האם מדינה צריכה להיות חזקה כדי להתקיים? או אולי הסיכוי היחיד שלה להתקיים נובע מחולשתה המובנית? זה כמעט פרדוקס, שעשוע לשון, הלוא כן. אבל הוא מייצג את ההיסטוריה של לבנון ב־80 שנות עצמאותה, האמיתית או המדומה.
● פרשנות | וושינגטון קוראת היסטוריה, ונזכרת בכאב בפגישתה הראשונה עם איברהים עקיל
● פרשנות | מתי מחליפים את הנבחרת בשעת מלחמה? כשהיא מפסידה
● פרשנות | במערב בוחרים לעצום עיניים מול השותפות האסטרטגית מוסקבה־טהרן
היא בקעה מחלציו של הקולוניאליזם הצרפתי המתמוטט ב־1943, הרבה לפני שהצרפתים תכננו באמת להעניק לה עצמאות. אבל "מדינת לבנון" תוכננה עוד קודם. הצרפתים והלבנונים בילו שלוש שנים בכתיבת חוקתה, עוד בסוף שנות ה־20. הנוסחה שהם מצאו הייתה כה מפותלת, כה רבת סתירות, עד שהצלחתה הייתה מותנית לחלוטין בחוסר החשק של מרכיביה להרוס אותה, ובנכונותן של שכנות חזקות בהרבה להניח לה להתקיים.
סוריה, למשל, שנפלטה לאוויר העולם באותו הזמן, סירבה לקבל את עצם הרעיון של זהות "לבנונית" נפרדת. היא חשבה שזו המכונה "לבנון" צריכה להיות חלק מ"סוריה רבתי". סוריה סירבה לכונן יחסים דיפלומטיים נורמליים עם לבנון במשך עשרות שנים. אם הלבנונים רוצים לדבר איתה, שיתכבדו ויעלו על דרך המלך מביירות לדמשק.
הפצצות ישראליות בביירות בזמן מלחמת לבנון השנייה, 2006 / צילום: ap, HUSSEIN MALLA
את הרעיון של "לבנון" הגו אירופים באמצע המאה ה־19. הם עשו כן בעיקר כדי לשרת אינטרסים אימפריאליים. אבל הייתה שם גם רומנטיקה וגם חיבה כנה למקומיים. הקולוניאליזם היה לעתים קרובות נצלני וגס רוח, אבל מפעם לפעם גם נדיב ואפילו אוהב הזולת.
האיש הראשון שהגה את הרעיון של מדינה ב"הר הלבנון", היה קולונל צ'ארלס הנרי צ'רצ'יל, הקונסול הבריטי בדמשק במשך עשר שנים (1852-1842). בהיותו שם הוא גם הגה את הרעיון של הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, ואפילו התחלק בו עם המנהיג היהודי הבולט ביותר בבריטניה, משה מונטיפיורי. הקולונל, כמו רבים מממשיכי דרכו, קיווה שמפה חדשה תיצור מזרח תיכון חדש.
נסיגת הכוחות הישראליים מהכפר דאהר אל־אחמר בלבנון, 1985 / צילום: ap
לבנון החלשה־חזקה לא נשאה חן בעיני רואיה. 15 שנה לאחר עצמאותה, נשיא מצרים גמאל עבד א־נאסר ניסה להרוס את הנוסחה הלוליינית של קיומה, ולהשליט עליה את בעלי בריתו. מלחמת אזרחים קצרה הסתיימה בחידוש הסטטוס קוו, בעזרת הצי הששי של ארה"ב.
אשכול מזהיר, רבין מבצע
נראה שהקושי להבין מהי לבנון ומה איננה עמד ביסוד יחסיה עם שכנותיה, בייחוד הדרומיות שבהן. מדינה ריבונית עם ממשלה מוגדרת, עם צבא, עם דיפלומטיה מכובדת ובנקאות משגשגת, עוררה לפעמים את הרושם שהיא אחראית לכל מה שקורה על שטחה.
דפדוף בעיתוני ישראל באמצע שנות ה־60 ממחיש את הדיסוננס. ב־28 באוקטובר 1965, "אשכול מזהיר את לבנון בעקבות חבלות 'אל פתח'", שעשה אז את צעדיו הראשונים. 24 שעות אחר כך: "כוחות צה"ל פוצצו בית ושלוש בארות בכפרי לבנון משם יצאו לחבל בישראל". זו הייתה הפעולה הצבאית הישראלית הראשונה נגד שטח לבנון מאז 1948.
"מעריב" ציטט אז את הרמטכ"ל, רב אלוף יצחק רבין: "רצינו לומר לתושבים הלבנונים שאם לא יהיה שקט בגבול שלנו, לא יהיה שקט גם בגבולם. לבנון אינה חסינה מפני תגובה ישראלית, והוכחה לכך הייתה הפעולה, שמטרתה אזהרה והתראה בכפרים שמהם יצאו ואליהם חזרו המחבלים". הכתב הצבאי של "מעריב" תיאר במדויק את הפעולה, עד שהכוחות הגיעו אל "שלוש בארות בצלע הר […], מהבור השלישי שמעו החיילים שכשוך של מים".
יומיים אחר כך העיתון דיווח, שצירי הדרום בפרלמנט הלבנוני תבעו מהממשלה "לאמן ולצייד בנשק את כל הגברים תושבי כפרי הגבול, כדי שיוכלו להגן על בתיהם". ההתקפה "עוררה סערה בדעת הקהל הלבנונית […] ונתנה פתחון פה להצהרות אנטי־ישראליות ואנטי־יהודיות".
ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול הסביר, כי "אי־תגובה הייתה מביאה להגברת פעילות 'אל פתח'".
שלוש שנים אחר כך, סיירת מטכ"ל פשטה על נמל התעופה של ביירות, ופוצצה 12 מטוסי נוסעים לבנוניים בתגובה על התקפת החזית העממית לשחרור פלסטין על מטוס נוסעים של אל על. הגינוי הבינלאומי היה סוחף. ארה"ב, בימי נשיאותו האחרונים של לינדון ג'ונסון, פרו־ישראלי למהדרין, הצטרפה לגינוי. אין כל ראיה שלממשלת לבנון היה קשר כלשהו להתקפה על אל על, אמרה וושינגטון.
פגיעה ביסודות של לבנון
הציפיות להתנהגות נורמלית של לבנון לא התיישבו עם אופייה ועם סיבות קיומה. חוכמה שלאחר מעשה חזרה והוכיחה כי לבנון, גם כאשר היא קיימת על הנייר, אינה מסוגלת להחיל את ריבונותה. פעם אחר פעם ישראל הענישה אותה, ומילאה בזה תפקיד חשוב, אם גם לא מכוון, בשקיעתה.
אם ב־1965 רק התחילו לחשוב בדרום לבנון על הצורך במיליציה להגנת הכפרים נגד ישראל, הנה ב־1982 המחשבות קרמו עור וגידים לאחר פלישת ישראל. במידה מסוימת אנחנו מתמודדים עכשיו עם התוצאות ארוכות הטווח של פיצוץ שלוש הבארות.
כמובן, המלחמה הנוכחית נכפתה על ישראל יותר מכל מלחמה אחרת בתולדותיה. היא מתגוננת. אבל אגב התגוננותה בוקעים מישראל קולות, המעוררים את הרושם שלקחי העבר לא נלמדו. הם קוראים "להעניש את מדינת לבנון", מפני שהיא "מניחה לחיזבאללה" להשתמש בשטחה.
ראש המוסד לשעבר, האלוף במילואים דני יתום, קרא ביום שלישי (בראיון ברשת ב' לערן סיקורל ויאיר ויינרב) לתקוף תשתיות בלבנון, כדי להעניש אותה על אזלת ידה, "מכיוון שחלק לא מבוטל מהתשתיות משמש גם את חיזבאללה, אז בדיעבד אם אתה פוגע בנמלים, אם אתה פוגע ברשת החשמל, אם אתה פוגע ברשת המים, אתה פוגע גם בחיזבאללה, מעבר לעובדה שאתה פוגע ביסודות של המדינה הלבנונית".
הפגיעה ב"יסודות של המדינה הלבנונית" עוברת אפוא מדור לדור, אף כי ההיסטוריה מוכיחה חד משמעית את עקרותה. אף אחת מן הפגיעות הקודמות לא הניבה את התוצאות המקוות. מה הטעם להעניש מישהו שאינו מסוגל להפיק את לקחי עונשו?
חוסר היכולת המעשית לפקוד אחריות על מדינה ריבונית למעשים המתרחשים בתחומיה הוא כמובן מקור של תסכול ושל אובדן עצות. מה לעשות במדינה הקיימת רק על הנייר?
הסכנה הגדולה ביותר היא שעוד דחיפה קלה, קל וחומר דחיפה כבדה, תשים קץ אפילו למראית העין. מה יקרה אם הפגיעה בתשתית פשוט תעביר את המדינה, לא רק למעשה כי אם גם להלכה, לידי חסן נסראללה? האם מדינת חיזבאללה גלויה תהיה שותפת נוחה יותר, או רציונלית יותר?
מדינות לא נועדו להתקיים לנצח: ברית המועצות, מזרח גרמניה, יוגוסלביה, צ'כוסלובקיה, תימן, אתיופיה המאוחדת (עם אריתריאה) חדלו להתקיים. לפי שעה ברור למדי שלבנון אינה מועמדת לביטול. ארה"ב לא תניח לישראל לאמץ את דוקטרינת דני יתום. לבנון החלשה, או בעצם החלשלושה, נועדה להוסיף ולתפוס כתם על מפת המזרח התיכון לפחות עוד זמן מה.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר