מברלין ועד ניו יורק: ערבים ישראלים שהחליטו לעזוב מספרים למה

יסמין (32, שם בדוי), רווקה ובוגרת תואר שני בהנדסה ביו־רפואית, גרה עד לא מזמן בנצרת ועבדה בחברת טכנולוגיה. אלא שימים לתוך המלחמה היחס אליה במקום עבודתה קיבל תפנית והאווירה במשרד השתנתה מקצה לקצה: "אנשים שהייתי בטוחה שאני יכולה לסמוך עליהם התחילו להתייחס אליי אחרת. תפיסת ערבים כמחבלים הפכה לשגרה. הרגשתי שאני תחת עיניים בוחנות כל הזמן".

● החזון של חממת הביומד במזרח ירושלים: "יוניקורן ערבי ראשון בתוך ארבע שנים"
● באום אל־פחם נוצרה לוולט תחרות שבתל אביב יכולים רק לחלום עליה
● המשרוקית | מקרי הרצח בחברה הערבית: כמה הם גבוהים ביחס לעולם, ולמה המספרים עולים?

רגע אחד היא לא תשכח. "במהלך ישיבת צוות שבועית מישהו אמר משהו על 'הצורך להחזיר את המדינה לידיים יהודיות בלבד'. לא האמנתי שאני שומעת את זה במקום עבודה שדוגל כביכול בגיוון והכלה. כשניסיתי להגיב, המנהל השתיק אותי ואמר: זה לא הזמן לדיונים פוליטיים. הבנתי שבישראל לא משנה כמה אתה מוכשר, הערביות שלך תמיד תהיה מכשול".

התחושות האלה הובילו אותה לקבל החלטה כבדת משקל - ולעזוב לניו יורק. "חברים סייעו לי למצוא עבודה והשינוי היה מרענן. הרגשתי חופשייה להיות מי שאני, מבלי לחשוש שישפטו אותי לרעה בגלל הלאום, אלא רק על סמך הכישורים שלי, וזה נותן לי שוב תקווה".

אמל (52) היא אם חד־הורית לתאומים ופעילה חברתית שבעבר גרה בירושלים. היא עבדה כרכזת במשרד החינוך, ומעולם לא חשבה שתשקול הגירה. אבל אחרי 7 באוקטובר הכול השתנה. במהלך אזעקה היא התמקמה במקלט ביתה עם ילדיה ושם שמעה את אחת השכנות אומרת לאחרת: 'אין לי חמלה לערבים, הם צריכים להיכחד'. ברגע זה הבנתי שאין לי עוד מקום כאן", מספרת אמל.

"דיברתי עם השותפים שעובדים איתי, סיפרתי על זה והם אמרו לי בגלוי: אין לאף אחד מאיתנו חמלה לערבים. נהייתה להם לגיטימציה לבטא את השנאה שלהם. החלטתי לבחור בעתיד בטוח לילדיי במקום להיאבק למען שינוי. הבנתי שאין לי לגיטימציה אפילו לשתף סטורי או פוסט שמגלה אמפתיה כלפי האזרחים בעזה. אני לא אוכל לשנות את היהודים שחושבים ככה".

אמל החליטה לעבור עם משפחתה לברלין. "עבדתי כל החיים, ויצאתי מהארץ עם כל החסכונות, פיצויים, פנסיה. אני מתחילה מאפס בברלין. המעבר היה חלק. החודש הראשון היה קשה ואז מצאנו את עצמנו. הילדים מצאו חברים, מסגרות. לי עוד היה זמן לעכל את הרגשות שלי. בישראל הייתי מאוד מבוססת, היה לי מעמד".

לפי המכון הישראלי לדמוקרטיה, בתחילת המלחמה רק 59% מהערבים הישראלים (ו־80% מהיהודים) אמרו שהם מעדיפים להישאר בישראל - הנתון הנמוך ביותר שנרשם בעשור האחרון. אמנם הוא עלה ל־70% באוקטובר 2024 (ושיעור זהה נרשם בקרב יהודים), אך בחברה הערבית הוא נחשב נמוך בהרבה בהשוואה לתקופות אחרות, אפילו כאלה שהיו מתוחות מאוד ביטחונית. באביב 2021 למשל פרצו מהומות בערים מעורבות בד בבד עם מבצע שומר החומות בעזה, ועדיין שיעור הנכונות של ערבים ישראלים לחיות כאן היה גבוה למדי, 81%.

תחושת הניכור מהמדינה בחברה הערבית, שרק גדלה אחרי פרוץ המלחמה, עולה גם מממצאי מחקר שערך בשנה החולפת הפסיכולוג הפוליטי נמרוד ניר מהאוניברסיטה העברית: 57% מהערבים פסימים לגבי עתיד המדינה, לעומת 29% בלבד מהיהודים. בהתאם, 27% מאמינים כי לילדיהם יהיה רע יותר כאן, לעומת 14% מהיהודים.

"מזדהה עם הירוק של חמאס?"

בני הזוג לינה (49) ויוסף (50, שם בדוי), שגרים ביפו, "חושבים לעזוב לקנדה". יש להם שלושה ילדים אקדמאים בשנות ה־20 לחייהם. בתם הבכורה סיימה תואר שני במדעי המחשב, הבן האמצעי עובד כמהנדס והבן הצעיר לומד רפואה. "תמיד חשבנו שישראל היא מקום שבו הילדים יזכו להזדמנויות טובות ויוכלו לשגשג", הם מספרים, "אבל עם הזמן המצב השתנה לרעה. תחושת חוסר הביטחון הפכה לדבר שבשגרה. ההחלטה לעזוב מורכבת עבורנו. אבל אחרי המלחמה והמתחים שגברו, הבנו שלהישאר כאן זו לא אופציה.

"הילדים שלנו, עם כל הכישרון וההשכלה שלהם, לא מצליחים למצוא עבודה בחברות הגדולות בארץ. התחושה היא שהשוק פשוט סגור בפניהם בגלל מי שהם. כבר לא רואים בהם אזרחים סוג ב', רואים אותם כמחבלים. ההזדמנויות, שהיו נדירות מלכתחילה, עכשיו נראות בלתי אפשריות".

"מאז 7 באוקטובר צפו חששות ופחדים במקומות עבודה מעורבים, בעיקר מהצד היהודי כלפי הערבי", אומר סאמי אסעד מנכ"ל עמותת קו משווה העוסקת בהשמת אקדמאים ערבים. "יהודים נטו להתכנס בתוך עצמם ופחות לקבל את האחר".

תחושות דומות תיארו גם סטודנטים ערבים כחודש לאחר פרוץ המלחמה. מסקר שערכו בעמותת קו משווה עלה כי 56% מהם לא הרגישו בטוחים לחזור לקמפוס ו־66% הרגישו מופלים לרעה לעומת סטודנטים יהודים. כמעט 40% מהסטודנטים שהיו להם חברים יהודים בקמפוס אמרו שנתון זה ירד מתחילת המלחמה.

במערכת הבריאות, שם לפי הערכות כמחצית מהעובדים הם ערבים, המתיחות בין יהודים לערבים הגיעה לכותרות בימים שלאחר 7 באוקטובר. "יהודים הסתכלו על עובדים מכל קשת המקצועות והחלו לבקש מהם לגנות, או שאמרו: רגע, שיתפת את הפוסט הזה? עשית לייק לפוסט ההוא? אתה מזדהה עם הירוק של חמאס?", מספרת לאה ופנר, מנכ"לית ההסתדרות הרפואית. "מדובר היה בתקופה שבה אנשי רפואה רבים היו בחרדה גדולה. בעקבות כך עובדים ערבים נכנסו למגננה איומה, ובשורה התחתונה כל קבוצה הסתגרה בתוך עצמה. זה גרם לנתק ולהתרחקות עצומים".

35 נרצחים מתחילת השנה

סיבה נוספת שבגללה אזרחים ערבים רוצים לעזוב היא שהם מרגישים פחות בטוחים. בסקר שערך ניר באוקטובר 2024 עלה כי 47% מהערבים בישראל חוששים לחייהם במידה רבה.

בחברה הערבית תחושת חוסר הביטחון קשורה גם לפשיעה הגואה. בחמש השנים האחרונות הפשיעה בחברה הערבית מצויה בעלייה תלולה, ובכל שנה נרשם מספר גדול יותר של קורבנות מקודמתה. בתחילת החודש נרצחו ביממה אחת שישה קורבנות. מתחילת השנה נרצחו 35 אנשים מהחברה הערבית (נכון לסגירת הגיליון), בהם שתי נשים, לעומת 21 בתקופה המקבילה אשתקד. 28 מהקורבנות של 2025 נורו למוות ו־15 מהם היו בני פחות מ-30. כך לפי ארגון יוזמות אברהם. מטה החירום למאבק בפשיעה ואלימות ניתח את המקרים ב־2024 ומצא כי 85% מהתיקים נותרים ללא פתרון.

חולוד אבו אחמד (38) מנצרת, פעילה חברתית שעובדת בעמותת נצרת לתיירות ותרבות, שוקלת גם היא להגר. היא החלה לבדוק אפשרויות בפורטוגל וביוון עם בן זוגה ועוד קבוצת חברים. בין הגורמים היא מונה את הפשיעה ביישובים הערביים שאינה מטופלת וכן קשיים כלכליים שנובעים לדבריה ממה שהיא מכנה "אפליה כלכלית". "יש פערים גדולים בהזדמנויות החינוכיות והתעסוקתיות בהשוואה לאוכלוסייה היהודית. יוקר המחיה משתולל, תקציבי הביטחון עולים משמעותית בתקופות לחימה, וזה בא על חשבון תקציבים חברתיים ועל חשבון החברה הערבית שגם כך נמצאת בעדיפות נמוכה".

נווא ג'השאן, מנכ"לית קו אימפקט, ארגון המקדם את תעסוקת החברה הערבית במגזר העסקי, מעידה שכיום קשה יותר למועמדים מהחברה הערבית למצוא עבודה בהשוואה לעבר, אך אומרת כי אין לדעת מה בדיוק הסיבה, שכן המשק כולו מצוי בהאטה. כך או כך, יש לדבריה יותר אקדמאים ערבים שמחפשים הזדמנויות בחו"ל. "ההייטק בהאטה, יש פחות משרות ג'וניורים ויש תחרות גדולה יותר על כל משרה פתוחה. לכן אני נתקלת ביותר סטודנטים ואקדמאים מהחברה הערבית שמנסים למצוא הזדמנויות תעסוקה ולימודים בחו"ל".

בריחת מוחות היא תופעה מסוכנת בכל מדינה, שכן העוזבים הם בעלי תרומה גבוהה לכלכלה. גם בחברה הערבית, אם אכן נראה עזיבה בהיקפים משמעותיים, היא כנראה תהיה בעיקר של בעלי מיומנויות גבוהות ותארים מתקדמים, שיכולים למצוא בקלות עבודה בחו"ל. "עזיבה של ערבים אקדמאים - זו מגמה שהחלה עוד לפני המלחמה, ולאחריה רק הואצה", אומרת ד"ר מריאן תחאוכו, מנהלת המרכז למדיניות כלכלית של החברה הערבית באוניברסיטת רייכמן.

 ד''ר מריאן תחאוכו / צילום: מכון אהרן למדיניות כלכלית

בדומה לכל קבוצת אוכלוסייה, גם כאן המשכילים הם בעלי פוטנציאל הגירה בשל אפשרויות התעסוקה וההכנסה שלהם, כלומר מדובר במי שיכולים לדחוף את החברה הערבית כלפי מעלה. "אם הממשלה לא תפעל למניעת ההגירה הזאת, היא תשלם מחיר כבד לא רק כלכלית, אלא גם חברתית. נדרש שינוי בגישה ובמדיניות בתחום הגיוון וההכלה, אפילו בתקופות מתוחות", אומרת תחאוכו.

"כולנו נרוויח משווין"

הייצוג של החברה הערבית במגזר הפרטי בישראל היה נמוך עוד לפני המלחמה ועמד על כ-6%. בתפקידי ניהול בכירים מדובר בכ-1% מכלל העובדים. בהייטק הישראלי רק כ־2% מהעובדים הם ערבים.

ג'השאן מספרת כי "בשנים האחרונות ישנה עלייה משמעותית באחוז הסטודנטים באקדמיה ועלייה באחוז הסטודנטים שלומדים את מקצועות ב־STEM (מדע, טכנולוגיה, הנדסה ומתמטיקה - ג"ס). עם זאת, עלייה זאת אינה באה מספיק לידי ביטוי בתעשיית ההייטק. בתקופה הנוכחית זה נעשה מורכב יותר".

את מי יכול להיות שמפספסים בדרך? בארבע חברות טכנולוגיה מהמובילות בעולם - אפל, אמזון, אינטל ואנבידיה - מכהנים כיום ערבים ישראלים כסגני נשיא או סמנכ"לים: ג'וני סרוג'י באפל, נאפע בשארה באמזון AWS, רדא מסארווה באינטל ועלי איוב באנבידיה העולמית.

מהרשות לפיתוח כלכלי של מגזר המיעוטים במשרד לשוויון חברתי נמסר: "הרשות ממשיכה לפעול במגוון כלים לעידוד החזרתם של העובדים הערבים לשוק העבודה. כמו כן היא פועלת להגברת מהלכים לעידוד הגיוון וההכלה בחברות הפרטיות באמצעות מיזם קו אימפקט, שכבר אימצו עשרות חברות פרטיות ומדי שנה מצטרפות חדשות. במסגרתו החברות מקבלות ליווי בבניית תוכנית עבודה להכלה ושילוב העובדים הערבים, הכשרות לגורמי הגיוס ומשאבי האנוש וליווי והטמעה של יישום התוכנית. כמו כן, ניתנים מענקים ממשלתיים לתמרוץ מעסיקים לקליטת עובדים ערבים".

גילוי מלא: בכתבה לקחו חלק משתתפי הקורס של גלובס ומרכז אעלאם לעיתונאים מהחברה הערבית