מס שפתיים מועלה בימים האלה ל"זכות ההגנה העצמית" של ישראל. השימוש "מס שפתיים" אינו מכוון לעצם העיקרון. הכרה בזכות הגנה עצמית היא כמובן טובה והולמת, ומעוגנת בחוק ובנורמות של היחסים הבינלאומיים.
● פרשנות | גבולות לאומיים: מי המציאו אותם, מי ניסו להתנגד להם, ואיך הם הפכו לנורמה של התנהגות בינלאומית
● פרשנות | חודש לבחירות: המצביעים ממוצא ערבי נגד טראמפ אבל לא בטוח שיתמכו בהאריס
● פרשנות | גבולות לאומיים: מי המציאו אותם, מי ניסו להתנגד להם, ואיך הם הפכו לנורמה של התנהגות בינלאומית
אבל משהו חשוב מאוד חסר בה, וחסרונו מתחוור והולך במידה הצריכה להדאיג ישראלים. הטילים הנורים על ישראל אינם מסכנים רק את יכולתה להתגונן. הם הביטויים הנוכחיים של דוקטרינת השמדתה.
הקלישאות הדיפלומטיות אינן יורדות אל סוף דעתם של בעלי הדוקטרינה. עמוס הוכשטיין מנסה זה חודשים לחסוך לנו דם ודמעות באמצעות התזכורת, שמלחמות מסתיימות תמיד בהסדרה מדינית, אז הבה נקדים את ההסדרה למלחמה.
אבל הסדרה מדינית היא תמיד בבואה של תוצאות המלחמה. הצד המנצח מסוגל להציג תנאים שהצד המפסיד לא היה מתנדב לקבל אלמלא הפסיד. כמובן, עצם ההנחה של הסדרה־בסוף־מלחמה היא רציונלית. קשה להתנגד להגיון המנחה אותה.
הפסקות אש אינן עוסקות בתנאי השלום שיבוא בעקבותיהן. זה מובן מאליו. הן טבועות בחותם זמני. אבל עצם הפסקת האש היא ביטוי של נכונות להגיע להסכם שלום. דוקטרינת ההשמדה, לעומת זאת, מבטיחה שלא יהיה הסכם כזה.
שושביני הפסקת האש אמנם רומזים על עניינים חשובים בהחלט, בייחוד על פשרה טריטוריאלית, שתאפשר את כינונה של מדינה פלסטינית. אבל הם אינם מבהירים, שהפסקת האש צריכה לחייב את איראן להודיע לפחות את נכונותה לשקול ויתור על התעקשותה התיאולוגית והאידיאולוגית להשמיד את ישראל.
לתקן את מהלך ההיסטוריה
שתי מלחמות מתנהלות עכשיו בעולם בין מדינות החברות באו"ם: מלחמת רוסיה נגד אוקראינה ומלחמת איראן נגד ישראל. את המלחמות האלה התחילו ארצות גדולות בהרבה נגד ארצות קטנות בהרבה בשם הצורך לתקן את מהלך ההיסטוריה.
רוסיה ואיראן אינן מסתירות את דעתן, כי לאוקראינה ולישראל אין הזכות להתקיים. גם אם המעצמות התוקפניות אינן מודיעות במפורש את כוונתן לרצוח כל אוקראיני וכל ישראלי, ברור בהחלט שרק רצח המונים יוכל להניב את התוצאה המתוכננת.
עצם הודעתם החוזרת של מנהיגי מדינה החברה באו"ם, כי מטרתם היא להשמיד חברה אחרת באו"ם, מצדיקה דרישה שהאו"ם יתבע דין וחשבון ויהיה מוכן לנקוט אמצעים נגד שוחרי הג'נוסייד. אבל כאשר המדינה זוממת ההשמדה ממטירה 181 טילים בליסטיים על ראשה של המועמדת להשמדה אפשר לטעון, שההשמדה עברה משלב ההמלצות לשלב הפתיחה.
זה הזמן לשאול את האו"ם אם ג'נוסייד אינו מצדיק השעיה או גירוש מן האו"ם. כמובן, יהיה צורך להניח את העניין על שולחנו של בית הדין הגבוה בהאג, כדי שהוא יואיל להחליט אם התחייבות מפורשת להשמדת עם שקולה כנגד כוונה לחולל השמדת עם. אבל דיון כזה יוכל להסתיים בין שני ספלי קפה. כל הראיות כבר מוכנות להגשה.
הדרישה לגירוש איראן אינה רק סמלית. משימתה היא מניעת הנרמול של דוקטרינת ההשמדה. אף כי היא ברורה וכנה, ואף כי איראן ושלוחותיה מכינות אותה זה שנים, הקהילה הבינלאומית מגיבה עליה במשיכת כתפיים. היא מצטיירת כהיפרבולה, לשון הפרזה, מוסיקת רקע בלתי מזיקה.
הציווי המוסרי: לשרוף
אחד מכוהני הדת נושקי הקלצ'ניקובים של חיזבאללה, מחוסל או עדיין־לא, הכריז ניצחון אסטרטגי במלחמה על ישראל לרגל "הגלובליזציה של ההתנגדות". לרוע המזל, הוא צודק. "ההתנגדות", במובן של תמיכה בדוקטרינת ההשמדה, מתפשטת הרחק מעבר למזרח התיכון.
כמעט כל יום נוסף שעובר מפחית לא רק את התמיכה בישראל אלא גם את הנכונות להאזין לרחשי לבה ולמצוקותיה. השקפות שלא היו מצליחות לבקוע אלא מן השוליים המרוחקים והמוטרפים ביותר של הפוליטיקה, של החברה ושל התרבות צוברות תנופה ותהודה. התחפושת מתקלפת בהדרגה מפניה של BDS, תנועת החרמות מיסודה של חמולת ברגותי. תמיד ידענו שהיא אינה מעוניינת לתקן את ישראל, אלא לשים לה קץ. עכשיו נמחקות העמדות הפנים.
ברשתות החברתית התפשטה בשבועות האחרונים ההכרזה הבאה (באנגלית): "מוות לישראל אינו רק איום. הוא ציווי מוסרי. הפתרון המקובל היחיד. מי ייתן והמושבה כולה תישרף עד היסוד לעולם ועד".
למרבה העניין והחלחלה, גם קבוצות יהודיות רדיקליות השתתפו בהפצת הקריאה ל"שריפת המושבה". השלוחה של אחת מהן, 'קול יהודי לטובת השלום' באוניברסיטת מישיגן, כללה אותה בחשבון האינסטגרם שלה. אינסטגרם הסירה אותה, והנהלת האוניברסיטה גינתה את הקבוצה בחריפות. אבל שדונים אינם נוטים לחזור אל הבקבוק.
כדי להגיע אל ניצחון, סופי או לא סופי, ישראל צריכה לחזור ולבסס את הלגיטימיות שלה, זו הלגיטימיות ששעתה היפה ביותר הייתה ב-1993, בעקבות ניסיון ההתפייסות של אוסלו. בן לילה נפתחו אז שערי העולם. אז הונחו היסודות להסכמי אברהם. אז, אם גם רק לזמן קצר, ערבים ומוסלמים באשר הם הרהרו ברצינות באפשרות שישראל לא תהיה עוד אוייבת מוצהרת.
ניצחון צבאי, מוחלט או לא מוחלט, הוא הכרח גמור, אבל אין בו ממש אם הוא אינו כרוך בחידוש הלגיטימיות. האם אפשר לחזור ולבסס לגיטימיות על יסודות של כיבוש, של דיכוי ושל נישול בגדה המערבית? אני חושב שלא. בשעה שהם מכבים את השריפה, או מונעים את התפשטותה, נוטרי המושבה צריכים להגן לא רק על שעריה כי אם גם על מצפונה ועל שמה הטוב.