להגדרות הציונים לחצו כאן
נכון - ההצהרה נכונה ומדויקת
נכון ברובו - ההצהרה נכונה ברובה, אך יש בה מרכיב שאינו נכון או אינו מדויק
חצי נכון - חלק מההצהרה נכון וחלקה שגוי, או שהיא אינה כוללת פרטים מהותיים שעשויים לשנות את משמעותה
לא נכון ברובו - חלק קטן מההצהרה נכון ורובה שגוי, או שהיא מחסירה פרטים יסודיים באופן היוצר הטעיה מהותית לגבי משמעותה
לא נכון - ההצהרה כלל אינה נכונה
מטעה - ההצהרה יוצרת מצג שווא או רושם שגוי, אף שהיא מתבססת על עובדות נכונות
כן, אבל - עובדה נכונה בפני עצמה, אך עובדות שלא צוינו עשויות להעמידה באור אחר. מומלץ לבחון את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר
לא מבוסס - לא קיימים נתונים עליהם ניתן לבצע קביעה פוזיטיבית לגבי נכונות הטענה, ואלה גם לא נאספים
ללא ציון - המצב העובדתי מורכב מכדי לתת לאמירה ציון מובהק. הסיבות האפשריות לכך יכולות להיות: התבטאות שאינה מובהקת מספיק וניתן לפרש אותה במספר צורות, מחלוקת בין מומחים, מתודולוגיות שונות שלא ניתן להכריע ביניהן ועוד
על רקע ההצלחות המבצעיות האחרונות של ישראל בלבנון, קל להדחיק את הכישלונות ב-7 באוקטובר שהביאונו עד הלום, אך הדרישה של רבים לוועדת חקירה ממלכתית לא ירדה מסדר היום. עם זאת, יש כאלו שמתנגדים לרעיון, בין השאר מכיוון שהיא ממונה ומנוהלת בידי שופטי עליון (בהווה או בעבר).
"גם לבית המשפט העליון יש חלק במה שקרה פה", הרחיבה ח"כ מיכל וולדיגר (הציונות הדתית) בערוץ הכנסת. "כשאנחנו חושבים שאסור… לשחרר מחבלים לידי הרשות הפלסטינית או לידי עזה, ובית המשפט העליון… פוסק שאנחנו צריכים להחזיר מחבלים - בהחלט יש לזה חלק מהקונספציה". במה מדובר?
● המשרוקית | חיסול נסראללה: יצרני הפייקים ניסו לכתוב את המציאות מחדש
● המשרוקית | האם כל מחבל שאינו ישראלי מקבל מהרשות הפלסטינית שכר של 10,000 שקל?
● המשרוקית | האם עוצמה יהודית השוותה את הענישה בין מחבלים קטינים לבגירים?
פנינו לח"כ וולדיגר כדי לבקש הבהרה לדבריה, והיא הבהירה כי הכוונה היא לגופות מחבלים שמוחזקות בידי ישראל, ואף הפניתה אותנו לפסיקה הרלוונטית: בג"ץ 4466/16. בני משפחותיהם של שישה מחבלים שגופותיהם הוחזקו אצל הרשויות הישראליות עתרו לבג"ץ, ובדצמבר 2017 בג"ץ קיבל את העתירה ברוב של שני שופטים נגד אחד.
אבל רצוי לקרוא את העתירה לעומק. השופטים הבהירו כי הפסיקה דנה "בשאלה אחת, ובה בלבד", כפי שניסח זאת השופט יורם דנציגר: האם החוק הקיים - ובפרט תקנה 133(3) לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945 - מסמיך את המפקד הצבאי להורות על קבורה ארעית של גופות מחבלים לצורך משא-ומתן. השופטים דנציגר וג'ורג' קרא סברו שלא, השופט ניל הנדל חשב שכן, וכך העתירה התקבלה.
אבל אין פירוש הדבר שבג"ץ קבע כי ישראל לא יכולה להחזיק בגופות מחבלים. הוא אפילו לא הורה למדינה לשחרר את גופות ששת המחבלים באותו רגע, אלא נתן לה חצי שנה להגיע להסדר מלא בנושא באמצעות חקיקה ראשית, תוך התייחסות להערות שניתנו בפסק הדין. רק אם המדינה לא תעמוד בזמנים, ישוחררו הגופות. או במילים אחרות, בג"ץ לא קבע שיש לשחרר גופות מחבלים, אלא שהרשות המחוקקת צריכה להסמיך את הרשות המבצעת להחזיק בהן.
לא סיימנו: המדינה הגישה בקשה לדיון נוסף בפסק הדין, והנשיאה דאז אסתר חיות נעתרה וקבעה דיון בהרכב מורחב של שבעה שופטים, תוך עיכוב ביצוע פסק הדין עד לסיום הדיון. זה הוליד את את דנג"ץ 10190/17, בו נהפכה ההחלטה. השופטים חיות, הנדל, יצחק עמית ונעם סולברג הגיעו למסקנה כי אותה תקנה שהזכרנו קודם כן מסמיכה את המפקד הצבאי להחזיק בגופות לצורך משא-ומתן. השופטים קרא, עוזי פוגלמן ודפנה ברק-ארז סברו אחרת, אך די היה בכך כדי להפוך את ההחלטה ולקבוע כי המדינה לא מחויבת לשחרר את הגופות, ובתנאי שיישמר כבוד המת.
מטעם ח"כ וולדיגר נמסר בתגובה: "יש כמה וכמה דוגמאות לעניין:
"1) שחרור גופות מחבלים - שזו סאגה ארוכה, עם החלטות שפוסלות את המדיניות הממשלתית, עם דעות מיעוט וחששות רבים מהרכבים שבהם תהיה דעת רוב נגד. ההחלטה מ-14.12.2017 של יורם דנציגר וג'ורג' קרא אל מול ניל הנדל. הטיעון שמאוחר יותר ניתן פסק דין בדיון נוסף, לא מעלה ולא מורידה, שכן האפקט המצנן של הפסיקה הזו ודומות לה (ראו למשל את דעת המיעוט של יצחק עמית מ-2021 שפסק שצריך לשחרר את גופתו של אחמד עריקאת) יצרו אי-ודאות במה שהיה צריך להיות חד-משמעי. גם היום נדונה בבית המשפט שאלה השבת גופתו של וואליד דקה למשפחתו.
"2) בעקבות פסקי הדין על הצפיפות ועל תנאי החזקת המחבלים, משוחררים מחבלים לרצועת עזה. הדוגמה הבולטת שקיבלה כותרות היה מנהל בית החולים שיפא, ששימש להסתרת חטופים ולמפקדת חמאס.
"3) גם חוק אחזקת לוחמים בלתי חוקיים נחקק בעקבות החלטת בג"ץ. אומנם את מוסטפא דיראני והשייח' עובייד החזיקו עד לחקיקת החוק, אבל מחבלים לבנוניים אחרים שוחררו בעקבות אותה פסיקה. יש דוגמאות נוספות, אבל די בכך".
בשורה התחתונה: דבריה של ח"כ וולדיגר אינם נכונים. בג"ץ לא פסק כי יש לשחרר גופות מחבלים, אלא דרש שהכנסת תסמיך את הרשויות להחזיק בהן בחקיקה ראשית, ואף הקצה לכך חצי שנה. בדיון נוסף נהפכה הפסיקה, ונמצא כי התקנות הקיימות מסמיכות את המדינה להחזיק בגופות לצורך משא-ומתן.
תחקיר: יובל אינהורן
לבדיקה המלאה לחצו כאן
שם: מיכל וולדיגר
מפלגה: הציונות הדתית
תוכנית: "שחור לבן"
ציטוט: "אנחנו חושבים שאסור לשחרר [גופות] מחבלים... ובית המשפט העליון פוסק שצריך להחזיר מחבלים"
תאריך: 23.9.24
ציון: לא נכון
על רקע השיח סביב שאלת הקמת ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת אירועי ה-7 באוקטובר, ח"כ מיכל וולדיגר התראיינה לערוץ הכנסת וציינה כי היא מתנגדת לרעיון, בגלל המעורבות של הרשות השופטת בהרכב הוועדה: "בעיניי, גם לבית המשפט העליון יש חלק במה שקרה פה. אז מה, הוא יחקור את עצמו?", אמרה. כשהמראיין שאל אותה לפשר הדברים, היא הסבירה: "כשאנחנו חושבים שאסור, אסור, לשחרר מחבלים לידי הרשות הפלסטינית או לידי עזה, ובית המשפט העליון... פוסק שאנחנו צריכים להחזיר מחבלים - בהחלט יש לזה חלק מהקונספציה".
כשפנינו לח"כ וולדיגר, היא הבהירה לנו כי מדובר על שחרור גופות מחבלים - ואף הפנתה לפסיק ספציפית בעניין. אם כן, בדקנו האם בית המשפט העליון פסק שמדינת ישראל צריכה לשחרר גופות מחבלים.
הפסיקה אליה הופנינו מטעמה של וולדיגר היא פסק הדין שניתן בבג"ץ בדצמבר 2017, בעתירה שהגישו בני משפחותיהם של שישה מחבלים שגופותיהם הוחזקו אז בידי מדינת ישראל (בג"ץ 4466/16). בסופו של דבר, בג"ץ אכן קיבל את העתירות ברוב של שני שופטים נגד אחד.
ואולם קריאת פסק הדין מעלה שלא יהיה נכון לומר שבית המשפט כפה על המדינה לשחרר את גופות המחבלים. למעשה, השאלה שעמדה להכרעה בפני בית המשפט היא האם הדין הקיים מסמיך את המפקד הצבאי להורות על קבורה ארעית של גופות מחבלים לשם החזקתן לצרכי משא-ומתן.
ביתר פירוט, הצדדים היו חלוקים בשאלה האם תקנה 133(3) לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945 מעניקה את ההסמכה הנדרשת. השופט יורם דנציגר - שכתב את חוות-הדעת העיקרית - הדגיש כי זו השאלה היחידה שבה פסק הדין עוסק ("פסק דין זה עסק בשאלה אחת, ובה בלבד").
בסופו של דבר, השופטים יורם דנציגר וג'ורג' קרא סברו כי התקנה לא מעניקה את ההסמכה הנדרשת, ואילו השופט ניל הנדל סבר שכן - והתוצאה היא שהעתירות התקבלו.
אבל למרות קבלת העתירות, בית המשפט עדיין איפשר למדינה להחזיק בגופות. הסעד שעליו הוחלט הוא לתת למדינה, "ככל שהיא חפצה בכך", "הזדמנות לגבש הסדר חוקי מלא ושלם, בחקיקה ראשית מפורשת וספציפית, אשר עומדת בסטנדרטים המשפטיים הרלוונטיים, שתיועד ותיוחד לנושא החזקת גופות לתכליות המבוקשות, ואשר תיתן משקל להערות שהועלו בפסק דין זה".
לשם כך, הוחלט להקנות למדינה שישה חודשים להסדיר את העניין. רק אם בחלוף שישה חודשים המדינה לא תגבש הסדר - רק אז יוחזרו גופות המחבלים לבני משפחותיהם.
במילים אחרות, בג"ץ לא כפה על המדינה לשחרר את גופות המחבלים, אלא רק קבע כי הדין הקיים לא מסמיך את המפקד הצבאי להורות על קבורה ארעית לשם החזקתן - ונתן למדינה פרק זמן של חצי שנה לדאוג להסמכה הנדרשת.
אלא שאפילו לא די בכך. המדינה הגישה בקשה לדיון נוסף על פסק הדין ולעיכוב ביצוע פסק הדין, והנשיאה דאז אסתר חיות נעתרה לבקשה והורתה לקיים דיון נוסף בפני מותב של שבעה שופטים, כמו גם על עיכוב של ביצוע פסק הדין עד להכרעה בדיון נוסף.
ובדיון הנוסף (דנג"ץ 10190/17) בית המשפט הפך את ההחלטה. ברוב דעות של ארבעה (הנשיאה חיות בהסכמת השופטים ניל הנדל, יצחק עמית ונעם סולברג) מול שלושה (השופטים עוזי פוגלמן, דפנה ברק-ארז וג'ורג' קרא), הוחלט כי אותה תקנה כן מסמיכה את המפקד הצבאי להורות על קבורה ארעית של גופות מחבלים או חללי אויב לצורכי משא-ומתן להשבת חיילי וחללי צה"ל ואזרחי ישראל המוחזקים בידי ארגוני הטרור, משיקולים של ביטחון המדינה ושלום אזרחיה, תוך שמירה על כבוד המת ומשפחתו.
כלומר, בסופו של דבר, בג"ץ קבע כי המדינה מוסמכת להחזיק גופות מחבלים - ולא כפה עליה לשחרר אותן.
מח"כ מיכל וולדיגר נמסר בתגובה: "יש כמה וכמה דוגמאות לעניין:
"1) שחרור גופות מחבלים - שזו סאגה ארוכה, עם החלטות שפוסלות את המדיניות הממשלתית, עם דעות מיעוט וחששות רבים מהרכבים שבהם תהיה דעת רוב נגד. ההחלטה מ-14.12.2017 של יורם דנציגר וג'ורג' קרא אל מול ניל הנדל. הטיעון שמאוחר יותר ניתן פסק דין בדיון נוסף, לא מעלה ולא מורידה, שכן האפקט המצנן של הפסיקה הזו ודומות לה (ראו למשל את דעת המיעוט של יצחק עמית מ-2021 שפסק שצריך לשחרר את גופתו של אחמד עריקאת) יצרו אי-ודאות במה שהיה צריך להיות חד-משמעי. גם היום נדונה בבית המשפט שאלה השבת גופתו של וואליד דקה למשפחתו.
"2) בעקבות פסקי הדין על הצפיפות ועל תנאי החזקת המחבלים, משוחררים מחבלים לרצועת עזה. הדוגמה הבולטת שקיבלה כותרות היה מנהל בית החולים שיפא, ששימש להסתרת חטופים ולמפקדת חמאס.
"3) גם חוק אחזקת לוחמים בלתי חוקיים נחקק בעקבות החלטת בג"ץ. אומנם את מוסטפא דיראני והשייח' עובייד החזיקו עד לחקיקת החוק, אבל מחבלים לבנוניים אחרים שוחררו בעקבות אותה פסיקה. יש דוגמאות נוספות, אבל די בכך".
בתגובתה מעלה וולדיגר טענות נוספות שחוגרות ממסגרת בדיקה זו, אולם נציין כי באשר לשחרור עצירים משדה תימן - ובכללם מנהל בית החולים שיפא - כבר הראינו בעבר כי פינוי המתקן נעשה עוד לפני שהוגשה עתירה בעניין.
לסיכום, בית המשפט העליון לא קבע כי על המדינה לשחרר גופות מחבלים. בפסיקה מ-2017 הוחלט כי הדין הקיים לא מסמיך אותה להחזיק בהן לצורכי משא-ומתן, אולם ניתנה למדינה אפשרות לגבש הסדר שיעניק את ההסמכה הנדרשת. בדיון נוסף שהתקיים על פסק הדין, בג"ץ הפך את ההחלטה וקבע כי המדינה כן מוסמכת להחזיק בגופות מחבלים - ולא חייב אותה לשחררן. לכן דבריה של ח"כ מיכל וולדיגר אינם נכונים.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.