כשהאוניברסיטה מפסיקה לעודד את הספק

שנת הלימודים האקדמית בארה"ב זה עתה התחילה, והיא עומדת להיות ארוכה ומתישה במיוחד. הסיוט של הקמפוסים בשנה האקדמית שעברה התחיל רק ב-7 באוקטובר. הפעם הוא נפתח באוגוסט, ומחזות אבסורדיים כבר מוצגים בכל רחבי אמריקה. עוד חודשיים נוספו ללוח השנאה כלפי ישראל וכלפי יהודים, וגם - אל נא נטעה בהנחת האקסקלוסיביות של מר גורלנו, כלפי אמריקה וכלפי המערב כולו.

● יואב קרני, פרשנות | שנאת נשים עלולה להיות הגורם המכריע של הבחירות בארה"ב
● יואב קרני, פרשנות | איך נפלו חומות ההפרדה בין דעות לידיעות

בשבוע שעבר סטודנטים באוניברסיטת מישיגן הניפו את דגל 'החזית העממית לשחרור פלסטין'. היא כידוע אינה רק ארגון לשחרור פלסטין ומעולם לא הייתה. היא נושאת את הנס של מהפכה עולמית, אשר נועדה למוטט את מלוא המערכת הקפיטליסטית. אינתיפאדה הפכה למטאפורה על מהפכה עולמית.

כאשר המהפכנים מאבדים לחלוטין את הצפון, ומתפרקים מכל רמז של עורמה טקטית, הם אפילו שורפים דגלים אמריקאיים על אדמת אמריקה. אילו היו מבורכים בעורמה, הם היו דווקא מניפים דגלים אמריקאיים, אפילו בשעה שהם שורפים את דגלי המדינה הציונית.

הם מתקשים להסתיר את מגמת פניהם: המאבק לשחרור פלסטין מעניק להם את ההזדמנות לקרוא תיגר על הדמוקרטיה המערבית, שלה הם רוחשים בוז וטינה. כל זה הוא בעצם חזרה לקראת שלב הגמר של המהפכה.

"ארץ מזויפת"

ביום שישי שעבר 'כוח משימה על האנטישמיות' של אוניברסיטת קולומביה בניו יורק פרסם דוח של 90 עמודים על מאורעות השנה האקדמית שעברה. לא קראתי בעיון, אלא עמודים אחדים, אבל הדפדוף רומז שאין שם חידושים נועזים.

הדוח אינו חושף את המניעים הרעיוניים, או את אמצעי הגיוס וההפחדה של מארגני המחאות. אבל הוא שזור בעדויות של סטודנטים יהודים וישראלים. בזה כוחו, מפני שסיפורי היחידים מצטרפים לכלל תיאור הפתולוגיה של ידידי חמאס בקולומביה. כמובן, הם שונאים את ישראל ("ארץ מזויפת מלאה גזענים, פדופילים ומתיישבים קולוניאליים"), אבל הם שונאים לא רק את הישות המופשטת. לא. הם שונאים, באותו להט עצמו, כל ישראלי שהם פוגשים, וכל יהודי המסרב להתנקות מן החשד של אהדה למדינת המתיישבים הלבנים ההיא.

אין כמעט צורך לומר שהרטוריקה שלהם שזורה בעגה אקדמית מתאנפפת מן הסמינרים המחלקתיים, שבהם פרופסורים ועוזרי הוראה קורעים לגזרים את "הקאנון המערבי", ומלמדים את ההיסטוריה האמיתית של האיש הלבן, המהגר אל יבשות־לא־לו, רוצח את ילידיהן, מדכא ומנשל מכל הבא ליד. הדוח מספר לנו על סמינר אחד, שעסק בבריאות הציבור. הפרופסור הזמין צוות של אורחים לדבר על "הגורמים המתיישבים־קולוניאליים המכריעים (determinants) בבריאות". הם עוסקים ב"זו המכונה ישראל", ומציגים אותה כדוגמה למדינה שבה "הזכות לבריאות" אינה יכולה להתממש.

לבֵנה אחר לבֵנה, חומת הפרדה נבנית סביב ישראל ותומכיה. סוללות של מטיפים אקדמיים מספקות תחמושת אינטלקטואלית לנערים ולנערות, שבדרך כלל הפרופיל האקדמי שלהם מתאפיין בחוסר החשק לעשות מה שהציעו פעם סוקרטס ואפלטון לשוחרי דעת: להאזין, לשאול שאלות, לפקפק ולהתווכח. "אני לא מתווכחת עם לבנים", מצוטטת סטודנטית אחת בדוח.

אחד המשתתפים בפורום הבריאות הנ"ל "יעץ לסטודנטים שלא להיכנס לוויכוחים" עם אלה הכופרים בעצם המסגרת של השיח האקדמי שהם הציעו. בהיעדר הסכמה עם המסגרת, אין מקום להאזין.

מנביאים לנושאי נשק

המסגרת אינה רק אוסף של עובדות, אלא היא אוסף של תבניות. העובדות זקוקות לתבניות, כדי להיאפות בתנור האקדמי. ממילא התבניות חשובות מן העובדות. אין טעם בשיחה אם אין היא טבועה בחותם של סימני דרך אידאולוגיים.

בחזונם של אוסרי הוויכוחים, בקולומביה נועד לקום קמפוס חד־אידיאולוגי. הקמפוס הופך לחממה טוטליטרית. יום אחד אולי יינתנו כלי אכיפה וכפייה, והנביאים יהפכו לנושאי נשק (ברוח השם שנתן פעם יצחק דויטשר לביוגרפיה של טרוצקי, The Armed Prophet).

הדוח של קולומביה מייחס לפרופסורים, אפילו לדקאנים, הערות כמו "אני שונא את ישראל", שגם התפתלות מאומצת במיוחד תתקשה להעניק להן נופך אקדמי מעמיק. בכיתה אחת, על אמריקה והשואה, פרופסור מנע סטודנט יהודי מלדבר על חוויות השואה של סבתו. "הבה נחכה עם זה", הוא אמר.

חלקים של האקדמיה האמריקאית אורבים להזדמנות כזאת זה שנים, בכל כך הרבה זירות. פרדוקס נבנה אל תוך פרדוקס, הנבנה אל תוך פרדוקס. 'אליטות' מכל מיני סוגים מנהלות מלחמות נגד 'אליטות' מכל מיני סוגים בשם הצורך להרוס 'אליטות' מכל מיני סוגים. אליטות של נדל"ן ושל הימורים אוסרות מלחמה על אליטות של מדיה ושל טכנולוגיה ואליטות אקדמיות אוסרות מלחמה על אליטות של פיננסים.

הרטוריקה דומה להפליא, מימין ומשמאל, וזה כשלעצמו צריך להדאיג מפני שנובע מכאן רמז עבה לקלות הפיתוי. אף על פי כן אינה דומה הקלות הזו בכיכר העיר, בעצרת בחירות של דונלד טראמפ למשל, לקלותה בקמפוס. האקדמיה נועדה לפתח כלי התגוננות מפני פיתויים קלים באמצעות עידוד של מחשבה ביקורתית.

אני אינני טוען שמחשבה ביקורתית חייבת להוביל אנשים להסכמה עם ישראל ועם מעשיה. אבל היא בוודאי צריכה להעניק הזדמנות למחשבה ולוויכוח. זה ההבדל בין הקמפוס לשוחה בשדה הקרב. אבל בקמפוס האמריקאי, או המערבי בכלל, גדל דור שלם, המניח שהקמפוס הוא אמנם שדה קרב. בשדה הזה ספקות עצמיים הם מותרות מסוכנים. מה לעשות? בעיקר לחרוק שיניים. זה יעבור.