ב-3 ביולי 1985 עלה "בחזרה לעתיד" על מסכי הקולנוע והפך מיד לא רק לסרט הכי קופתי של אותה שנה (389 מיליון דולר על תקציב של 19 מיליון, שזה בערך 1.5 מיליארד על תקציב של 55 מיליון במונחים של היום) - אלא לתופעה תקופתית שהטביעה את חותמה על הוליווד. לנצח הוא ייזכר כאחד משוברי הקופות האייקוניים של כל הזמנים. כמו "מלתעות" או "מלחמת הכוכבים", גם "בחזרה לעתיד" היה יותר מרק בידור קליל, הוא עיצב והגדיר את ההיגיון הפנימי של תרבות הפופ ההוליוודית לשנים קדימה. הוא עשה זאת כי הצליח להגיע לנקודת האיזון המושלמת בין ספקטקל הוליוודי קליל למיומנות סטוריטלינג גבוהה.
● הוליווד לימדה אותנו לפחד מ-AI, ענקיות הטק רוצות לעשות לנו חינוך מחדש
● אם הוליווד רוצה בלוקבסטר, היא צריכה לעבור קודם בקאן
היום, בדיוק 40 שנה אחרי, הסרט עדיין נצפה שוב ושוב על ידי דורות חדשים, לא רק בגלל ערכו הנוסטלגי אלא בגלל המבנה הסיפורי, הצ'ארם וההומור, ואולי גם בגלל משהו עמוק יותר: התובנה הנצחית על האופן שבו אנחנו מבינים זמן, זהות ושאיפות אישיות.
מרטי מק'פליי השתמש בטכנולוגיה לא כדי להציל את העולם, אלא לתקן את חייו שלו. באופן שהוא עשה את זה, הסרט אולי יצק את התבנית לשימוש שלנו בטכנולוגיה היום: בסופו של דבר, התמה המרכזית של "בחזרה לעתיד" היא האופטימיזציה של ההווה הפרטי.
יש סיבות רבות להתאמת הסרט הזה לצפייה חוזרת: בוב גייל ורוברט זמקיס בנו את אחד התסריטים הכי מהודקים שהוליווד ידעה, עם אפס שומן עודף, לכל שורה יש תגמול וכל סצנה מניעה את העלילה, דיאלוגים זהים משתקפים בתוך קווי זמן שונים. הדמויות ארכיטיפיות אך לא שטוחות, וההשלכות על גורלן ממשיות אך אישיות. זמקיס כבמאי הוכיח מיומנות סטוריטלינג ויזואלי יוצאת דופן עם אחת האקספוזיציות הטובות אי פעם, שבדקות ספורות מלמדת אותנו כל מה שצריך לדעת על שתי הדמויות המרכזיות ועל המוטיבים העיקריים בסרט.
יש גם פס קול יוצא מהכלל, משחק נהדר של כל הקאסט ובכלל זוהי כיתת אמן לקצב, אסקלציה ותגמול של סיפור קולנועי. "בחזרה לעתיד" הוא גם מלאכת מחשבת של שילוב ז'אנרים: מד"ב, קומדיה, סרט "תיכון", סיפור התבגרות, אפילו מעט רומנטיקה.
הזמן הפך לכלי
הסרט הציג שינוי רדיקלי של האופן בו הוצג מסע בזמן בהוליווד - עד אז התייחסו אליו כעול מוסרי או ספירלה פילוסופית ("מכונת הזמן", "כוכב הקופים", "בית מטבחיים 5"). הזמן הוצג ככוח בלתי ידוע, משהו להתפעל ממנו, או להילכד בתוכו. בסדרת הטלוויזיה "מנהרת הזמן" הגיבורים מושלכים לעבר עבר או עתיד ללא בחירה, ומסתובבים שם כצופים מהצד.
ב"בחזרה לעתיד" לא הסתפקו בהשערות פילוסופיות לגבי מסע בזמן, אלא הציגו את הזמן כמוחשי, רספונסיבי ואישי לגמרי, שמגיע עם דאשבורד דיגיטלי מגניב, קואורדינטות ואפילו מהירות נדרשת. הסרט הפך את הזמן לכלי, למשהו שמפעילים, מנווטים בתוכו, ושמאפשר לגיבור לעשות בו כרצונו. "בחזרה לעתיד" לא מתייחס להיסטוריה כמשהו להבין או ללמוד ממנו, אלא לדבר עם כפתור "עריכה", ובנקודה הזו המורשת שלו רלוונטית לעידן המודרני. 40 שנים אחרי, אנחנו נושאים סוג של מכונת זמן בכיס והסמאטרפון הוא הדלוריאן שלנו, שמעניק לנו ממשק בו אנחנו גוללים, מקליקים ועורכים את הטיימליין הפרטי שלנו.
מרטי מק'פליי חוזר לעבר כדי "לשחק בו", ממש כמו במשחק מחשב. יש לו מטרות מוגדרות, כלים ויכולת. 1955 היא בעצם שלב במשחק עם משימות: הקווסט המרכזי הוא "שדך את הוריך פן תיעלם", ויש גם שפע משימות צד - דוק בראון, להתגבר על הבריון, לנגן סולו גיטרה - וגם מכשולים סביבתיים (פלוטוניום, הנשף). כך המסע בזמן הפך לקווסט שצריך לסיים בהצלחה. סיבה ותוצאה הם ליניאריים, ומגיבים זה לזה מיידית ובאופן מספק ביותר. אם מרטי יכשל - הקיום שלו בסכנה. אם ינצח - יחזור הביתה לגלות גרסה משופרת של חייו, שכוללים מכונית טובה יותר, הורים מאושרים יותר, עצמי עם ביטחון. כלומר, הסיפור אינו על שינוי מערכתי, אלא על תגמול אישי.
וככה בדיוק משתמשים בסמארטפון היום. הוא נותן לחיים שלנו ממשק משתמש, ארכיונים לבקר בהם (העבר) ותחזיות לעשות להן סימולציה (העתיד). לוחות השנה שלנו מלאים בתקוות, אפליקציות הבריאות והפרודוקטיביות מלאות ביעדים, ואנחנו מקבלים התראות בכל פעם שאנחנו סוטים מהדרך שתביא אותנו לעצמי הרצוי. ארכיונים של זיכרונות מצולמים אינם עוד זיכרונות פאסיביים אלא טיימליינים שאפשר לערוך. למחוק, למסגר, לפלטר, לפרסם מחדש.
הסמארטפון, כמו הדלוריאן, מייצר לופ של אופטימיזציה עצמית, השלכה עצמית. הוא מאפשר את האשליה שזמן הוא לא משהו לחוות אותו, אלא לשפר אותו. ובניגוד למרטי ודוק, אנחנו לא צריכים 1.21 ג'יגה-ואט, אלא רק כמה פסים של קליטה וסוללה. אנחנו משתמשים בסמארטפונים לא רק כדי לתקשר או אפילו לעשות אופטימיזציה - אלא כדי להוכיח שאנחנו קיימים. כל פוסט, זיכרון, נוטיפיקציה מודיעים לנו: "אתם עדיין כאן".
אבל יש גם קאצ'. בדיוק כמו הדלוריאן, הסמארטפון לא באמת משנה את חוקי הזמן. הוא נותן את האשליה של השליטה, ולא משנה את המהות. ב"בחזרה לעתיד" מרטי מכה את ביף, וחוזר ל-1985 לגלות שמשפחתו מאושרת ובטוחה, אבל עדיין גרה באותו בית, באותה העיר. רק המעטפת השתנתה, בדיוק כמו שהכלים הדיגיטליים של היום מאפשרים לנו לעדכן את עצמנו. לשדרג את החוויה, לייצר גרסה "משופרת" של החיים שלנו, אבל המבנה הבסיסי נשאר כמות שהוא.
זה כמובן לא רעיון הוליוודי חדש, אפילו ב-1985. "בחזרה לעתיד" עקב אחרי מבנה שהולך אחורה עד "הקוסם מארץ עוץ" (1939). דורותי, בדיוק כמו מרטי, נשאבת אל עולם פנטסטי, פוגשת דמויות ארכיטיפיות ומתגברת על שלל משימות בדרך. גם היא חוזרת הביתה לחיים שהם טכנית זהים לאלו שהיו לה לפני זה, אבל אמוציונלית מספקים יותר. עוץ והיל-וואלי אינן כלי שרת של פנטזיה אסקפיסטית, אלא של פנטזיית ה-Reset לחיים. הם מאפשרים לפרוטגוניסט (ולקהל) לצאת לרגע קט מחוץ לחיים של עצמם, לעדכן מה שצריך לעדכן, ולחזור לגרסה דומה לזו שעזבו, רק עם הרגשה טובה יותר. שני הסרטים נמנעים משינוי מבני מהותי לטובת תובנה פנימית של הגיבורים.
הסמארטפון מאפשר במידה רבה חוויה דומה: נכנסים לפנטזיה (אפליקציות), מעצבים מחדש את הזהות (פוסטים, פילטרים), וחוזרים לאותם החיים עם הרגשה מעט טובה יותר. לפחות לרגע.
לדמיין שאנחנו בשליטה
הרגע המכונן של הסרט הוא לא רגע של חמלה או חזון, אלא דווקא של אלימות. ג'ורג' מק'פליי מכה את ביף, והעולם משתנה. זה רגע מתוק קולנועית, תגמול מיידי ונקי לצופה. הבריון נופל, האבא עומד על שלו, המשפחה ניצלת. אבל זהו תיקון שנעשה בכוח, גם אם הוא מוצדק; הוא מציף את הרעיון שלפעמים תוקפנות היא הדרך היחידה לייצר שינוי, אבל גם לשינוי הזה יש מחיר, והוא עתידי ("אפקט הפרפר" שלו מתברר בסוף הסרט, וכמובן בסרט ההמשך). אבל זה לא באמת פתרון.
כפתורי החסימה/ תגובה עוינת ברשתות מייצרים הקלה רגעית, אבל משאירים את המבנה על כנו. ובדיוק כמו האגרוף של ג'ורג', הם רק דוחים את הבעיה או מעבירים אותה לציר זמן אחר. גם הסמארטפון, כמו הדלוריאן, לא מאפשר לשנות את מבנה העולם. רק לשנות תחושה, לדמיין לרגע שאנחנו בשליטה. בדיוק כמו שמרטי מוודא שהתמונה לא דוהה, אנחנו משתמשים בסמארטפון כדי לוודא שהזהות שלנו לא נמחקת. כל פוסט, כל זיכרון, אומר: "אני עדיין כאן".
ובדיוק בגלל זה אנחנו חוזרים שוב ושוב ל'בחזרה לעתיד". כי כמו הסמארטפון, הסרט הזה אפשר לנו להאמין שיש דרך לשלוט בזמן, אפילו לרגע. שהוא לא כוח אכזרי אלא מערכת שניתנת לתפעול. אנחנו הרי לא רוצים באמת לחזור לעבר, אלא רק לבקר בו עם ידע של ההווה, כדי להפוך אותו למשהו קצת טוב יותר. לא לשנות הכול, רק את הפרטים שמפריעים לגרסה חלקה יותר של אותו סיפור. ובמובן הזה, אולי "בחזרה לעתיד" הוא לא על מסע בזמן, אלא על הפיתוי שבגרסה מתוקנת של עצמנו. ועל האשליה המתוקה, שאם נשחק נכון עם הקואורדינטות, אפשר יהיה לחזור לאותם חיים, רק עם סוף קצת יותר טוב. ב-2025, זה בדיוק מה שהתרבות הדיגיטלית מציעה לנו.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
