע, אפילו מועד, על קו הגבול הנמתח בין התיאור לבין התיקון. נראה בעליל שבעיתונות הישראלית אין עוד היסוסים. הקו נחצה לטובת התיקון.

ייתכן שכאשר שדר טלוויזיה נושא נאום פוליטי, הוא מודיע לנו שהגיע זמנו להסבה מקצועית אל פוליטיקה גלויה. נוכחותה של הרטוריקה הפוליטית באולפן החדשות היא ניצול לרעה של המדיום. אבל הואיל ואין עוד סטנדרטים, לפחות לא סטנדרטים מוגדרים, פרילנסרים פוליטיים ומפלגתיים מושלים באוויר הציבורי, מקטבים ומפלגים, ויוצרים תרבות דיבור נפסדת (וגם כופים את הלא־סטנדרטים הלשוניים שלהם על העברית הפוסט־מודרנית).

היש סיכוי לחדש את ההפרדה בין דעות לידיעות? אני חושש שלא. זה יקרה רק ביקום מקביל. אבל מוטלת עלינו לפחות החובה להזכיר שהיו דברים מעולם ואפשר גם אחרת.

רשימות קודמות  בבלוג וביואב קרני . ציוצים (באנגלית) בטוויטר